אני מרגישה שאני לא מצליחה להיפתח לחברות שלי. קשה לי לשתף אותן בדברים שעוברים עלי, וגם לשמוע מהן מה עובר עליהן (הן לא משתפות אותי גם). כאילו מן דיסטנס כזה. זה קשה לי לשבת איתן לשיחה, להיות לגמרי כנה איתן. קשה לי עם זה רצח.. אין לי באמת מישהו לשתף אותו, ובעצם אני שומרת דברים לעצמי, וגם, מאוד אכפת לי מהן, וקשה לי שאני לא יכולה באמת להיות שם בשבילן... משהו שאני יכולה לעשות?
היה לי קשר עם מישהו ואז ניתקתי איתו את הקשר הזה ושוב חזרתי לדבר איתו... ואני מרגישה שכל הזמן כשאני מדברת איתו אני מנסה להרשים אותו, ואני לא יודעת מה לעשות עם זה... תודה רבה!
איך מפתחים ביטחון עצמי? ואיך מגיעים למצב שלא אכפת לך מה אנשים חושבים עליך? (כי אנחנו לא עושים שינוי ולא נהיים מי שאנו באמת.) איך אפשר להיות שלם עם מי שאתה? ואיך אפשר לחזק מישהי לאהוב את איך שהיא נראית, את המראה שלה.
אני מרגישה שאין לי באמת חברות אמיתיות, כלומר יש לי מלא מלא חברות גם טובות גם פחות. אבל אני מרגישה שכאילו אין לי באמת חברות אמיתיות שיבינו אותי, שבאמת יהיו כאן בשבילי ושזה יהיה הדדי בינינו. יש לי מלא חברות שאני מגדירה אותן החברות הטובות שלי, אבל לא תמיד מרגיש לי שהן גם מגדירות אותי ככה. ואם נגיד אני אגיד את זה לחברות שלי הן יגידו לי שאני סתם חושבת. וגם הרבה פעמים זה הרגשה זמנית, זה כזה עולה יורד. עכשיו, מתוך ההרגשה הזאת יש לי רצון מאוד מאוד גדול לחבר שיבין אותי, שיחשוב עלי, שיקשיב לי ויכיל אותי. ואני יודעת שזה לא טוב חבר בגיל הזה ואני גם יודעת שאני אפול בשמירת נגיעה..
התחלתי עכשיו כיתה ט', באולפנה חדשה. פנימייה. הגעתי לבד, בלי חברות מהיישוב שלי. אבל אני בעקרון ילדה שמתחברת בקלות ממש לאנשים. בשבט שלי אני ממש נחשבת במעמד חברתי אחלה ממש מהבנות, ויש לי הרבה חברות וכו'. אבל הבעיה שלי שאין לי חברה מהיישוב ממש ממש טובה, אין לי כזאת 'בסטי' שאני יכולה לספר לה הכל איך באולפנה נגיד ולשתף אותה איך הולך לי ובאמת לספר לה הכל הכל. אין לי כזאת. וזה ממש ממש מבאס אותי. יש לי באמת הרבה חברות ואני חושבת שאוהבים אותי, אבל עדיין באמת זה חסר לי הבי-אף-אף הזאת.. ועכשיו גם הבעיה שבגלל שאני בפנימייה מלאה וחוזרת רק בסופ"ש הביתה, יותר קשה לי עכשיו להתחיל להתחבר לבנות חזק יותר ולמצוא לי חברה טובה ממש, כי זה יוצא שרק בשבתות בערך אני מספיקה לראות את השבט שלי. וחוץ מזה גם אני מנסה למצוא ילדה מהשבט שאני רוצה להיות חברה טובה שלה ולהרגיש בנוח לדבר איתה ולשתף אותה ושתבין אותי ושתזרום איתי בהכל, באמת שאין כזאת לדעתי בשבט שלי... באסה.. אוקיי אז זאת הייתה השאלה הראשונה, מה אני עושה במצב כזה. זה מבאס אותי ברמות ברמות!! עכשיו לשאלה השנייה, נכון אמרתי שהתחלתי אולפנה חדשה לבד, אז ממש ממש קשה לי. אני הרבה פעמים לבד, ובאמת שאני לא רגילה לזה, אני רגילה להיות מוקפת חברות, עם בנות שאוהבות להיות איתי. ועכשיו לא כל כך הצלחתי להכנס פה טוב לחברה, וזה מזה מוזר לי. זה לא שלכולן פה יש חברות ממש אבל עדיין, אני רגילה להיות מקובלת כזאת וחברותית. כאילו זה כן שיש לי כזה חברות וזה ובנות שהתחברתי אליהן, אבל בא לי חברות כזה טובות, לשחנ"ש איתן, להסתובב איתן באולפנה וזה, זה באמת קשה לי ככה. מה אני יכולה לעשות עם זה???
אני מקנאה לחברה הכי טובה שלי. מטבעי אני בן אדם קנאי וזה הדבר שהכי קשה לי לעבוד עליו, אבל לאחרונה אני מרגישה שאני פשוט לא מצליחה להתקדם מזה. לחברה הכי טובה שלי יש עוד חברה והן נמצאות ביחד המון לאחרונה , ואני מקנאה מאוד. אני מרגישה שהיא לוקחת לי את המקום ואני בתחרות מסוימת . חשוב להגיד שהחברה שלי באמצע תקופה קשה מאוד ובמצב נפשי לא מזהיר, ואני הייתי שם לידה במשך כל התקופה הזאת וממשיכה להיות , והחברה השנייה שלה - לא. אז אני מרגישה שאני לא מקבלת את היחס הראוי לי, ודווקא החברה שלה שלא הייתה שם לידה ולא יודעת מה היא עוברת מקבלת יחס מדהים וכיפי. אני לא רוצה לקנא כי זה מרגיש לי תינוקי אבל מאוד מאוד קשה לי לראות אותן כל הזמן ביחד ולהרגיש שזה בא על חשבוני.. אשמח אם תוכלו לעזור לי איכשהו. תודה מראש ❤️
סיימתי י"ב שנה שעברה, הייתי מאוד פעילה בסניף שלי וכבוגרת אני כרגע עוד מגיעה אליו באופן די קבוע (במיוחד בתקופת החגים שהייתי הרבה זמן בבית). הסניף שלי די מעורב, כלומר החבר'ה הבוגרים ביחד לגמרי.. עד השביעית לא הייתי כל כך בקשר רציף עם הבנים, דברים טכניים בעיקר.. הרגשתי די טוב עם זה, כי אני לא מאמינה ב'ידידים' וגם לא בסתם קשרים חבריים עם מכרים, לא מתאים בעיניי. אבל אז התחלתי את השמינית, הכרתי כמה אנשים חדשים אבל לא דווקא קשור אליהם, משהו בי נפתח. העולם החברתי שלי עבר איזשהו שינוי קטן, מבפנים בעיקר, ואז נהיה הרבה יותר דיבור עם בנים מהסניף. לא עברתי שום גבול, והכל היה במסגרת הסניף.. אני לא יודעת כל כך מה אני שואלת פה בעצם, פשוט אני מרגישה שאולי קצת שכחתי את הגבולות שלי, אולי זה לא מתאים לדבר ככה בחופשיות עם בנים, לצחוק ולדבר עד אמצע הלילה.. אני אדגיש שברוב המוחלט של המקרים השיחות שלי עם בנים לא היו אחד על אחד אלא בקבוצה, או שהיו עוד אנשים בסביבה, ככה שזה לא הגיע אף פעם לרמה של שחנ"ש. אני יודעת שחלק מהמשיבים בגילי, אבל אשמח להסתכלות של עוד אנשים ודעות. גם מבחינה הלכתית.. סתם לדעת איפה נראה לכם עובר הגבול בין נחמדות לקשר קרוב מדי..?
יש לי פשוט עומס מטורף.. אבל אולי זה רק מרגיש ככה כי הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מבזבז את הזמן על שטויות... אבל פשוט מרגיש לי עומס מטורף גם כי מתחיל שביעית, וגם כי עומס מצד הסניף וציפיות גבוהות ממני, ולמרות שתמיד הייתי די חזק חברתית אין לי אף חבר נפש כזה לשתף אותו... הכי קרוב שהיה לי זה הייתי בקשר ממש ממש טוב עם מישהי כמה זמן אבל לפני כמה חודשים החלטנו לנתק קשר עד שנגיע לגיל שמתאים לדייטים וזה... בקיצור, מרגיש קצת אבוד כי יש לחץ מטורף ממש וחסר מישהו לשתף...
רוצה להרגיש אהובה. ולמרות שהסביבה שלי אוהבת אותי, ומפרגנת ותומכת, אני לא נותנת לעצמי להרגיש ככה. תמיד מוצאת לעצמי תירוצים למה זה לא הגיוני שאני בסדר.. מורידה לעצמי את הביטחון ואת הדימוי העצמי שלי.. וכאילו אני יודעת שכל מה שאומרים לי זה נכון, אבל לא מצליחה לקבל את זה לתוך תוכי.. מה עושים?
רציתי לשאול איך אפשר ליזום חברות? (בקטע של חברות טובה)
אז ככה, אני בת 16 ובחצי שנה האחרונה נקלעתי לסיטואציה מבלבלת. יש איזה בחור שפגשתי בשבת משפחתית והוא ממש מצא חן בעיניי. ביררתי עליו קצת עם אנשים שמכירים אותו ואמרו לי מי הוא ואני יודעת עליו די הרבה דברים. סיפרו לי שהוא בשמינית. הבנתי שזה לא הכי מתאים כי הוא גדול וכו'. חשבתי על זה אחרי השבת ופשוט לא הצלחתי להוציא אותו מהראש שלי. אני מרגישה שאני בוגרת לגילי וב"ה אני בחורה דוסה. נתנו לי את המספר שלו. בקיצור אני רוצה להתחיל קשר באמת לא בקטע מגניב לחבר וכו' אלא באמת אני מרגישה שהוא הבחור המתאים והנכון. מצד אחד אני חושבת שזה גיל ממש קטן ואני רוצה שהכל יהיה ע"פ רוח ההלכה ומצד שני אני רוצה את זה! אני מפחדת שאם אני לא אתחיל את זה זה פשוט יתפספס. אשמח שתעזרו לי ותתנו לי כיוון!
לאן הולכים לדייטים? 🙈 גם מה זה דייטים, פשוט כשיוצאים עם מישהו נפגשים איתו נכון? אז מה עושים, לאן הולכים, אין צורך ללכת לשבת בבית קפה ולהכיר זה לא סוג כזה אלא פשוט למצוא דברים לעשות.. אבל אין לי שום כיוון מה, אנחנו לא מאותה עיר אז אי אפשר לעשות סיבוב בשכונה, וגם מביך אותי ללכת למקומות ציבוריים איתו, לא בגלל שזה איתו אלא שהסיטואציה מביכה ואולי אני אפגוש מישהו שאני מכירה ואני לא רוצה. וגם אנחנו די חברים מלפני זה בגדול אז אני לא רוצה ולא כל כך אוהבת שזה רשמי כזה ו"יוצאים לדייט". אבל בכל זאת נפגשים, אז איזה דברים אפשר לעשות, לאן אפשר ללכת, מה, כי לא כל פעם נלך לאיזה פעילות אמיתית או למסעדה. וזה טיפה קשור לזה שאני בתיכון אין לי מלא כסף אבל כשחברים לפעמים זה סתם להיפגש, אבל איפה סתם נפגשים? בבתים? זה מביך, לא יודעת לדמיין שני דוסים הולכים איפשהו, מרגיש לי שכולם מסתכלים. אני גם יודעת על עצמי שאם אני הולכת לירושלים נגיד אני רואה עם חברות שלי מלא זוגות ואנחנו תמיד מסתכלות עליהם ובטוחה שאנחנו לא היחידות.. נשמע דבילי אני יודעת אבל אני קצת צריכה עזרה 🤭 תודה רבה לעונים :))