אני רוצה להיות חלק מהחברה הדתית (בגלל הרגשת השייכות, הקהילתיות, מוסדות החינוך, מוסר העבודה, בכללי - האכויות של החברה) אבל אני פשוט לא מאמינה באלוהים. אפשרי להיות חלק מהחברה הדתית בלי להאמין ובלי לקיים מצוות? כל החברים והמשפחה שלי דתיים וזה נראה לי קשה מידי בשבילי להתחיל את כל החיים מחדש ולאבד את כל החברים והחברות הדתיים שלי. אם לא אפשרי - יש אולי אמונה (לא דתית) במשהו, שעצם האמונה בו ישייך אותי, ייצור לי קהילה ומסגרת?אני כל כך מיואשת ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה בבקשה תעזרו לי
השבוע פתאום הסתכלתי על כולם בתפילה... ופשוט פתאום זה הכה בי שבעז"ה נתפלל שוב ערבית עוד חצי שעה, ואז מחר בבוקר נתפלל שוב שחרית שעה, ואז שוב מנחה, ושוב ערבית... וככה עוד 100 שנה בע"הווואלה- זה קשה, ומתיש, ומתסכל! כאילו כמה אפשר להגיד את אותן מילים, כל יום כל היום? ולצפות להתחדשות... שמעתי על המשל של האוכל, אבל כל אחד היה משתגע מלאכול את אותו אוכל כל יום...ויש תפילות פעם ב, שנוגעים בשמיים, והן מדהימות, ועושות חשק לעוד. אבל רוב התפילות לא כאלה... ושוב, כדי להגיע לתפילות המדהימות האלה צריך עבודה, אז זה נחמד לעבוד פעם אחת. אבל פשוט לא רואה את עצמי עושה את זה עוד 100 שנה 3 פעמים ביום... אשמח לעזרה, תודה! בן 18
תודה רבה על הפרוייקט!🤩מאז ומתמיד הייתי יותר דוסה מהמשפחה המצומצמת שלי (המורחבת חצי מאוד מאוד דוסה וחצי פחות) ומאז הבת מצווה אני מתחזקת הרבה הרבה יותר ב"ה. אבל לא ישר אחרי הבת מצווה היה לי ברור שלא אחבק את דודים שלי והאמת גם לא ככ חשבתי על זה ובשנה האחרונה אני ממש מנסה לשמור מהם נגיעה אבל הם לא קולטים והם ממשיכים לנסות לחבק אותי. לא נעים לי להגיד להם אבל אני רוצה לשמור נגיעה.מה לעשות? בת 14 כיתה ט
היי רציתי להגיד שאתם אלופים ברמות ושזה מיזם כלכך טוב ואיכותי!!ולשאלה..אני מרגישה שבזמן האחרון בלי שום כוונה לכך אני מתרחקת מה' יותר מידיי ..לא בקטע של הלבוש או משהו כזה תמיד לא הייתי הולכת כלכך לפי כללי ההלכה .יותר בקשר הפנימי .אם זה בתפילות שאני כבר בקושי מתפללת או פשוט הקשר עם ה' שמאוד חסר לי.אני מרגישה שכואב לי באמת שאני מתרחקת אבל אני מרגישה שמשהו פשוט סוחף אותי!כאילו שאני מתעצלת להתפלל ופעם באמת שהייתי מתפללת עם כל הלב ומבקשת הכל וזה פשוט היה לי כלכך טוב ואני לא מצליחה לחזור!!כאילו שמישהו כל פעם שאני מנסה להתקרב מושך אותי אחורה!וזה פשוט קשה ואז גם כשאני לא מתפללת יש לי הרגשה רעה שאני כפויית טובה וזה גם עושה לי מצפון ברמות וזה מגיע אפילו לבכי שאני בוכה כי נמאס לי מעצמי ומה הבעיה שלי כאילו..דחוף!!אשמח ממש לעזרה תודה רבה!
ש.הי קודם כל תודה רבה על כל הדבר המטורף הזה! זה עוזר לי בטירוףתמיד שאני שואלת איך אפשר לדעת שה' הוא באמת זה שברא את העולם ומי שאנחנו צריכים להאמין בו יש את התשובה הזו שהאדם מורכב מהמון דברים והגוף הוא כמו מכונה שעובדת איך שצריך וכנראה יש מישהו שאחראי לזה.אני מסכימה עם זה, אבל מי אמר שזה הקב"ה?תודה מראשבת 15 וחצי
אומרים שיש 3 שותפים לאדם, הקב"ה אביו ואימו.היום התפיסה שלי בתור נערה וגם בכללי של הנוער.. זה עצבים כשההורים מתערבים בעבודת ה' ומעירים על דברים שקשורים לזה.. אז השאלה שלי אם זה נכון, אם זה באמת נכון שזה לא התפקיד של ההורים להתערב לי בעבודת ה', ושיתנו לי לעשות את הבחירות שלי בחיים בנושא הזה, או שזה לא נכון ואנחנו סתם בטוחים שאנחנו צודקים?
ש. היי, קודם כל ממש כל הכבוד על המיזם הזה אני קוראת את השאלות ולומדת המון!! אני מאוד אוהבת לכתוב, גם סיפורים דמיוניים וגם על החיים. בשנה ומשהוא האחרונה אני סוג של כותבת ספר ובפנטזיות של גיל ההתבגרות שלי הייתי רוצה לפרסם אותו בעתיד.. אבל אני חוששת שאולי זה לא יתאים לגדר ההלכה.. אני מצד אחד לא רוצה להוציא ספר לדתיים בלבד ומצד שני רוצה שדתיים יוכלו לקרוא אותו מבלי להרגיש לא נח. אני כותבת לפי מה שאני יודעת מהחיים שלי שאסור ומותר אבל אני מניחה שאני לא יודעת את כל הדברים הבעייתים.. תוכלו להסביר לי בקצרה כדי שאני אדע אם אני בכיוון הנכון?? תודהה בת 14
שלום, תודה ובהצלחה! כבר די הרבה זמן שזה מציק לי, אני מרגיש שאני רך, או קר... אני אסביר. זה לא שאני נפגע בקלות, אם בכלל, או שלא אכפת לי מספיק, כשיש דיונים או דברים שאני מרגיש להוט עליהם אני לא מצליח באמת להתלהט. בעבר ניסיתי להתגבר על הכעס שלי, לא הייתה בעיה רצינית אבל התחלתי להיות מאופק. מאז אני לא מצליח לכעוס או להיכנס למכות גם כמשחק עם החבר'ה.. אז קודם כל, אני הגעתי למסקנה שאני צריך את זה ושזה רע שאני כבוי. איני? זה באמת רע? שנית, אני מרגיש שזה משקף את עבודת ה' שלי גם כן. אי רוצה להיות יותר קנאי, אחד שיותר אכפת לו כמזלזלים ודברים כאלה, אז איך אני יכול לעשות את זה?
הי, אז קודם כל ממש תודה רבה על הפרוייקט המיוחד הזה, אני בכללי אדם שלא משתף כל כך אז ככה לפחות יש לי מקום פה;-) אז אני ממש מתוסכלת מעצמי! מאוד! אם פעם חשבתי שאני רוצה לעשות שינוי בחיים שלי עכשיו אני מבינה שאני חייבת לעשות שינוי בחיים שלי דחוף! ואני אסביר: בזמן האחרון אין לי כח לכלום פשוט לכלום! אני ממש מתוסכלת! אני כבר תקופה ממושכת הולכת לישון בלי לשים פיג'מה, בלי לומר קריאת שמע, אני בקושי מתפללת, וגם שאני מתפללת זה תפילה קצרה, עכשיו נגיד בלמידה מרחוק יש לי מחשב אז אני כותבת בו את כל החומר של הלימודים, אתמול לא שמרתי את המסמכים למה? כי לא היה לי כח, וכצפוי הם נמחקו. אני המווון חושבת על הנהגת ה' בעולם, על כמה אנשים נפטרים וכמה רע, ואני יכולה אפילו להרגיש סוג של בגידה בה', ממש ככה! עוברות לי בראש מלא מחשבות רעות על ה'! אני רוצה להיפטר מהם! אני רוצה לאהוב את ה' באמת! אני מתוסכלת! אני לא לומדת, לא עושה עבודות, שיעורי בית, מטלות כלום! ואני בכיתה י"ב איך אני אמורה לצאת לחיים אחר כך, אני ממש מיואשת וחייבת בדחיפות עצות להשתנות כי אני התייאשתי מעצמי. אני אבדתי את השמחה, אני בסך הכל רוצה להיות טובה יותר, אבל אין לי כוחות! קורים כל כך הרבה דברים עצובים, איך אפשר להתמודד. לא שיתפתי אף אחד, אז לפחות אני יכולה פה! אשמח שתעזרו לי דחוף! תודה רבה:-)
כבר די הרבה זמן שזה מציק לי, אני מרגיש שאני רך, או קר... אני אסביר. זה לא שאני נפגע בקלות, אם בכלל, או שלא אכפת לי מספיק, כשיש דיונים או דברים שאני מרגיש להוט עליהם אני לא מצליח באמת להתלהט. בעבר ניסיתי להתגבר על הכעס שלי, לא הייתה בעיה רצינית אבל התחלתי להיות מאופק. מאז אני לא מצליח לכעוס או להכנס למכות גם כמשחק עם החבר'ה.. אז קודם כל, אני הגעתי למסקנה שאני צריך את זה ושזה רע שאני כבוי. איני? זה באמת רע? שנית, אני מרגיש שזה משקף את עבודת ה' שלי גם כן. אי רוצה להיות יותר קנאי, אחד שיותר אכפת לו כמזלזלים ודברים כאלה, אז איך אני יכול לעשות את זה?
שלום:) אני מתוסכלת מהקורונה הזאת. אני בת שירות השנה וחיכיתי כמה שנים להגיע לשירות שאני עושה ופתאום באה הקורונה. אני בבית כמעט חודש וקשה לי עם המצב, קשה לי בלי העשייה וקשה לי עם חוסר הוודאות. חוצמזה בגלל המצב אני כועסת מאד על ד' ורק מתרחקת ממנו. נמאס לי לבכות ולהתבאס, נמאס לי מהקורונה הזאת שמרחיקה אותי מד', מהעשייה, מהחלום שלי ומהחברות שלי! אשמח לעזרתכם במהרה, תודה:) בת שירות:)