הגעתי למסקנה שממש קשה לי להחמיא לאנשים...וגם כשאנשים אחרים מקבלים מחמאות אני ישר כזה חושבת אבל למה היא טובה יותר ממני..מה אפשר לעשות?
הי אמא שלי מעירה לי הרבה. הרבה בקטע של צניעות וגם סתם על דברים קטנים כאלה. כל פעם שהיא עושה את זה פשוט באלי ללכת ולבכות עם עצמי שעות ולעשות בדיוק ההפך ממה שהיא אמרה. זה עושה לי רע, לא מרגישה שזה בונה אותי בשום צורה הביקורת הזאת ואני גם רואה שהיא מעירה לאחים שלי הגדולים שהם כבר אפילו לא גרים בבית. למה אני צריכה להרגיש בית ספר בבית שלי? ועוד משהו, יש דרך לדחות את האנטיות הזאת שאני מרגישה? תודה
למה אנשים לא אוהבים אותי? אני באמת מרגישה מצורעת או משהו.. פשוט אין לי חברות ואני מסתכלת על עצמי ואני נראית סבבה ואני גם לא ילדה ביישנית או רעה. אני פשוט לא מבינה את זה. למה יש אנשים שאין להם חברים ויש אנשים שלא עושים כלום וכולם אוהבים אותם?!
ש. וואו! תודה רבה לכם!!! למה כל פעם שאנחנו עושים משהו רע אנחנו כאילו מאשימים את היצר הרע. שאנחנו עושים משהו רע אומרים שזה לא באמת אנחנו, שזה רק יצר הרע. הרי יצר הרע הוא לא משהו נפרד ממנו, זה לא שאנחנו 2 אנשים שאחד מהם הוא יצר הרע... ועוד, שאנחנו עושים מעשה טוב לא אומרים ''זה לא אתה, זה רק היצר הטוב שלך'', אז למה מחלקים אותנו מהיצר הרע אבל לא מהיצר הטוב? תודה רבה!
ש. היי, השאלה שלי היא כזאת,מאז שהתחילה הקורונה החיים של כולנו השתנו, וגם שלי.עיקר הבעיות שלי הן בעיות עם חברות וזה משפיע גם על כל השאר.הייתה לי חברה טובה מאוד מהגן. היא תמיד דאגה לי ועזרה לי והייתה בן אדם מבין ותמיד הייתה שם בשבילי.אבל הרגשתי כל הזמן שהיא לא סומכת עליי, ואני כל הזמן סיפרתי לה דברים והיא כמעט ולא.אני לא כעסתי עלייה או משהו פשוט ביאס אותי שמצד אחד היא כל כך אוהבת אותי ודואגת לי ומצד שני לא סומכת עליי.לא רציתי לבוא ולדבר איתה כי פחדתי לאבד אותה, היא הייתה הבן אדם הכי קרוב אליי..במקביל לכמה שהרגשתי שהיא לא סומכת עליי היו עוד דברים, היא בן אדם מאוד אהוב וחברותי והיו לה הרבה חברות טובות.אני לא בן אדם קנאי אבל שראיתי אותה מסתובבת עם בנות אחרות כאב לי כי כל הזמן היו לי מחשבות שהיא סומכת עליהם ולא עליי או שהן חברות יותר טובות שלה ממני וזה כאב לי כי היא הייתה החברה הכי טובה שלי.ואז התחילה הקורונה והיה את הסגר וכל זה ולא דיברתי איתה ובתקופה הזאת עברתי מלא דברים ורציתי כל כך לדבר איתה אבל לא הייתי מסוגלת כי לא רציתי לאבד אותה או להישמע קנאית או לפגוע בה.ויצא שרק הרסתי ופגעתי יותר כי אנחנו כבר שנה לא מדברות.ואני מתגעגעת אליה כל כך.אנשים אומרים לי תדברי איתה אבל אני לא מסוגלת ומצד שני אני גם לא מסוגלת לשחרר ממנה וזה משפיע על החיים שלי ממש.מה עושים במצב כזה??
ש. בתקופת הקורונה, שיצא שהייתי הרבה בבית, התחיל להיות לי ממש קשה.זה מעבר ללמידה מרחוק, אני פשוט מרגישה שלא טוב לי בבית.יש לי בעיות עם ההורים, ואני יודעת שהם בסוף רוצים רק טוב בשבילי ושצריך להעריך אותם אבל אני באמת מרגישה שאני על סף שבירה והם לא רואים את זה. ניסיתי להסביר להם אבל איכשהו כל פעם שאנחנו מתחילים שיחה על זה הם רק חושבים שאני מתלוננת וכועסים עלי, ואני יוצאת עם ההרגשה יותר רעה ממה שהיה לי לפני.אשמח לדעת איך אני יכולה לפתור את העניין?
קודם כל, תודה ענקית על המאמץ והעזרה! אז רציתי לשאול, קבעתי לעצמי לימוד יומי שאני עושה כל יום וברוך ה' אני זוכה ללמוד אותו כבר יותר משנה, אבל כל פעם בתקופות מבחנים לחוצות אני שואלת את עצמי - האם יש גבול ללימוד תורה מבחינת עומס? האם אני צריכה להמשיך ללמוד באינטנסיביות גם כשממש עמוס וכשזה בא על חשבון הרבה שעות שינה וכו... האם כשהלימוד קשה בגלל עומס גדול מאוד ועדיין ממשיכים זה מקיים את "לפום צערא אגרא" או שעדיף להאט את הקצב... אני שואלת כי אני מרגישה שאני כן מסוגלת לקרוע את עצמי בשביל זה, אבל זה באמת עבודת קודש אם אני ממש מרגישה שאני קורסת בגלל זה? אני מאוד רוצה ללמוד תורה ולהקדיש את הזמן שלי לזה, אבל מה הגבול? איך יודעים מתי זה קושי שצריך להתגבר עליו ומתי זה קושי מוגזם וצריך להאט? תודה מראש!!
ש. רציתי לשאול איך להיות נחמדה לבני דודים שלי שגדולים ממני בשנה- שנתיים בלי להרגיש שאני מתחילה אתם.. במיוחד כשאני אדם מאוד חברותי ששולח הודעות הרבה ובעיקרון אוהבת לשמוע מה שלום חברות שלי כל כמה זמן.. אז לפעמים קשה לעשות הפרדה בין חברות לעוד אנשים בעולם (במקרה בני דודים שלי).. יש לכם עצות אולי איך להתנהג בחוכמה וברגישות סביב העניין הזה? תודה צדיקים וצדיקות!! הייתי אומרת שתזכו למצוות אבל לא צריך לאחל לכם את זה כי אתם זוכים לעשות כל כך הרבה מצוות כל יום! שתדעו שאני פשוט חיה בתוך הקבוצה של משיב נפש, כל היום נכנסת לקרוא שם דברים, נותנת יותר משקל לתהיות ושאלות שעולות לי וגם באמת שואלת אז תודה רבה מקרב הלב שלי ושל עוד רבים ורבות!!
מרגישה אבודה לגבי שנה הבאה.השנה אני בת שירות (שנה ראשונה) בתיכון בנות מהמם ואני נהנית מכל רגע ומנצלת כל שניה ונותנת את כל הלב!! ובשנה הבאה?.. מדובר בתיכון שלא מסכימים להשאיר בו עוד שנה, ואני כל כך רציתי להישאר - והודיעו לי שלא. אמנם זה היה צפוי, אבל לקחתי את זה ממש קשה! מורכב לי שאולי לא רואים מספיק את העשייה שלי? אולי היו מסכימים להשאיר אותי אם הייתי קצת יותר טובה ומשתדלת? כל איחור או פשלה קטנה גורמים לי לאכול את עצמי..וגם - שנה הבאה החניכות שלי יקבלו מדריכה חדשה. אני מרגישה מאויימת ומפחדת שהן יאהבו אותה ממש ויזכרו שהייתי מדריכה סבבה יחסית לשנת קורונה. פסח מתקרב, ולפעמים אני עדיין מרגישה בתחילת שנה מבחינת עומק הקשרים. לא יודעת איך נשמור על קשר אחרי, ומפחדת מאוד לעזוב..😣😣
ש. היי. קודם כל, רציתי להגיד תודה על הפרוייקט המדהים הזה!! יש לי ולחברות שלי בעיה קטנה. אנחנו בכיתה י"א, ואנחנו מרגישות שאנחנו סובלות מהנהלת האולפנה כבר כמעט חמש שנים, זה לא שהאולפנה לא טובה, אלא שפשוט ההתנהלות שלה מקשה עלינו, במיוחד בזמן הקורונה נראה שהם לא יודעים איך להתנהל. יוצא שיש לנו שלושה מבחנים בשבוע ושניים מהם יום אחרי יום... אנחנו יודעות שרוצים בטובתינו, אבל לא משנה איך זה מסתובב, בסוף אנחנו פשוט נדפקות. אנחנו מוצאות את עצמנו בלי חיים כשלחברות שלנו מאולפנות אחרות יש הרבה יותר זמן פנוי אנחנו רואות בלוח מבחנים שלהם שיש להם שבוע וחצי ללמוד למתמטיקה כשלנו יש ארבע ימים. זה לא שלא דיברנו עם האולפנה, הם פשוט לא מתייחסים אלינו כאל בנות שמבינות, ומעמיסים עלינו עוד ועוד. אנחנו יודעות שאנחנו בכיתה י"א וזאת כיתה קשה, אבל האולפנה יותר מקשה עלינו ממה שזה אמור להיות. מה לעשות?
ש. מה הגבול בין ''אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין'' לבין פרסום הנס וקידוש ה'? זה די סותר לא?
ש. היי:)לאחרונה אני עובדת בעסק של אחותי, ויוצא שלפעמים התשלום לא בדיוק חופף עם השעות, או שהיא מבקשת ממני לעשות דברים בתחזוקת הבית שלה.איך שומרים על יחסי עובד- מעביד בלי לפגוע ביחסי אחיות?איפה עובר הגבול?