אני בשביעית. בעצם מה המטרה של הסרטים והמראות של יום השואה? רק לבכות ולהתעצב? תמיד אומרים שצריך לזכור את השואה ולא לשכוח חס וחלילה את הזוועות שהנאצים עוזריהם ימח שמם עשו, אבל מרגיש לי שהחברה מנהיגה שככל שבוכים יותר- כך יותר מתחברים. למה מנסים להציג יותר ויותר מראות מזוויעים? כדי שנזדעזע ויהיו לנו סיוטים? אפשר לשמוע סיפורי עדות, שזה נראלי אחת מהמטרות- לשמוע ולזכור, אבל למה מתעמקים כל כך במראות? אני יודעת שזה נושא רגיש וסליחה אם פגעתי בטון הדיבור שלי... תודה
היי, אשריכם על המיזם! אתם עוזרים לי במגוון שאלות. אני מתפללת להקב"ה עבור משהו שאני יודעת שאינו כל כך נכון לי.. אבל אני כל כך רוצה אותו! אני רוצה אותו בחיי. בתפילתי אני מבקשת שאם הדבר הזה אינו נכון לי אז שילך הרצון. והוא רק מתחזק. בנוסף, יש הרבה דברים שאני חולמת עליהם הם בפנטזיה שלי אבל אני יודעת שהם לא.. לא רציונליים. לא יקרו לי כי זה לא מתאים כל כך אבל יש בי תשוקה אדירה אליהם. אני משתדלת ללמוד על טיב שיפור המידות אבל.. אין שיפור
*ש* אני נורא שלמה עם עצמי ועם המראה החיצוני שלי ואני גם יודעת שהכל מה' ואני משתדלת להודות לו על זה.. אבל עדיין אני הרבה פעמים מסתכלת על עצמי ואני לא תמיד יודעת להודות לה' על זה ולפעמים אני בכלל לא חושבת על זה שזה ממנו.. אני מרגישה לא בסדר עם המחשבה הזאת .. מה אפשר לעשות? תודה רבה!!
*ש* היי:) אני בת 17. בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני מתעסקת המון בחיצוניות שלי, מאוד חשוב לי להראות טוב ומסודר תמיד, אבל זה לא שאני משקיעה בצורה מוגזמת, אני מתלבשת יפה אבל פשוט, לא קונה יותר מידי בגדים וחוץ משבת לא מתאפרת כל כך. אבל אני שמה לב שאני מסתכלת המון במראה, סתם ככה, לא רק כשאני מתארגנת... אני לא חושבת שזה משפיע על ההתנהלות שלי או על ההסתכלות שלי על אחרים, אני ממש שמה לב לנפש וזה הרבה יותר חשוב לי. פשוט מפריע לי שאני עסוקה גם המון באיך שאני נראית, פוחדת שזה מכניס קצת גאווה, אני מרוצה מהמראה שלי אבל פוחדת להגזים ושיעלה לי לראש... איך מוצאים את האיזון בין להיות שלמה עם עצמי לאהבה עצמית מוגזמת והתעסקות יותר מידי עם החיוצוניות?
*ש* מה לעשות אם יש אנשים שאני שונאת? ממש משתדלת לאהוב את כולם ולסמוך עליהם. אבל מה אני עושה אם יש כמה אנשים שאני פשוט לא מסוגלת לדבר איתם? (בעקבות מעשים שלהם שממש פגעו באמון שלי בהם)
*ש* איפה הגבול בין לקחת חלק אקטיבי בחיים שלי ולהשפיע על המציאות שלי לבין להאמין שה' יסדר את הכל והוא אחראי על המציאות ויקבע את המשפחה שלי, המקום שבו אני יגור וכו' (בת 15)
קודם כל תודה על המקום לשאלה!! אני בת 15.5 יש לי אתגר קטן ואשמח אם יהיו לכם רעיונות איך להתמודד איתו. יש לי פחד מלהפסיד דברים. אני ממש משתדלת להיות בכל טיול ובכל פעילות, עוד דוגמא שאני לא יכולה לסגור את הטלפון/ לשמוע הודעה ולא לפתוח לראות מה זה... זה בא מחשש לפספס משהו. וגם כשקורה שאני לא נמצאת באיזו אירוע(טיול, פעילות, שיחה חשובה בווצאפ) אז אני שוב ושוב חושבת על זה שהפסדתי וזה מביא קצת לכעס על עצמי... אשמח אם יהיה לכם רעיון... תודה(:
היי,קודם כל יישר כח על המיזם,אני בטוחה שהוא מאוד עוזר לאחרים ולי. השאלה שלי היא על סדרות. אני לא בן אדם ששוקע בסדרות כל היום.אבל לאחרונה יצא שהתחלתי לראות איזה סדרה שעניינה אותי,אך התגלתה כאחת שמאוד לא מתאימה לשום דבר שאני דוגלת בו ומאמינה בו,ועדיין, קשה לי מאוד להפסיק לראות אותה. היצר גובר... ואני מרגישה מאוד רע לאחר מכן כי הסדרה מורידה אותי למקומות מאוד נמוכים.. אני מרגישה חסרת אונים, מה אפשר לעשות?(בת, בגיל העשרה)
אני בת 15.5 איך אפשר לנצל את "החופשה" שעכשיו לדברים טובים? ולא סתם להעביר את הזמן בעיסוקים סתמיים? תודה (:
בעז"ה הגעתי לגיל חתונה (בת 22) ואינני יודעת היכן עליי לחפש חתן ירא שמיים. ובמסגרת בה אפשר למצוא חתן מה כדאי לחפש בו? שיש לנו אותם מנהגים? שהוא למד בישיבות?
בזמן האחרון אני מרגישה לא אני. אני תקועה בבית, מבזבזת את הזמן על לישון ולראות סדרות. תבינו, בדרך כלל אני לא בן אדם כזה ואני ממש משתדלת לראות כמה שפחות ולנצל את הזמן, באמת באמת. פעם הייתי קצת כזאת אבל אני עבדתי על זה והשהייה בבית כל כך הרבה זמן הרסה לי את כל מה שהשתדלתי עבורו. אבל הבעיה העיקרית היא שטוב לי לראות ואני באמת נהנת... מה לעשות? יש לכם עצות?
כיתה י, בתקופה האחרונה אני ממש מעדיפה להיות לבד, רוב היום אני בחדר , המשפחה תמיד אצלנו ואף פעם לא דחוף לי לצאת להיות איתם וכו. אני לא עצובה או מתבודדת וכל היום מדברת עם חברות וכו פשוט נוח לי יותר להיות בחדר ולא מפריע גם כל היום להיות בחדר. אני כן יודעת שזה לא אמור להיות ככה , יש לי משפחה ואני אמורה להיות גם איתם ולא כל היום בחדר. פשוט לא יודעת נוח לי מצד אחד ומצד שני אני יודעת שזה לא אמור להיות ככה.