טוב זה די דחוף אני ממש מתלבטת אם לעבור אולפנה. לא טוב לי עכשיו ויש לי אופציה די בסדר אבל אם אני עוברת אין דרך חזרה..ואני מפחדת שלא יהיה טוב ולא יהיה לי חברות או שלא יתאים לי בסוף..ושיהיה יותר מידי קשה.. להתחיל חמישית מהתתחלה. המלצות מישו? ויותר טוב אם עברתם אולפנה במקרה:)
סיימתי י"ב שנה שעברה, הייתי מאוד פעילה בסניף שלי וכבוגרת אני כרגע עוד מגיעה אליו באופן די קבוע (במיוחד בתקופת החגים שהייתי הרבה זמן בבית). הסניף שלי די מעורב, כלומר החבר'ה הבוגרים ביחד לגמרי.. עד השביעית לא הייתי כל כך בקשר רציף עם הבנים, דברים טכניים בעיקר.. הרגשתי די טוב עם זה, כי אני לא מאמינה ב'ידידים' וגם לא בסתם קשרים חבריים עם מכרים, לא מתאים בעיניי. אבל אז התחלתי את השמינית, הכרתי כמה אנשים חדשים אבל לא דווקא קשור אליהם, משהו בי נפתח. העולם החברתי שלי עבר איזשהו שינוי קטן, מבפנים בעיקר, ואז נהיה הרבה יותר דיבור עם בנים מהסניף. לא עברתי שום גבול, והכל היה במסגרת הסניף.. אני לא יודעת כל כך מה אני שואלת פה בעצם, פשוט אני מרגישה שאולי קצת שכחתי את הגבולות שלי, אולי זה לא מתאים לדבר ככה בחופשיות עם בנים, לצחוק ולדבר עד אמצע הלילה.. אני אדגיש שברוב המוחלט של המקרים השיחות שלי עם בנים לא היו אחד על אחד אלא בקבוצה, או שהיו עוד אנשים בסביבה, ככה שזה לא הגיע אף פעם לרמה של שחנ"ש. אני יודעת שחלק מהמשיבים בגילי, אבל אשמח להסתכלות של עוד אנשים ודעות. גם מבחינה הלכתית.. סתם לדעת איפה נראה לכם עובר הגבול בין נחמדות לקשר קרוב מדי..?
רוצה להרגיש אהובה. ולמרות שהסביבה שלי אוהבת אותי, ומפרגנת ותומכת, אני לא נותנת לעצמי להרגיש ככה. תמיד מוצאת לעצמי תירוצים למה זה לא הגיוני שאני בסדר.. מורידה לעצמי את הביטחון ואת הדימוי העצמי שלי.. וכאילו אני יודעת שכל מה שאומרים לי זה נכון, אבל לא מצליחה לקבל את זה לתוך תוכי.. מה עושים?
לאן הולכים לדייטים? 🙈 גם מה זה דייטים, פשוט כשיוצאים עם מישהו נפגשים איתו נכון? אז מה עושים, לאן הולכים, אין צורך ללכת לשבת בבית קפה ולהכיר זה לא סוג כזה אלא פשוט למצוא דברים לעשות.. אבל אין לי שום כיוון מה, אנחנו לא מאותה עיר אז אי אפשר לעשות סיבוב בשכונה, וגם מביך אותי ללכת למקומות ציבוריים איתו, לא בגלל שזה איתו אלא שהסיטואציה מביכה ואולי אני אפגוש מישהו שאני מכירה ואני לא רוצה. וגם אנחנו די חברים מלפני זה בגדול אז אני לא רוצה ולא כל כך אוהבת שזה רשמי כזה ו"יוצאים לדייט". אבל בכל זאת נפגשים, אז איזה דברים אפשר לעשות, לאן אפשר ללכת, מה, כי לא כל פעם נלך לאיזה פעילות אמיתית או למסעדה. וזה טיפה קשור לזה שאני בתיכון אין לי מלא כסף אבל כשחברים לפעמים זה סתם להיפגש, אבל איפה סתם נפגשים? בבתים? זה מביך, לא יודעת לדמיין שני דוסים הולכים איפשהו, מרגיש לי שכולם מסתכלים. אני גם יודעת על עצמי שאם אני הולכת לירושלים נגיד אני רואה עם חברות שלי מלא זוגות ואנחנו תמיד מסתכלות עליהם ובטוחה שאנחנו לא היחידות.. נשמע דבילי אני יודעת אבל אני קצת צריכה עזרה 🤭 תודה רבה לעונים :))
איך אפשר להיות שמחה באמת? מבפנים, בלי אינטרסים..לא משנה מה יהיה וגם אם זה יהיה הדבר הכי שמח בעולם אני לא אצליח להיות שמחה. שמתי לב שאני שמחה באמת רק כשאני מתנדבת ונותנת מעצמי, הבעיה שזה לא משו שאני עושה כל יום כל היום.. אני רוצה להיות שמחה שימחה פשוטה, תמימה כזאת מהדברים היומיומיים הפשוטים. פליז תנו טיפים ורעיונות זה ממש משגע אותי!
שלום אלופים!תמיד הייתי ימנית מאוד, אחת שמרתיח אותה שמשאירים מחבלים בחיים וכדו'. לגבי ערבים שהם לא מחבלים, תמיד היה בי קצת ספק מה באמת מגיע להם, למות או לחיות כי לחיות בא על חשבוננו וכו וכו וכו...מפה לשם יצא לי כמה פעמים לעבור טיפולים בבית חולים, ויצא שהרבה פעמים נקשרתי מאוד לאחות/רופא שטיפלו בי ואח''כ גיליתי שהם ערבים... וזה מעלה עוד יותר שאלות, כי מצד אחד כל אחד מהם יכול להיות מחבל (כבר היו סיפורים) מצד שני הם מצילים אותי, מטפלים בי. איך אני אמורה להתייחס אליהם ובכללי מה לחשוב על ערבים? זה מבלבל לגמרייי אני אשמח שתעזור לי קצת סדר בראש... תודה ממש ממש! אשרייכם
ש.קודם כל מלא תודה על הדבר המדהים הזה❤️ אז ככה זה טיפה מסובך מקווה שתבינו🙈 אז ככה אני בכיתה ט' באולפנה עם פנימייה מלאה הקטע שלא היינו חצי שנה באולפנה היינו חודשים בערך ואני פשוט לא מסתדרת עם פנימייה והרמה הגבוהה של הלימודים ולא רק זה עבדתי על חברה שלי שאני עוברת לאולפנה שלה ופתאום התת מודע התחיל לחגוג גיליתי כמה לא כיף לי אני מתלבטת אם להתחיל לחפש אולפנה אחרת או לנסות עוד (חשוב לי להגיד שאני ממש לא ילדה של בית אני יכולה לא להיות חודש בבית) אשמח עם תענו לי כמה שיותר מהר🙂
ש.שלום:) תודה ענקית על האפשרות לשאול! נתקלתי בחוברת של ארגון של תרומות כליה ושם מסופר גם על החולים ועל הסבל שלהם.. זה ממש הבהיל אותי ואני לא מפסיקה לחשוב כמה שהם מסכנים ושהחיים שלהם ממש קשים.. מה אפשר לעשות כדי לא להיכנס לצער עליהם או לפחד כל פעם שמדברים על הנושא? תודה רבה!!
אהלן, לפני כמה חודשים עשיתי משהו שפגע בהורים שלי ואני רוצה לשאול איך אני יכול להחזיר את אמון ביננו ואת אהבה והביטחון שהיה לפני,תודה מראש!❤
הי, יש לי תחביב שממש חשוב לי וברוך ה' אני גם טובה בו מאוד. אני כזה כותבת סיפורים ובאופן כללי - כותבת המון. עכשיו יש לי בגלל זה דמיון משוגע כזה, ואני חושבת על מלא מלא רעיונות. הבעיה מתחילה כשעולה לי רעיון אדיר לאיזה סיפור אבל הוא די מתנגש עם התורה ועם ההלכה. יש לי למשל רעיון שאני ממש רוצה להעלות על הכתב כבר המון זמן ואני כל הזמן בהתלבטות אם להתחיל בכלל את כל זה או שלא. מה שמתנגש עם התורה זה לא ממש הלכות וכאלה, זה יותר רעיונות ואמונות. אבל מה לעשות שבא לי לכתוב את זה? אני אשמח ממש לטיפים מה לעשות, כי זה באמת בוער בי כל נושא הכתיבה וחשוב לי להוציא את עצמי החוצה ולא רק את השתיקה שבי. לא הגיוני שיש עוד חלקים שבי שרוצים להתבטא? התורה חייבת להיכנס גם לתחביב שלי?
היי, דוד שלי עבר לפני כ-4 שנים תאונת דרכים. היה במצב קשה מאוד, מורדם ומונשם 3 שבועות ועבר תהליך שיקום ארוך. מאז יש לי פחד, כל פעם שאני או אבא שלי נוסעים לאיזשהו מקום אני מפחדת, כל פעם שאני שומעת בחדשות על תאונת דרכים מיד עולה לי הדופק ואני מפחדת שזה מישהו שחשוב לי ואני מכירה. אני מרגישה שיש לי כמו טראומה כזאת...לא סיפרתי את זה לאף אחד אבל זה קורה לי כמעט כל שבוע הפחד הזה.