אמא שלי לא נולדה בארץ ויש לה מנטליות די מוזרה וזה לפעמים ממש משגע, נגיד אם תתחצפי אין טלפון וזה ממש מציק, או לא לצאת עם חברות עד מאוחר ותמיד להגיד איפה אני וזה... אני כבר ילדה גדולה והיא חושבת שעד 120 היא תחליט עליי וכבר ממש קשה לי. מה אפשר לעשות?? לא בא לי להתחצף אליה אבל בא לי שהיא תבין שאני כבר גדולה והאחריות שלי על עצמי.
ההורים שלי כל הזמן מציבים לי זמנים להיות בבית. וזה מעייף אותי! אני כבר לא ילדה קטנה שצריך להגיד לה מתי לחזור. זה לא שאני משוטטת ברחוב עכשיו.. אני בסך הכל עם חברות ויום אחד אני פשוט לא אקשיב להם כי זה נמאס והם לא מבינים אותי...
.היי האם זה תקין שיש פעמים שלי ולחברה שלי אין על מה לדבר? ולפעמים עם בנות שאני פחות חברה שלהן יהיה לי יותר על מה לדבר כי מרגיש לי שקצת מיצינו כל נושאמה לעשות במקרים כאלה? על מה לדבר?תודה על הכל ❤️
אני מרגישה שמצפים ממני כל הזמן, לנצח במשחקים, להצליח במבחנים וכו, ולפעמים זה מעצבן כי זה יוצר אצלי פחד מההפסד- ובסוף זה לא משהו רע ולא משהו שאמור לקרות. אני נחשבת חכמה ובסוף אני גם כן טובה בכל המשחקים וכאלה אבל אז ברגע שאני מפסידה או מקבלת במבחן אחד ציון נמוך, אני סוג של מתביישת בזה, אני מנסה להראות שהכל כרגיל אבל אני מרגישה איזושהי מועקה כזאת. ברור לי שאין אף אחד מושלם וכל זה ואני גם משדרת לעצמי שאין מה להתבייש וכל זה, אבל בכל זאת זה מעצבן...
אהלן:) פרויקט מהמם שנותן המון! אשריכם!! אז השאלה שלי כזאת- יש לי חברה מאד טובה, אנחנו קצת שונות בהשקפת עולם , נושאים משותפים ועוד כמה.. אני מרגישה שכמה שנים זה החזיק טוב והיה כייף והינו ממש חברות, אבל עכשיו כאילו, מרגיש לי שזה עומד במקום ואולי אי אפשר לגשר על הפערים האלה בכלל.. אז השאלה שלי היא איך למרות השוני שגדלנו בו, אפשר שנמשיך להיות חברות טובות, תודה רבה! ת.שלום וברכה לשואלת היקרה, שאלת שאלה נפלאה וחשובה מאוד! האם כשאנו יוצאים לדרך חדשה נגזר עלינו להשאיר הכל מאחור? האם ניתן לגשר על פערים תהומיים כשכל אחד או אחת נמצאים במקום שונה לחלוטין? האם בכל זאת ניתן לחדש את הקשר? גם אני חוויתי הרבה את השאלה הזו ואת הרגשות שהיא מביאה איתה. המחשבה שיתכן ונאבד את החברים כשנצא לדרך חדשה היא מאוד כואבת! אך האם זה מוכרח?
אני ילדה ששותקת, אני לא מדברת הרבה בכלל, רק כשצריך או כששואלים אותי משהו, לא נוהגת לשתף יותר מדי.. יש לי שתי חברות קרובות שאיתן אני יותר פתוחה, אבל בכללי להרבה אנשים אני פשוט לא מרגישה בנוח לדבר.. כל הזמן חושבת מה יחשבו על מה שאמרתי או מה יענו או שאם תהיה שתיקה מביכה? מה אני יעשה? ממש באלי להתחיל לדבר יותר. ממש אבל, אני מרגישה שהנקודה הזאת חוסמת אותי באיזשהו מקום.. לא יודעת איך לשנות את זה, יש אנשים שמכירים אותי ואת האישיות שלי פשוט כבנאדם שלא מדבר הרבה. וזה לא ככה... יש לי מה להגיד, פשוט לא אומרת, מתחבאת מאחורי השתיקות האלה.. ואחרי השקט.. ממש באלי לשנות את זה כי יש אנשים שאני כן רוצה להיות אליהם יותר פתוחה, נגיד למדריכה שלי (אומנם לשעבר אבל היא לתמיד.) אני מתה עליה! באמת אוהבת אותה ממש, ואם אני אשב איתה אחד על אחד אני אדבר איתה מלא וזה יהיה שונה, אבל ברגע שיש מסביבי גם עוד אנשים ממש קשה לי להיפתח יותר..ויש אנשים שגם אחד על אחד פשוט לא מרגישה בנוח לדבר ולפתח שיחה..אשמח אם יש למישהו עצה או דרך לענות לי..🙈תודה רבה רבה על הפרוייקט. הוא מטורף ברמות אדירות!! תודה רבה💗
איך להתמודד עם כל ה'לא' לשירות?אני שמיניסטית ומחפשת שירות לשנה הבאה, אני מחפשת שירות משמעותי ואינטסנסיבי והולכת לתקנים המבוקשים,וכבר קיבלתי מלא לא,וקשה לי,כי בכל מקום אחר מאוד תופסים ממני,כולם אומרים לי שברור שאני אתקבל להכל וכו', באולפנה אוהבים אותי ותופסים ממני,בבית ובישוב, ורק פה מרגיש לי שהם לא תופסים אותי נכון או שהם סתם פוסלים אותי.מרגישה שאין לי כוח להיכנס לשלב הזה ואני רק בהתחלה,עברתי רק מיונים מקדונים כשתקדים לסיירות.
אני מרגישה שאני לא מצליחה להיפתח לחברות שלי. קשה לי לשתף אותן בדברים שעוברים עלי, וגם לשמוע מהן מה עובר עליהן (הן לא משתפות אותי גם). כאילו מן דיסטנס כזה. זה קשה לי לשבת איתן לשיחה, להיות לגמרי כנה איתן. קשה לי עם זה רצח.. אין לי באמת מישהו לשתף אותו, ובעצם אני שומרת דברים לעצמי, וגם, מאוד אכפת לי מהן, וקשה לי שאני לא יכולה באמת להיות שם בשבילן... משהו שאני יכולה לעשות?
היה לי קשר עם מישהו ואז ניתקתי איתו את הקשר הזה ושוב חזרתי לדבר איתו... ואני מרגישה שכל הזמן כשאני מדברת איתו אני מנסה להרשים אותו, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה... תודה רבה!
איך מפתחים ביטחון עצמי? ואיך מגיעים למצב שלא אכפת לך מה אנשים חושבים עליך? (כי אנחנו לא עושים שינוי ולא נהיים מי שאנו באמת.) איך אפשר להיות שלם עם מי שאתה? ואיך אפשר לחזק מישהי לאהוב את איך שהיא נראית, את המראה שלה.
אני מרגישה שאין לי באמת חברות אמיתיות, כלומר יש לי מלא מלא חברות גם טובות גם פחות. אבל אני מרגישה שכאילו אין לי באמת חברות אמיתיות שיבינו אותי, שבאמת יהיו כאן בשבילי ושזה יהיה הדדי בינינו. יש לי מלא חברות שאני מגדירה אותן החברות הטובות שלי, אבל לא תמיד מרגיש לי שהן גם מגדירות אותי ככה. ואם נגיד אני אגיד את זה לחברות שלי הן יגידו לי שאני סתם חושבת. וגם הרבה פעמים זה הרגשה זמנית, זה כזה עולה יורד. עכשיו, מתוך ההרגשה הזאת יש לי רצון מאוד מאוד גדול לחבר שיבין אותי, שיחשוב עלי, שיקשיב לי ויכיל אותי. ואני יודעת שזה לא טוב חבר בגיל הזה ואני גם יודעת שאני אפול בשמירת נגיעה..
התחלתי עכשיו כיתה ט', באולפנה חדשה. פנימייה. הגעתי לבד, בלי חברות מהיישוב שלי. אבל אני בעקרון ילדה שמתחברת בקלות ממש לאנשים. בשבט שלי אני ממש נחשבת במעמד חברתי אחלה ממש מהבנות, ויש לי הרבה חברות וכו'. אבל הבעיה שלי שאין לי חברה מהיישוב ממש ממש טובה, אין לי כזאת 'בסטי' שאני יכולה לספר לה הכל איך באולפנה נגיד ולשתף אותה איך הולך לי ובאמת לספר לה הכל הכל. אין לי כזאת. וזה ממש ממש מבאס אותי. יש לי באמת הרבה חברות ואני חושבת שאוהבים אותי, אבל עדיין באמת זה חסר לי הבי-אף-אף הזאת.. ועכשיו גם הבעיה שבגלל שאני בפנימייה מלאה וחוזרת רק בסופ"ש הביתה, יותר קשה לי עכשיו להתחיל להתחבר לבנות חזק יותר ולמצוא לי חברה טובה ממש, כי זה יוצא שרק בשבתות בערך אני מספיקה לראות את השבט שלי. וחוץ מזה גם אני מנסה למצוא ילדה מהשבט שאני רוצה להיות חברה טובה שלה ולהרגיש בנוח לדבר איתה ולשתף אותה ושתבין אותי ושתזרום איתי בהכל, באמת שאין כזאת לדעתי בשבט שלי... באסה.. אוקיי אז זאת הייתה השאלה הראשונה, מה אני עושה במצב כזה. זה מבאס אותי ברמות ברמות!! עכשיו לשאלה השנייה, נכון אמרתי שהתחלתי אולפנה חדשה לבד, אז ממש ממש קשה לי. אני הרבה פעמים לבד, ובאמת שאני לא רגילה לזה, אני רגילה להיות מוקפת חברות, עם בנות שאוהבות להיות איתי. ועכשיו לא כל כך הצלחתי להכנס פה טוב לחברה, וזה מזה מוזר לי. זה לא שלכולן פה יש חברות ממש אבל עדיין, אני רגילה להיות מקובלת כזאת וחברותית. כאילו זה כן שיש לי כזה חברות וזה ובנות שהתחברתי אליהן, אבל בא לי חברות כזה טובות, לשחנ"ש איתן, להסתובב איתן באולפנה וזה, זה באמת קשה לי ככה. מה אני יכולה לעשות עם זה???