כל השאלות שנשאלנו #התגברות על קשיים

קשה להגיד במילים כמה הפרוייקט הזה פשוט תדהים!! עבודת קודש ממש, תודה רבה! אז לשאלה ;) יש לי חברה שהייתה איתי בבית ספר היסודי ועכשיו אנחנו לא לומדות באותה אולפנה. היא לומדת באולפנה מגוונת מבחינת רמה תורנית ויש שם בנות מבתים יותר וכאלה פחות.. אז גם לפני הקורונה ובעיקר במהלכה, ראיתי את הסטטוסים שלה בווצאפ וראיתי שהיא התחילה לעשן ולבלות בחוץ בשעות מאוד מאוחרות ובמקומות לא משהו, היא מסתובבת עם חברים וחברות שהיא מכירה פתאום (אני לא יודעת מאיפה...) נראה שהחבורות האלו משפיעות עליה ממש מהרבה בחינות, נפשית, פיזית, ורוחנית... זה לא שלפני זה היא כן היתה דוסית, תמיד היא הלכה לפעמים עם מכנסיים והיו לה חברים וכ'ו, אבל נראה לי שבזמן האחרון זה הולך לכיוון לא טוב בכלל. במפתיע, לפי כמה ימים היא שלחה לי הודעה שהיא מרגישה שבזמן האחרון היא רוצה להתחזק קצת וללמוד, ושבשבתות היא כבר פחות, אבל חגים היא מכבדת במיוחד ליד ההורים שלה.. והיא אמרה לי שזה רצון כזה שאם היא תעשה זה יספק אותה.. אני ב"ה לומדת באולפנה תורנית מאוד, ונחשבת בחורה תורנית בעיניה ובעיני הסביבה. עכשיו העניין הוא שבמוצאי שבת האחרונה הסתכלתי בסטטוסים וראיתי שהיא העלתה בערב שבת ממש בשעות הערב- לילה, דבר ראשון הייתי בהלם ודבר שני לא ידעתי איך לענות לה על השאלה שהיא כתבה לי לפני כמה ימים שעוד לא דיברנו על זה כי רציתי לדבר איתה פנים אל פנים מאשר הודעות... (אני לא חושבת שהיא מודעת עד כמה הדברים שהיא עושה לא טובים לבריאותה הנפשית והפיזית) הילדה הזאת חשובה לי, ואני גם יודעת שהילדות שלה לא היתה קלה... בהתחלה היה לי רצון כזה לעזור לה ולעשות סוג של שליחות , ולא ידעתי איך, אבל כשראיתי שהיא חיללה שבת זה כבר היה נראלי דבר שאני לא אוכל לבוא ולשנות משהו... בקיצור אשמח ממש לעצות, זה טפה דחוף. סליחה אם יצא לי ארוך מדי, תודה רבה. בת 16

היי! ב"ה הגעתי לגיל שאני רוצה להשלים את עצמי. אני חושבת שאני מוכנה להקים בית. לא בדיוק עכשיו, עוד חצי שנה, שנה. אני באמת רוצה! אני עוצרת את עצמי עוד קצת ועוד קצת כי אני לא מרגישה שבגיל הזה זה חכם, אבל בשלה אני כן. הדבר היחידי שעוצר אותי מלהתקדם עם הרצון הזה, זו המשפחה שלי. הם לא מתנגדים וכו', אבל הבית שלנו לא באמת מתפקד. אחים שלי כלום קטנים ויש לי אח אחד בגיל ההתבגרות, וכאן סוף סוף סיימתי את החפירה והגעתי לפאנצ', הכל נופל עליי. אני סופר אוהבת את המשפחה שלי, והכי רוצה שיהיה להם טוב ומושלם. לכן אני עוזרת ומנקה ומעדיפה משפחה על חברות ומנצלת כל דקה בבית. הכל בשביל שיהיה יותר טוב בבית. אני לא צריכה עצות על מה לעשות בנידון, כי אין עם מי לדבר. אבל איך אני מנתקת את זה ממני? אני רוצה להתקדם בחיים ולהתחתן בשנה הקרובה. אני לא מסוגלת להתחיל לצאת כשהבית שלי יתפרק. איך מנתקים??? איך עושים את ההפרדה??

ש אהלן חברים אשריכם שזיכיתם אותי במיזם המדהים הזה. אוקיי השאלה שלי היא ככה: יש לי אח שגדול ממני בשלוש שנים, אני והוא קרובים והוא חשוב לי מאוד. הוא שינה לא מזמן את הסטטוס מביניש למלש"ב ויש לו עוד קצת יותר מחודשיים עד הגיוס. הבעיה היא שהוא פשוט לא עושה כלום, הוא לא עובד, הוא לא לומד או עושה משהו, הוא נפגש עם חברים פעם בשבועיים בערך כי אף אחד מהחברים שלו לא בבית. המצב הזה באמת משפיע עליו והוא מבואס מכל המצב הזה ומשעמם לו ממש והוא כל היום בערך בטלפון.. ניסיתי לדבר איתו ולהסביר לו את המצב ושברגע שיקום ויתחיל לעשות דברים כל המצב המבאס הזה ישתנה, הוא הסכים איתי ואמר שצריך לעשות שינוי אבל שבועיים מהשיחה הזאת הוא נשאר באותו מצב. יש לכם אולי רעיונות אולי לתת לו שיוכל להעסיק את עצמו בעשייה? ואיך אני יכולה לתת בשבילו מוטיבציה גבוהה? (אגב הצעתי לו אולי שילך להתנדב בשומר החדש אבל זה פחות מדבר אליו..) אשמח אם תעזרו לי לעזור לו תודה!! בת 16 וחצי.

אוף אבל למה זה תמיד חייב להיות ככה ביום שישי? למה תמיד כולם חייבים להתעצבן ולכעוס כל יום שישי מחדש? זה ממש כאילו מפספס את כל הרעיון של שבתת זה גם מעצבן כי בכללי בחיים אני משתדלת להיות אדם טוב וכאילו ביום שישי איכשהו תמיד מישהו מצליח לעצבן אותי וזה מעצבן אותי ממששש

היי.. ואי אני לא יודעת מה לעשות. ברוך ה אני ילדה חכמה ולא בקטע גאוותני.. אני משקיעה מלא בלימודים, הציונים שלי במבחנים ממש טובים ברוך ה' עבודות מגישה בזמן וכו' ואני משקיעה ברמות אחרות בלימודים.. עכשיו קיבלתי תעודה אבל הציונים שלי ממש נמוכים ! ( באופן יחסי כן?) אני חושבת שהמורות שלי לא מבינות את ההשקעה שלי! איך זה הגיוני שהציונים שלי טובים אבל בתעודה הכול דפוק?? אוףף מה לעשות? זה פשוט מוריד את כל המוטיבציה!! בת 16

תסלחו לי על הבוטות שבשאלה.. אני חייבת מענה. ופליז אל תפנו אותי הלאה.... אבא שלי עושה דברים שהשתיקה יפה להם והצניעות גם. דברים דוחים שבאלי להקיא.. אני פשוט נגעלת מלהסתכל עליו. לאדעת כבר מה לעשות! וכן, דיברתי עם אמא שלי...

בסגר הראשון היה לי מאוד קשה עם הלבד, אני לומדת בפנימייה ופתאום להיות בבית לבד היה לי נוראי, בלי לפגוש חברות ובלי סניף ויש לי רק אחות אחת נשואה וההורים שלי חיוניים אז בכלל הייתי עם עצמי בבית וזהו. אבל אחרי שהשלמתי עם זה והתרגלתי, עברה חצי שנה ועכשיו הבנתי שאני ממש מכורה לשקט הזה... תמיד הייתי הילדה השקטה והביישנית שיותר בצד, ועכשיו נחסכה ממנו ההתמודדות הזו, בווטסאפ לא רואים את זה. טוב לי עכשיו להיות בחדר לבד, להכיר את עצמי ואת המחשבות שלי, לדבר עם חברות כשמתאים וכשאני צריכה פרטיות פשוט לסגור את הטלפון, לעשות דברים שאני אוהבת (אני במגמת עיצוב ויכולה לשבת שעות מול מחשב ולעצב) וכשמתחילים לדבר על חזרה ללימודים אני ממש מפחדת... אני חושבת ששכחתי איך חיים עם בני אדם, אבל טוב לי ככה. ממש. איך אני אחזור עכשיו לשגרה, לפנימייה עם עוד בנות, לשיעורים בכיתה והכל. איך חוזרים לשגרה אינטנסיבית עם אנשים?

ש. היי, ממש ממש תודה על הפרוייקט זה עוזר ברמות אין עליכם! יש לי חברה שהייתה אמורה להיכנס להדרכה איתי בסניף (חוץ) והיו לה כל מיני בעיות שגרמו לה לעזוב. היא עדיין ממש ממש רוצה להיות מדריכה אבל היא בחיים לא תחזור כנראה. אני נשארתי מדריכה ולפעמים קצת קשה לי לספר לה על ההדרכה כי אני יודעת כמה קשה לה. איך אני יכולה לעזור לה בצורה הכי טובה ולשתף אותה בדברים שקוראים לי בלי שהיא תיפגע? היא אחת החברות הטובות שלי, אני מספרת לה הכל בערך.

ש. קודם כל תודה לכם שתדעו שאתם עושים עבודת קודש😊ההורים שלי רבים המון שזה כבר יוצא מפרופורציות, הם תמיד רבו אבל פעם כשהם רבו הייתי יוצא מהבית, הולך לחבר.. בגלל הקורונה והסגר אין לי לאן ללכת, אני מתחיל לפתח סוג של חרדה מכל ריב קטן בבית ואני לא יודע מה לעשות בן __

ש.תודה ממש על הפרוייקט !!! משמח ממש לדעת שיש מישהו שמנסה לעזור כמו שצריך!אני לומד בישיבה תיכונית כבר שנה ויותר (כולל הקורונה) ועדיין לא בטוח במקום שלי ולא יודע מה אני צריך להרגיש ואיך בדיוק.זה מתבטא בזה שכל אבל כל פעם! שאני חוזר לישיבה אני מזיל דמעות ולא מצליח לעשות וללמוד (מבחינה נפשית) ואפילו לא יודע ממה- בין אם זה געגוע הביתה ולחברים איתם גדלתי או סתם שלא טוב לי שם. כי אני לא ילד של בית, ומצד שני אחרי יומיים אני כבר מתרגל..אני לא מבין למה זה קורה לי?! ,איך להמשיך מכאן?! ולמה דרוש אומץ (שאין לי) כדי לצאת למקום אחר?!/ אם בכלל צריך?!

יש מלא פעמים שיש סיטואציות נגיד שאני לא יודעת מה ההלכות שצריך לעשות בדיוק בדיוק וכל מיני כאלה ואז אני אומרת לעצמי בלב "טוב אני גם לא רוצה לדעת כדי שאני לא אצטרך לעשות דברים שאני לא רוצה או שאין לי כוח וכו'..." (יעני כדי שאני לא אדע שאני חוטאת וארגיש רע, אז מראש אני מעדיפה לא לדעת את ההלכה) וזה מציק אני לא רוצה להיות ככה, אני רוצה לדעת יותר, רוצה להתקדם אבל מלא פעמים שיש לי הזדמנות לשאול ולדעת יותר, לדייק יותר אז אני כאילו הולכת צעד אחורה ונמנעת מזה...איך אפשר שזה לא יהיה ככה🥵 איך אפשר לעשות את השינוי הפנימי מלרצות לדעת ולדייק לעשות את זה באמת בתכל'ס? בת 17

כבר כמה שנים יש לי תקופות קשות - לפעמים של כמה שבועות ולפעמים של כמה חודשים - שבהן אני מרגישה ממש רע עם עצמי. אני מדוכדכת, אין לי מוטיבציה ואני לא מצליחה ליהנות מדברים. בתקופות האלה אני בוכה הרבה, ואני מחשיבה את עצמי לאדם שכמעט לא בוכה. זה קורה לי מאז כיתה ט' בערך, וכל פעם שנגמרת תקופה כזו אני בטוחה שזה לא יחזור, אבל אז עוד תקופה כזו מתחילה ואני צריכה לעבור הכל מחדש.בגלל הסגר השני, נכנסתי לעוד תקופה כזו - ותקופה קשה יחסית - ולאור זה שהוא כנראה לא הולך להיגמר בקרוב, החלטתי להרים את הכפפה ולבקש מההורים שלי טיפול פסיכולוגי. אבא שלי הסכים, אבל אמא שלי בטוחה שיש לי אשליות שהפסיכולוג יפתור לי את כל הבעיות בחיים, ושבאופן כללי אני צריכה פשוט להתמודד עם זה. אני לא רבה איתה על זה כי היא ממילא לא מבינה אותי. בינתיים רק חברה אחת שלי יודעת על זה, והיא תומכת בי.אז בעצם יש לי כמה שאלות: איך להתמודד עם התקופות האלה? איך למצוא מוטיבציה וליהנות מדברים גם כשקשה לי (זה גם פוגע בלימודים שלי)? ואם הפסיכולוג יאבחן דיכאון, מה אני יכולה לעשות? מפחיד אותי לחשוב שאצטרך להתמודד עם זה כל החיים שלי...תודה רבה!בת, 16.5