אני מרגישה שאני מתרחקת מהדת, הרצונות שלי והדת פשוט לא מתחברים, ומעבר לזה הרצונות שלי והדת פשוט סותרים זה את זה. אני מרגישה שהדת פשוט לא מתאימה לי לפעמים, וקשה לי עם זה מאוד. מרגיש לי שאני פשוט נמצאת במקום שהוא לא נכון בשבילי אבל לפי הסביבה שלי זה לא נכון. והתורה היא האמת וכל מה שסותר אותה הוא שקר, אני רוצה לאמין בזה אבל איך אפשר להתכווח עם הרגשות פנימיות? אשמח לעצות אני ממש אבודה, תודה רבה!
בגלל הקורונה אני לא מצליח ללמוד תורה, תמיד הייתי רגיל להישאר קצת אחרי התפילה בבית כנסת וללמוד, אבל עכשיו כשיש מניני רחוב מאוד קשה לי.... אני חוזר הביתה אחרי התפילה והבחירה שלי זה או לאכול/להיות בפלאפון/לרבוץ על הספה, או ללמוד תורה- די ברור מה אני עושה. המצב כלכך קשה, שאני בפיגור של כמה שבועות בשניים מקרא ואחד תרגום, והדף יומי שהתחלתי? אפילו לא כדאי לדבר... מה אפשר לעשות בעניין?
אני מתוסכלת. פשוט מתוסכלת. כל פעם מחדש קורה אותו סיפור- הולכת לחנויות בגדים, מתפללת לפני שאצליח למצוא משהו- אבל שם זה נגמר. אני לא מוצאת שום בגד צנוע!! ואם אני כבר הולכת לחנות של בגדים צנועים, הם ממש לא לטעמי או מבדים לא נוחים. אני מתאמצת ומנסה למצוא בחנויות הנכונות ולא מוצאת כלום. נמאס לי!! חשוב לי מאוד ללכת בצניעות, ואני לא רוצה ללבוש קצר ולחשוף את הגוף שלי. אבל עם כל הקושי להתאפק לקנות בגדים קצרים ולהגיד לעצמי שזה בסדר, כשלא מוצאים בגדים - יש תחושה שאין מה לעשות. שצריך להתפשר. אני לא רוצה להיות פשרנית וללכת לא בגבול ההלכה אבל אני ממש מרגישה שאני עומדת להיכנע ליצר הרע ולקנות בגדים קצרים יותר, שזה מבחינתי אסון. אני לומדת ומבינה את ההלכה ורוצה מאוד לקיים אותה, אבל בפועל- לא יכולה. אין לי בגדים לקיץ בכלל. גם כשאני מסתכלת בדיעבד בארון אני מגלה כמה בגדים ״גבוליים״ יש לי לעומת 3/4. כל החברות שלי מתמודדות עם הבעיה, אבל הן בחרו ללכת קצר. אני לא רוצה להגיע לשם! אני ממש אובדת עצות. תודה רבה!! בת 18
בשנה האחרונה אני מרגישה שהנפש שלי צריכה חיזוק רציני. אני פחות מאמינה בשבת ואני לפעמים טיפה נשברת בשמירת השעות בין בשר לחלב, ואני מתחילה לא לאהוב את השבת (אני לא מבינה את המהות). זה ממש מקשה עליי ואני רואה שזה מתחיל להתפתח בתחומים אחרים. והייתי רוצה ללמוד ולפתוח ספרים בשבת, אבל אני לא מבינה מה שהם אומרים.
היי:) איך שיצאנו לחופש, קבלתי החלטה- להתפלל שחרית בכל בוקר. ב"ה חוץ מיום אחד (אחרי לילה לבן..) הצלחתי בכל יום! אני ממש גאה בעצמי, גם על ההחלטה, גם על הכח רצון שלי, וההתמדה.. אבל יש דבר אחד שמפריע לי- יצא יותר מדי בקרים שהתפללתי כדי לסמן עוד 'וי' בראש ש"גם היום התפללתי". התפללתי לא כי רציתי להתפלל, לא כי הרגשתי שזה טוב ולא כי צריך, רק כדי לא לאכזב את עצמי. וזה מבאס.. בא לי ממש להתפלל מתוך רצון להתקרב לקב"ה, להתכוון, עם משמעות אמיתית, ובתכלס כל מה שאני עושה זה אומרת כל בוקר כמה מילים (אפילו לא שמה לב מה אני אומרת, העיקר להגיד) ומסופקת מאוד! לא כי התפללתי, אלא כי עמדתי ביעד שלי. איך עושים את זה?
השאלה שלי היא איך מוצאים כח להתפלל כל יום מחדש? ולהשתפר בעבודת המידות? תודה על היוזמה המטורפת
בייניש, לומד בישיבה, דוס רציני, מקפיד על קלה כחמורה. ובכל זאת, לפעמים מרגיש לי שאני חילוני עם כיפה. כלומר, עם כל המצוות, אפילו מצוות לב כמו אהבת ה', אני בסוף בדיוק כמו חילוני. אותם דברים מעניינים אותי (ספורט, פוליטיקה, סרטים), וכמה שהתורה נכנסת שם היא בתור דבר נוסף. אתם חושבים שאפשרי להיות עבד ה' באמת, אדם שכל העניין שלו, כל מטרת החיים שלו היא לעבוד את ה'? או שבאמת מה שמצופה מאיתנו זה להיות כמו כולם רק עם התורה והמצוות
אהלן, יצא שהיינו כמשפחה השבוע בצפון, וכמו בצפון תמיד היינו המון בבריכה והמון במעיינות ובכנרת וכו'.. משפחתי מאוד אוהבת את זה. אבל אני נקרע תמיד בין המשפחה שלי לרצון שלי להשאר בחדר או באוהל כי אני שומר על שמירת העיניים (כמו שצריך בסה"כ.) ולפעמים יוצא מצב שאני מבאס את המשפחה. כשאני לא בא איתם גם כי כל אחד הוא משמעותי וגם ההורים שלי רוצים שנתגבש. אני נקרע כי לא בא לי לבקר את הוריי חס ושלום ולומר שזה לא מתאים לדעתי.. כמה אפשר למתוח את החבל הזה?
היי אני בת 14 וחשבתי להתחיל להתנדב ב "כנפיים של קרמבו" זאת תנועת נוער שמשלבת ילדים עם מוגבלויות בחברה. זאת תנועה שידועה כאיכותית וזאת חברה מעורבת (בנים בנות דתיים חילוניים וכו') רציתי לשמוע מה דעתכם ואיך אפשר לשמור על הגבולות שלי גם במסגרת כזאת בצורה טבעית.
יש לי שאלה לגבי חיזוק הקשר של עצמי מול הקב״ה. בהתחלה היה לי קשר מאוד חזק עם הקב״ה כלומר הייתי מתפללת כל היום, ומדברת איתו על דברים שעוברים עליי או שאני רוצה יהיו לי וגם דברים שאני מודה לו. אבל בזמן האחרון הקשר התחיל ופוחת, פחות מדברת איתו על מה שקורה איתי, אני עדיין ממשיכה להודות לו, ולפעמים שוכחת להתפלל לכבודו. ובעצם מה שאני שואלת זה למה זה קורה? והאם יש איזושהי טיפ או משהו שיעזור לי להחזיר את הקשר עם הקב״ה ..?
קשה לי עם מצוות "לא תעשה", באופי שלי אני תמיד עסוקה בעשייה. זה מספק אותי וטוב לי... הבעיה שלפעמים העשייה הכי טובה היא דווקא לא לעשות. וזה ממש קשה לי... אם זה אומר הלכות שבת שיש הרבה איסורים קטנים שקשים לישום ואפילו לישון כשאני צריכה לעשות הרבה דברים ביום למחרת. אשמח לעצות! תודה!
איך אפשר לעבוד את ה׳ בתמימות ועם כוונת לב מלאה? בלי לרצות לקבל כבוד מהצד או להרשים אחרים בידע שצברתי מהלימוד? מרגישה לפעמים שזה כמעט בלתי אפשרי עבורי להתנתק מאיך שהסביבה תגיב במאה אחוז ולפעמים גם לומדת כדי להרגיש באותה רמה של חבריי. יודעת שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה; אבל איך אני עוזרת לזה לקרות?