כל השאלות שנשאלנו #עבודת ה'

ש לא יודעת ככ מאיפה להתחיל אבל ככה:כשמסתכלים עליי או מדברים איתי אנשים מגדירים אותי כ״דוסית״. אבל אני ממש מרגישה בתוכי רצון להתחזק. אבל לא סתם בדברים קטנים, יש לי ממש חלום להיות צדיקה אמיתית. לא בקטע של להיות ידועה/מפורסמת אבל בקטע של ממש לחיות ולנשום את התורה תמיד. כל יום וכל היום. האנשים שאני הכי מעריצה בעולם הם לא אנשים מפורסמים או אנשים עשירים או זמרים או שחקנים. אני הכי מעריצה את הצדיקים הגדולים, את הרבנים ואת הרבניות שפשוט מקדישים את כל חייהם למען התורה. אני באמת רוצה להיות כמוהם אבל אני ככ רחוקה משם!! אין לי מושג מאיפה בכלל להתחיל והאם יש לי בכלל סיכוי להגיע להיות צדיקה באמת?

ש.היי(: לאחרונה אני מרגישה , ובטח שבעקבות תקופת הקורונה, שאני לא מספיק מחוברת לעצמי יודעת מה אני רוצה ומה אני אוהבת , מה נכון לי ומה לא .כאילו התחושה שלי היא שככה שורדים מנסים להנות לפעמים , אבל שאני מנסה לחשוב מי אני ומה מגדיר אותי יהיה לי קשה כי אני לא מחוברת לרצון הפנימי ובעקבות זה לרצון ה'..

ש. אני חילוני ולאחרונה ראיתי סקר שהראה שדתיים יותר מאושרים.אם הדתיים היו מתגלים כפחות מאושרים זה לא באמת משנה, כי הדתיים עושים ויתורים לאלוהיהם. אבל למה אנחנו עושים ויתורים? על איזה ערך גדול אני מקריב את האושר שלי? לחופש? הרי החופש צריך לגרום לי אושר.איך זה הגיוני שהדתיים יותר מאושרים?17,בן

אני רוצה להיות חלק מהחברה הדתית (בגלל הרגשת השייכות, הקהילתיות, מוסדות החינוך, מוסר העבודה, בכללי - האכויות של החברה) אבל אני פשוט לא מאמינה באלוהים. אפשרי להיות חלק מהחברה הדתית בלי להאמין ובלי לקיים מצוות? כל החברים והמשפחה שלי דתיים וזה נראה לי קשה מידי בשבילי להתחיל את כל החיים מחדש ולאבד את כל החברים והחברות הדתיים שלי. אם לא אפשרי - יש אולי אמונה (לא דתית) במשהו, שעצם האמונה בו ישייך אותי, ייצור לי קהילה ומסגרת?אני כל כך מיואשת ואני כבר לא יודעת מה אני רוצה בבקשה תעזרו לי

השבוע פתאום הסתכלתי על כולם בתפילה... ופשוט פתאום זה הכה בי שבעז"ה נתפלל שוב ערבית עוד חצי שעה, ואז מחר בבוקר נתפלל שוב שחרית שעה, ואז שוב מנחה, ושוב ערבית... וככה עוד 100 שנה בע"הווואלה- זה קשה, ומתיש, ומתסכל! כאילו כמה אפשר להגיד את אותן מילים, כל יום כל היום? ולצפות להתחדשות... שמעתי על המשל של האוכל, אבל כל אחד היה משתגע מלאכול את אותו אוכל כל יום...ויש תפילות פעם ב, שנוגעים בשמיים, והן מדהימות, ועושות חשק לעוד. אבל רוב התפילות לא כאלה... ושוב, כדי להגיע לתפילות המדהימות האלה צריך עבודה, אז זה נחמד לעבוד פעם אחת. אבל פשוט לא רואה את עצמי עושה את זה עוד 100 שנה 3 פעמים ביום... אשמח לעזרה, תודה! בן 18

תודה רבה על הפרוייקט!🤩מאז ומתמיד הייתי יותר דוסה מהמשפחה המצומצמת שלי (המורחבת חצי מאוד מאוד דוסה וחצי פחות) ומאז הבת מצווה אני מתחזקת הרבה הרבה יותר ב"ה. אבל לא ישר אחרי הבת מצווה היה לי ברור שלא אחבק את דודים שלי והאמת גם לא ככ חשבתי על זה ובשנה האחרונה אני ממש מנסה לשמור מהם נגיעה אבל הם לא קולטים והם ממשיכים לנסות לחבק אותי. לא נעים לי להגיד להם אבל אני רוצה לשמור נגיעה.מה לעשות? בת 14 כיתה ט

היי רציתי להגיד שאתם אלופים ברמות ושזה מיזם כלכך טוב ואיכותי!!ולשאלה..אני מרגישה שבזמן האחרון בלי שום כוונה לכך אני מתרחקת מה' יותר מידיי ..לא בקטע של הלבוש או משהו כזה תמיד לא הייתי הולכת כלכך לפי כללי ההלכה .יותר בקשר הפנימי .אם זה בתפילות שאני כבר בקושי מתפללת או פשוט הקשר עם ה' שמאוד חסר לי.אני מרגישה שכואב לי באמת שאני מתרחקת אבל אני מרגישה שמשהו פשוט סוחף אותי!כאילו שאני מתעצלת להתפלל ופעם באמת שהייתי מתפללת עם כל הלב ומבקשת הכל וזה פשוט היה לי כלכך טוב ואני לא מצליחה לחזור!!כאילו שמישהו כל פעם שאני מנסה להתקרב מושך אותי אחורה!וזה פשוט קשה ואז גם כשאני לא מתפללת יש לי הרגשה רעה שאני כפויית טובה וזה גם עושה לי מצפון ברמות וזה מגיע אפילו לבכי שאני בוכה כי נמאס לי מעצמי ומה הבעיה שלי כאילו..דחוף!!אשמח ממש לעזרה תודה רבה!

ש.הי קודם כל תודה רבה על כל הדבר המטורף הזה! זה עוזר לי בטירוףתמיד שאני שואלת איך אפשר לדעת שה' הוא באמת זה שברא את העולם ומי שאנחנו צריכים להאמין בו יש את התשובה הזו שהאדם מורכב מהמון דברים והגוף הוא כמו מכונה שעובדת איך שצריך וכנראה יש מישהו שאחראי לזה.אני מסכימה עם זה, אבל מי אמר שזה הקב"ה?תודה מראשבת 15 וחצי

אומרים שיש 3 שותפים לאדם, הקב"ה אביו ואימו.היום התפיסה שלי בתור נערה וגם בכללי של הנוער.. זה עצבים כשההורים מתערבים בעבודת ה' ומעירים על דברים שקשורים לזה.. אז השאלה שלי אם זה נכון, אם זה באמת נכון שזה לא התפקיד של ההורים להתערב לי בעבודת ה', ושיתנו לי לעשות את הבחירות שלי בחיים בנושא הזה, או שזה לא נכון ואנחנו סתם בטוחים שאנחנו צודקים?

ש. היי, קודם כל ממש כל הכבוד על המיזם הזה אני קוראת את השאלות ולומדת המון!! אני מאוד אוהבת לכתוב, גם סיפורים דמיוניים וגם על החיים. בשנה ומשהוא האחרונה אני סוג של כותבת ספר ובפנטזיות של גיל ההתבגרות שלי הייתי רוצה לפרסם אותו בעתיד.. אבל אני חוששת שאולי זה לא יתאים לגדר ההלכה.. אני מצד אחד לא רוצה להוציא ספר לדתיים בלבד ומצד שני רוצה שדתיים יוכלו לקרוא אותו מבלי להרגיש לא נח. אני כותבת לפי מה שאני יודעת מהחיים שלי שאסור ומותר אבל אני מניחה שאני לא יודעת את כל הדברים הבעייתים.. תוכלו להסביר לי בקצרה כדי שאני אדע אם אני בכיוון הנכון?? תודהה בת 14

שלום, תודה ובהצלחה! כבר די הרבה זמן שזה מציק לי, אני מרגיש שאני רך, או קר... אני אסביר. זה לא שאני נפגע בקלות, אם בכלל, או שלא אכפת לי מספיק, כשיש דיונים או דברים שאני מרגיש להוט עליהם אני לא מצליח באמת להתלהט. בעבר ניסיתי להתגבר על הכעס שלי, לא הייתה בעיה רצינית אבל התחלתי להיות מאופק. מאז אני לא מצליח לכעוס או להיכנס למכות גם כמשחק עם החבר'ה.. אז קודם כל, אני הגעתי למסקנה שאני צריך את זה ושזה רע שאני כבוי. איני? זה באמת רע? שנית, אני מרגיש שזה משקף את עבודת ה' שלי גם כן. אי רוצה להיות יותר קנאי, אחד שיותר אכפת לו כמזלזלים ודברים כאלה, אז איך אני יכול לעשות את זה?