*ש* היי:) אני בת 17. בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני מתעסקת המון בחיצוניות שלי, מאוד חשוב לי להראות טוב ומסודר תמיד, אבל זה לא שאני משקיעה בצורה מוגזמת, אני מתלבשת יפה אבל פשוט, לא קונה יותר מידי בגדים וחוץ משבת לא מתאפרת כל כך. אבל אני שמה לב שאני מסתכלת המון במראה, סתם ככה, לא רק כשאני מתארגנת... אני לא חושבת שזה משפיע על ההתנהלות שלי או על ההסתכלות שלי על אחרים, אני ממש שמה לב לנפש וזה הרבה יותר חשוב לי. פשוט מפריע לי שאני עסוקה גם המון באיך שאני נראית, פוחדת שזה מכניס קצת גאווה, אני מרוצה מהמראה שלי אבל פוחדת להגזים ושיעלה לי לראש... איך מוצאים את האיזון בין להיות שלמה עם עצמי לאהבה עצמית מוגזמת והתעסקות יותר מידי עם החיוצוניות?
*ש* אהלן! יש נושא שמציק לי לאחרונה, שנה הבאה צריך לבחור ישיבה לשנים הבאות ואני רואה שיש הרבה גישות בלימוד. השאלה מה הגישה הכי נכונה? כלומר ברור שלכל אחד יש את המקום שהכי מתאים לו והדברים שהוא הכי מתחבר אליהם, אבל ברור לי שהבסיס צריך להיות אותו דבר אצל כולם. כשאני מסתכל בחז''ל וברמב''ם שו''ע ועוד אני רואה שהם פסקו שצריך ללמוד בצורה מדורגת קודם כל תנ''ך ואח''כ משנה ורק אח''כ להתעמק בתלמוד ואז להוסיף גם עיון, מצד שני אני לא רואה משהו כזה בישיבות, כלומר רוב היום לומדים גמרא, בעיקר עיון ודי מפקירים את כל השאר( הלכה, תנ''ך ועוד). ככה יוצא שאדם שהה מספר רב של שנים בישיבה ובסוף מחלל ח''ו שבת או לא מכיר את ספרי הנביאים שאלתי על מה מסתמכים ברוב הישיבות? ( בבקשה אל תגידו שזה התוס' בלעולם ישלש אדם שנותיו) , ומה המטרה שצריך להגיע אליה בלימוד?( שהאדם ידע תורה או שיקנה שכל של תורה או כל מיני מושגים אחרים שלא הבנתי כ''כ) נ.ב אם תוכלו להמליץ לי על מקום שעונה על הקרטריונים שהבאתי למעלה זה גם יעזור לי 😉
ש. קודם כל תודה על הפרוייקט הזה !! אני מחפשת משמעות , להיות משמעותית , לעשות משהו משמעותי. הנושא הזה מעסיק אותי מאוד אך לאחרונה בגלל הקורונה והזמן הפנוי שנוצר זה מעסיק אותי אפילו יותר. ברוך ה אני גדלה בבית דתי והחיים שלי גשמיים אך ברוך ה אני משתדלת תמיד להיות בעבודה למצוא את הדרך הנכונה לי , התקדמות בעבודת המידות ובהוספת רוחניות לחיים. *אבל אני מחפשת יותר מזה!!* הכוונה היא שאני מרגישה שהסדר יום שלי די מתנהל אותו דבר , שגרה כזה.. כל יום לימודים, חברות , משפחה , מנסה להכניס לימוד לנפש , ברוך ה נכנסה לי השנה גם הדרכה של בנות חילוניות שמאוד מוסיפה. אבל אני מחפשת ורוצה לעשות משהו גדול , שיספק ויעסיק אותי , כרגע אני מרגישה שאני לא מלאה , שחסר לי משהו. זה מאוד מעסיק אותי ואני לא כ''כ יודעת מה ואיך לעשות אשמח ממש לעצות ודברים שיכול לעזור לי תודה!!
הי! קראתי ספר על מישהי שהיא נוער בסיכון, ופתאום קלטתי כמה שאני מזדהה איתה כל כך, עם כל התחושות שלה כלפי העולם ועם ההרגשה המחרפנת הזאת שאף אחד לא מסוגל להבין אותך, וגם את מי שכן אני מפחדת לשתף. אני כבר מרגישה איך העולם הרוחני שלי התדרדר מאז שהתחילו אצלי התחושות האלה, והספר הזה ממש עורר בי פחד, כי אני לא רוצה להגיע למקום הזה של נוער בסיכון. אני יודעת מי אני, ואני יודעת שאני לא כזאת. וחוץ מזה, גם הייתי שמחה להתקרב בחזרה לה'...
מרגישה שאני אוהבת ברוך ה' הרבה דברים בחיים שלי – תכונות, כשרונות, דרך חשיבה, וכן, גם תוצרים... אני משתדלת לייחס את כולם לקב"ה ולהודות לו עליהם. התפילה שלי היא כל הזמן שיעזור לי הקב"ה להיות בענווה וחלילה לא להתגאות%4 בשום דבר. אבל לפעמים אני מרגישה שכשעולות בי מחשבות של אהבה עצמית אני נלחמת בהם ומזכירה לעצמי שזה לא אני, זה לא ממני. אבל אז זה מעורר בי תהיות - כי זה כן אני ואני עושה עבודה בחיים שלי! הניסיון הזה יכול לדכא בי את ההתלהבות להמשיך לגדול. מבינה שהכל עניין של מידה נכונה וכו'.. אבל אשמח להסבר איך נכון להתנהל עם מחשבות מהסוג הזה.
כל המשפחה שלי ממש מוזיקלית וכולם שרים ממש ממש יפה. חוץ ממני. יש לי קול של עורב, לא צוחקת. עכשיו זה אולי נראה כמו משהו שטחי אבל זה ממש מפריע לי. נגיד שרים בסעודת שבת או שירי נשמה בסניף, אני לא מרגישה בנוח לשיר. מרגישה שזה מעבר למשהו שטחי, כולם נורא מהללים את השירה ומסבירים שהיא דרך חיבור לה' ופשוט לי אין את זה. אין לי את החיבור דרך השירה. להפסיק לשיר? לנסות עוד? זה באמת כל כך מחבר?
שלום!😁 אני בת 16, ורציתי לשאול על היחס שלנו ושל התורה לצריכת תרבות חילונית ולועזית. הכוונה לספרים, סרטים, מוזיקה וכו' (לא כאלה שבבירור מזיקים). השגרה של הרבה מאיתנו סובבת סביב התרבות הזאת, בעיקר במגזר הדתי לאומי. אני אישית אוהבת מאוד לקרוא ולשמוע מוזיקה מכל הסוגים ורציתי לדעת אם יש בזה תועלת כלשהי, או להפך- השפעה לא נכונה על הנפש, או בזבוז זמן שאפשר להקדיש לתורה.. תודה רבה רבה!!!😃
שלום! זה *, בן 18 ראשית כל הכבוד על המפעל המבורך. ולשאלתי- האם יש חלוקה שורשית בין הגישה הדתית לאומית לבין הגישה החרדית? כלומר חוץ מבגדים וכיו''ב, האם אלו פשוט שתי שיטות שונות בעבודת השם (וכל אחד עושה מה שהוא יותר מתחבר אליו) או שיש משהו שורשי שגורם לציבור שלנו להתנהל בצורה מסויימת ולציבור החרדי בדרכים שונות, כלומר השקפת עולם שונה? תודה מראש!
אני מאמינה שהקב"ה לא חייב לנו כלום. אנחנו מתפללים ומקווים לחסדי שמים.. אבל לא פעם אמרו לי שאם אתפלל על משהו מסויים, הקב"ה ייתן לנו סימן מסויים מה לעשות בעיניין או ישלח עצה/הכוונה. אני מרגישה כל כך לבד בעיניין הזה. אני לאחרונה מתפללת רבות על עיניין מסוים, ומאז מרגישה ניתוק. כאילו מה שאני אומרת לה' עובר איזה סינון לא ברור. ביקשתי מהקב"ה שאם מה שאני מתפללת עברו לא נכון לי אז שיעזור לי להעביר את המחשבה/הרצון או שיראה לי כיוון בעיניין הזה כי זה כל כך מתסכל. (קרוב לשנה של תפילות) כל כך מרגישה עזובה. מאז אני מרגישה שאין לי ברכה בהרבה דברים. פשוט שהוא בוחן אותי אבל זמן ארוך מידי. אני רוצה עזרה, כיוון, משהו!! אבל אין תגובה וזה רק נותן בי יותר ספקות. לפעמים אני מרגישה שזה ככה בגלל הקושי שלי בכיבוד הורים. אם הקב"ה רואה שקשה לי, למה לבחון אותי ככה חזק?;?! בת18
כתוב בסידור לפני תפילת שמונה עשרה שאם אדם לא מתכוון בברכה הראשונה של תפילת עמידה אז הוא לא יוצא ידי חובת תפילה. מה זה אומר? ולמה? הרבה פעמים יוצא לי לא להתרכז כי זה באמת קשה לי לשמור על הריכוז במשך התפילה, אז מה, כל מה שעשיתי לא שווה כי לא התכוונתי בברכה ראשונה? תודה מראש!
השאלה יכולה להישמע קצת קטנונית אבל היא חשובה לי.. המצוות שהקבה ציווה אותנו עליהם,הם טובות, זה ברור. אך האם המצוות טובות בגלל שהקבה ציווה אותנו עליהם או שהמצוות טובות בפני עצמן והם פשוט טובות ולכן גם הקבה ציווה אותן?
איך אני יכולה להתרכז יותר במהלך התפילה? אני ממש משתדלת להתרכז במשמעות המילים ובמחשבה שאני עומדת מול מלך העולם אבל אני לא מצליחה להתרכז לגמרי והמחשבות שלי כל הזמן גולשות ונודדות הלאה, רחוק מענייני התפילה.