נקבה. בת 16. ברוך ה' אני מרגישה שהגעתי למצב שהנשמה שלי זקוקה ומסוגלת לבקש סליחה מהאנשים שפגעתי בהם. האנשים הנ"ל הם אנשים מהעבר. רובם מבית הספר היסודי, כך שגם בעקבות הקורונה וגם בעקבות הריחוק אני לא יכולה לבקש סליחה פנים אל פנים. ובעקבות זה תכננתי לשלוח הודעה. אבל יש לי סוג של חרדה מהתשובה שתהיה להם על הסליחה. הכוונה לא אל אם הם סולחים לי או לא. הכוונה היא כל מיני הערות ושיחות חולין (מה נשמע, ודיבור על העבר) מה אני יכולה לעשות עם זה? אפשר להגיד שאני באמת רוצה פשוט לבקש סליחה ולנתק את הקשר הקטן הזה שהיה לי בינם וביני. תודה מראש
הי! תודה רבה על המיזם הזה! הוא באמת חשוב ועוזר. אני לומדת מסילת ישרים, ולמדתי על מידת הנקיות. הרמח"ל מתייחס שם לחטא של גילוי עריות ומדבר על זה שזה לא רק במעשה, אלא גם בדיבור ובמחשבה. בגדול, אני מסכימה עם זה. כאחת שחיה בחברה מעורבת אני נתקלת לפעמים בכל מיני דיבורים לא מתאימים, שאולי זה לא ממש חטא, אבל זה ממש לא לעניין. מה שהיה לי קשה בכל העניין הזה זה איך שהדברים כתובים. לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה, אבל ממש עולה מזה טון של סוג של החפצה. כאילו שהאישה היא איזה יצור שאם רק תסתכל עליו אתה תחטא, שזה היצור בערך הכי מסוכן מבחינת העולם הרוחני של הגבר. יש שם דברים ממש חריפים שכבר ממש היה לי קשה ללמוד. הרמח"ל היה אדם באמת גדול, וקשה לי להאמין שזו באמת כוונת הדברים, אז כנראה שלא הבנתי נכון... אני ממש אשמח אם תוכלו אולי להסביר לי קצת יותר את העניין. תודה רבה! בת 18...
לפני כמה ימים הייתי בקשר עם מישהיא קשר שהתמשך כמה חודשיים בסופו של דבר היא החליטה להיפרד אני פחות הייתי בקטע כאילו גם אני בעיקרון חושב שלא מתאים חברה בגיל שלי אבל עדיין לא הייתי בקטע. אחרי שביקשה שנחתוך את הקשר זה לא הלך כמה פעמים בגלל שהיה קשה בסוף כנראה מרוב התסכול והכאב שלי פשוט פרקתי עלייה הכל ואמרתי לה דברים שלא צריך והיא כנראה נפגעה והחליטה לשנוא אותי ניסיתי לבקש סליחה ופשוט לא הלך זהו כבר החץ נורה ועכשיו אני מרגיש כל כך בן אדם רע ואני אפילו לא מסוגל להסתכל על עצמי במראה יש לכם איזשהו פתרון?
היי. שמתי לב שאני ממש בל"חית (בחורה לחוצת חתונה). אני באמת לא יודעת למה. אני כל הזמן חושבת ומתעסקת באהבה, שומעת רבנים מדברים על זה, שומעת שירי חתונות ובוכה, לא יודעת מה עובר עליי. אני כל הזמן מפחדת להחמיץ את הרגע, כלומר, אני כל הזמן רוצה לחיות את זה שאני בת 15 אבל אני רק עסוקה בחישוב על העתיד, חתונה, בית וילדים. המחשבות האלו רעות? הן הופכות אותי לאדם שטחי? איך אני לא אבזבז את ההווה שלי בדאגה לעתיד שלי? תודה רבה על המיזם המדהים הזה 🙏🏼
שלום לכם! ראשית-תודה לכם על היוזמה. לאחרונה אני מרגישה ריקנות.. ריקנות לא מוסברת. הרגשה שאני מיותרת בעולם.. הקורונה הגיעה ורק הדגישה את ההרגשה הזו. אשמח לעצות מה אפשר לעשות.
בשנים האחרונות מנקרת בי שאלה ואשמח אם תוכלו לענות לי. בתור נערה דתית אני מאמינה שיש לקיום שלי משמעות והכל, אבל בסביבה שלנו וגם בתורה, נראה כאילו המשמעות שלי והתפקיד שלי בעולם הוא להיות אמא וזהו. הסיפורים בתנך הם על אמהות, וגם נשים שכן "עשו מהו" הן בודדות מאוד. הקב"ה ברא אותי רק בשביל להיות עקרת בית? רק בשביל ללדת? ואם כן, אז למה יש לי רצונות? למה יש לי תכונות אם בסוף המטרה שלי היא להישאר בבית?
היי, רציתי לומר קודם כל תודה רבה על האפשרות והמקום לשאלה, רציתי לשאול מה הוא בעצם ההבדל בין צניעות לענווה? אני מרגישה על עצמי שברוך ה׳ אני יודעת ומודעת ליכולות שלי ואני יודעת שהכל מה׳ ומה שאני עושה וכל מה שקורה לי והחוזקות שלי וכל מי שאני זה בזכותו וממנו. אבל כשמשבחים אותי אני לא אוהבת לשמוע את זה כלכך ומנסה להקטין את עצמי באיזה שהוא מקום. ואז מצד אחד אומרים שבשביל באמת להיות בענווה אני לא צריכה להגיב בצורה שהיא לא ״מפרגנת״ לעצמי אלא ההיפך לבוא ולעמוד מאחורי זה אבל איך זה לא הופך לגאווה או שחצנות בעיניי האחר? איך שאני מרגישה לגבי הגישה שלי והתגובה שלי ומודעת ומודה על זה שזה מהקב״ה זה לא איך שרואים אחרים. והאם זה בכלל עניין של צניעות? וגם שם, איפה הגבול של גאוותנות לבין הכרה ביכולתינו מהקב״ה? תודה רבה🙏🏼☺️
היי, אני ברוח הזמן העגום של השואה, רוצה לשאול שאלה שחשבתי עליה, אני מתמודדת עם קשיים ודברים שאנשים אחרים בהחלט לא מתמודדים איתה, אני מרגישה שנמאס לי כבר. אני כל הזמן סובלת בשקט, אבל מצד שני יש צד אחר שבי שאומר,-אז מה??היו ויש אנשים שסובלים יותר ממך, גם בשואה וגם בכלל. הצד הזה אומר לי שאני צריכה לשתוק להתמודד, אבל נמאס לי כל כך. האם זהו היצר הרע או ההיגיון שבי-מציאותיות.?? ובנוסף , אני לא מבינה למה הקב"ה נותן לי להתמודד עם כאלה קשיים, אני מקווה שבסוף כל זה יהיה רק טוב, אבל כל כך קשה להסתכל קדימה שאני במצב כזה, והאמת תחושות אלה גורמות לי לטינה לאנשים שמצליחים סביבי, אני מרגישה שאין להם זכות להתלונן כשאני במצב כזה, ושהם לא מבינים אותי. אני יודעת שלכל אדם יש את הצרות שלו, אבל לרובם יש אדם שיתמוך, לי אין, כי אני נאטמת בפני אחרים ומאוד מתונה, סומכת רק עצמי. וכבר ממש קשה לי עם זה. סליחה על שהעמסתי ככה ,אבל אני מרגישה חוסר איזון. מקווה ממש לתשובה (:
*ש* איך להשתחרר מסטיגמות שנוצרו עליי? הסביבה שלי מגדירה אותי בצורה כלשהי, כי באמת התנהגתי ככה, ואז מרגיש לי שאני מתאימה את עצמי לתבנית הזאת שיצרו לי ואז ממשיכים לראות אותי ככה ובעצם זה לא נגמר.. איך לשנות בעיקר את ההסתכלות של עצמי עליי שלא תהיה מושפעת מבחוץ?
הייי:) הייתה לי שאלה בראש כבר הרבה זמן וחשבתי שאתם המקום.. מקווה שהשאלה לא אישית מידי.. אני אדם ריאליסטי אבל חולמני. אני אוהבת לחלום על מה שיקרה איתי בעתיד ומה אעשה.. ואני גם חולמת על דברים לא כ"כ אמיתיים/כאלו שלא יוכלו לקרות.. יש לי כמה חברות טובות מהמגזר החילוני וכל פעם שהן מספרות על הא ודא מהחיים שלהם בגזרת הבנים בנות אני אומרת לעצמי "תודה הקב"ה שאני לא שם!!" כי זה נשמע לי לא טוב. אבל.. אחת אחרת מספרת לי על משהו מדהים שיש לה. אני מקנא בחופשיות הזו.. אני לא מזלזלת בשמירה עצמית, אני בעצמי שומרת נגיעה שנית ובכללי מאוד זהירה במערכות יחסים אבל אני.. גם רוצה. אני רוצה מערכת יחסים כזו שאוכל לגעת בחבר שלי, להמשיך איתו לאן שבא לי, לצאת לטיול אבל אחד אמיתי ולא כזה שאני אפחד שבמקרה אצטרך ממנו עזרה פיסית כלשהי או לתכנן הכל מראש בלי להיות לבד פה או שם.. אין מחוייבות ענקית שרובצת על הראש. נכון שמחוייבות נועדה לשמור עלינו אבל.. אני מרגישה שאני מפספסת משהו. נשף? נשמע לי מדהים. חבר בגיל 17? עוד יותר מתוק. יכול להיות שאני מדמיינת מידי, ומה לעשות אני יודעת גם לבאס את עצמי בריאליסטיות אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב שאני מפספסת משהו.. בת 18
*ש.* אהלן תודה רבה על מה שאתם נותנים לנו בקבוצה הזאת. לא מבינה מה הסיבה שבנות צריכות ללכת בצניעות (עפ"י ההלכה) ? תודה