היי. אני דתי שלומד בבית ספר חילוני באחד הסיורים מבית הספר היה לנו סיור לבית כנסת קראי, ובתוך בית הכנסת היה לנו שיחה של "רב" קראי שרק סתר את ההלכה והמנהגים היהודיים. ביציאה מהשיחה ומבית הכנסת התחיל מן ויכוח ביני לבין המורה שלי בנוגע לכך שהם נוהגים בסדר ואין בעיה עם מה שהם עושים כי הם נוהגים על פי התורה, והמורה הוכיח אותי שהרבנים שפסקו את ההלכות הם בסך הכל בני אדם ואינם נביאים ומי נתן את הסמכות להם להחליט לנו ולקבוע לנו. השאלה שלי היא כזאת: מדוע הקראים נחשבים לכ"תועים בדרך" כשהם בסך הכל נוהגים לפי התורה שבכתב וישנם דברים שהם מקפידים אפילו יותר מרוב החילוניים. השאלה השנייה שלא הייתה לי תשובה למרוה שלי היא: מי נתן לרבנים את הסמכות להחליט ולקבוע לנו איך לנהוג כשגם הם בסך הכל בני אדם והם כמונו. תודה מראש❣
שלום, רציתי לשאול אותך שאלה שמטרידה אותי לאחרונה. ידוע במחשבת ישראל שאין לייחס תארים לקב"ה, שכן הינו מופשט לחלוטין, וק"ו שאין לייחס לו חלוקה כלשהי (שכן זה יוצר ריבוי והקב"ה חד הוא). אם כן, איך אפשר לייחס רצון לקב"ה? הרי זה יוצר ריבוי כלפיו (יש את הקב"ה ויש את רצונו שקיים במקביל אליו וזה לא מסתדר עם תפיסת האחדות). מצד שני, אי אפשר לומר שאין לו רצון - הרי הוא פועל, ורצון קודם לכל פעולה (כגון בריאת העולם, מתן תורה וכדו'). אשמח לתשובה מפורטת! תודה רבה
אהלן:) בזמן האחרון יצא לי להתקל הרבה בזה שכתוב שהאדם נברא כדי להתענג על ה', ויש לי שתי שאלות: א. לא כל כך הבנתי מה זה אומר אבל לפי מה שהבנתי אז בסוף בתכלס המטרה שלנו זה "להנות" בעולם הבא.. זה קצת נשמע כמו דתות אחרות שמבטיחות דברים בגן עדן וכו.. איך זה הגיוני? הרי אנחנו כן מגנים אותם על זה. ב. למה שאדם יברא ויעבור עולם וחיים שמלאים בקשיים ובדברים שהם לא "כיפיים" וגורמים הנאה? ברור שיש הרבה מאוד דברים מדהימים וטובים בעולמנו אבל בכל זאת.. ניסיתי לחפש לזה הסברים אבל לא כל כך מצאתי כי כל המקומות שראיתי שמדברים על זה אז לקחו את זה כעובדה. מקווה שהשאלה שלי מובנת:) תודה רבה לכם!!
מה המינון הנכון בין עזרה לזולת לאכפתיות עצמית?
תודה רבה על הכתובת וההזדמנות לקבל מענה על שאלות! תמיד היה לי קשה עם שנאת חינם מבחינת זה שאני לא שונאת אנשים סתם, אלא יש סיבה שאני שונאת אותם. לפעמים השנאה מסיבה שטותית ולכן אני מבינה לה זה שנאת חינם, אבל לפעמים זה כי באמת יש לי סיבה והצדקה חברתית לשנוא את האדם הזה. אני לא רוצה לעכב את הגאולה בגלל שאני שונאת אנשים, אבל אני לא מצליחה לצאת מהתסכול מזה שיש לי סיבה לשנוא את האדם הזה. מצד שני, האם אני באמת מעכבת את הגאולה? כי לא משנה כמה אני אנסה לא לשנוא אפילו אנשים שעשו לי רע וכד', תמיד יהיו אנשים בעם ששונאים, עם סיבה ובלי סיבה. שווה לי להתאמץ בכלל?
היי קודם באמת שאפו על המיזם!, ותודה לכם! יש לי שאלה, הייתי בקשר מאוד קרוב למישהו ודברנו נורא פתוח על הכל ואף פעם לא היה שקט תמיד היה לנו על מה לדבר, בתקופה האחרונה הקשר מאוד דעך כי הרגשתי שזה לא נכון לי להיות איתו בקשר. אבל לאחרונה נפגשנו, ונגענו אחד בשני, ומאז ממש קשה לי להיפרד ממנו. למה אסור לי לגעת בו אם גם ככה יש סיכוי שנתחתן?
למה החיים האלה לא פיירים? למה לערבים שהם נולדים להורים נוצרים שבטוח הם ילכו אחרי ההורים שלהם וימשיכו עם הדרך שלהם ויהיו גם נוצרים ואחרי זה ילכו לגיהינום... ולדתיים שכנראה הם ישארו דתיים(חלקם) ילכו לגן עדן. זה ממש לא הוגן לא שזה פשוט להשאר דתי, פשוט הערבים שחונכו לשנאו אותנו כנראה בחיים לא יחזרו בתשובה.
קשה לי החיבור בין כך שהקב''ה מושלם וכל יכול וכו'.. לכך שעצם קיום המצוות שלנו דרך הבחירה החופשית שלנו עושה נחת ליוצרנו, כלומר: אם היינו אומרים שהמצוות הם רק בשבילנו הייתה מסתדרת השאלה, אך אנו חושבים שהמצוות הם גם בשביל הקב''ה, ולכאורה כשאני לא מקיים מצווה הקב''ה חסר, כי יכל להיות מקרה שהייתי עושה את המצווה וכך היה גדול יותר?
כשאני מתפלל , למי אני מתפלל ? כלומר אני לא יודע מה לכוון בראש ברגע שאני מתפלל. ובנוסף האם התפילה זה סוג של חזרה בתשובה או מין טקסט שבו אנו מבקשים דברים שאנחנו צריכים?
*ש.* איך אפשר להביא את עולם האמונה לעולם המעשה בפועל? ואיך באופן כללי מתמודדים עם הפער הזה, שבין מה שאני יודעת לבין מה שאני מרגישה ועושה?
*ש.* היי שבוע טוב. אמא שלי נפטרה מהמחלה לפני מספר חודשים אחרי שנלחמנו עליה 7 חודשים. היא סבלה מאוד בכל התקופה ההיא עד כדי זעקות כאב. אני מנסה להאמין שהקב"ה עושה דברים לטובתנו למרות שאנחנו לא רואים את זה עכשיו. אבל לא מסוגלת שלא לכעוס. הכעס מתבטא בהרבה בחינות בעיקר תפילה, צניעות ושמירת נגיעה. אני מאוד מאמינה בדברים האלה ויודעת שתפילה מחברת אותי אך לא מסוגלת להתפלל ולקיים את המצוות האלה כשאני מרגישה תלושה מבובלת ולא מבינה. עברתי את השלב של הלשאול למה דווקא לה כי אף אלד לא יענה לי. אבל תמיד אומרים שהקב"ה מרחם על יתומים. אז למה הוא לא מרחם עלי. הוא לקח לי את האישה שהייתה כל החיים שלי החברה הכי טובה שלי הנשמה שלי הלב שלי. ובכל זאת אני מרגישה כאילו אני לבד ושאני פגיע ושאין מי ששומר עלי. לילות שלמים הייתי בוכה שישמור עלי, שאני מפחדת מעולם הזה, שיעזור לי להתמודד. להתקדם קדימה. אני רוצה לחיות חיים עם משמעות לקיים תורה ומצוות לאהוב אותו באמת. אבל הכעס הזה לא עוזב אותי. אני מרגישה שהוא עזב אותי. איך אפשר להמשיך להאמין, לאהוב ולקיים כשיש כזה כעס? מקווה שהבנתם את השאלה. תודה רבה😓
*ש.* איך אפשר להתקדם בעבודת ה' ביומיום?