אני מפחדת מהעולם הבא. מפחדת מה יעשו לי שם, מפחדת מהלא נודע הזה של מה קורה אם האדם אחרי שהוא נפטר מהעולם הזה.. אם לא עשיתי מספיק מצוות או אם לא שמרתי על כל ההלכות כמו שכתוב בדיוק אז אני אסבול שם? אני פשוט לא מבינה מה הקטע של לסבול רק כי התאוות של העולם הזה הפריעו לי לקיים את רצון ה..
האם אלוקים יכול לברוא אלוקים? טכנית שאלה טיפשית. אלוקים כל יכול. אבל אם יש אפשרות כזאת זה אומר שאפשר להגדיר מה זה לאלוקים וממש ליצור אותו וגם זה בלתי אפשרי. והמשך שאלה האם אלוקים יכול ליצור משהו יותר ממנו? שוב זו הגבלת המציאות שאנחנו מבינים מול הגבלת יכולתו של ה׳. רק אומר אני מאמין בלב שלם. תמיד הבנתי שלשאול ולברר מעיד על אמונה. אני לא חושב שאני כופר כי שאלתי שאלה כפרנית בין אם תהיה או לא תהיה תשובה אלוקים קיים. אני אשמח אבל לברור כי זה כשל לוגי שיושב עלי הרבה. תודה תותחים!
הי, ישלי בעיה. כבר תקופה די ארוכה ישלי בעיות גדולות עם אמונה (אני באה מבית דתי) ובתקופה האחרונה אני חושבת שאני כבר לא ככ מאמינה בה.... מזה אומר שאני חושבת? שיש דברים שאני אומרת וואלה אין סיכוי שזה סתם מזל, וכשקשה לי אני מרגישה שמישו עוזר לי, אבל זה לא עוזר לכל שאר הפעמים שפשוט אני לא רואה את ה' בחיים שלי, ותאמת שחשבתי על זה קצת ונראה לי הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא רוצה להאמין... וקשה לי עם זה כי מצד אחד אני מרגישה לא שייכת וגם אני מפחדת לעזוב הכל ואחר כך להיענש בגיהנום אם כל זה אמיתי, אבל מצד שני קשה לי ממש לקיים מצוות וזה מכביד עלי בטירוף ולא באלי עלזה.... איך אפשר לגרום לעצמי בכללי להחליט משהו וללכת איתו עד הסוף?
על שאלה 2120 (לא אני שלחתי אותה): כתבתם שהאינטרס של אלוקים זה שיהיה לנו טוב. אבל עובדה שלא תמיד טוב לנו. ויש אנשים שרוב הזמן לא טוב להם. אז זה שהקב"ה ברא אותם זה לא היטיב איתם אלא להפך. היה עדיף להם פשוט לא להיוולד אולי. תודה! הערה - איחדנו את השאלות כיוון שהן היו קרובות ברעיון.
הייי תודהה ענקית על האפשרות הזאתת!! אני מאוד מקורבת לה׳ ברמת הדיבור איתו והאמונה שהוא תמיד פה וכל דבר שקורה לי זה ממנו (אני ממש מכניסה אותו בכל דבר בחיים בין אם לטוב ובין אם לרע) , הבעיה היא שאת שאר הדברים אני לא עושה.. אני הולכת קצר, אני כמעט ולא מתפללת, בקושי מברכת או כל דבר אחר (אני אפילו לא מאוד בקיאה במצוות ובהלכות), זה מהרהר אותי הרבה מאוד פעמים לגבי עצמי, מצד אחד אני מרגישה מאוד מחוברת ושיעורים בתורה ורבנים וכו מאוד יעניינו אותי, אבל שם זה נגמר. מה עושים עם זה? מה אני? מה הופך אותי לדתייה בכלל? האמונה? הרי גם החילוניים, חלקם, מאמינים. וגם אין דתי מושלם שעושה הכל ומקיים הכל, אז מה הופך אותנו, את כולנו, לאנשים דתיים? נולדנו ככה פשוט.. ואיך אתה מגדיר אם אתה מאוד דוס או קצת דוס וכל הסטיגמות האלה מסביב, בהכרח נכונות? אני יודעת שלא.. הרי אם אני מתפללת כל בוקר אבל הולכת קצר, אני עושה משהו אחד כן ומשהו אחד לא, מה זה שונה ממישהי שעושה הפוך? שכלפי חוץ נראית מאוד דתייה, יותר ממני, אבל לא שונה ממני בכלל ואולי יותר גרוע. ואני יודעת שהכל תלוי בהשתדלות של הבן אדם ובכמה שהוא מסוגל וכל האמירות הנחמדות האלה. אם נגיד את האמת, זה לא באמת משנה. בת 16
מי אמר שדתות אחרות לא מאמינות גם באלוקים שלנו? הרי הרבה דתות מאמינות שיש מישהו שברא את העולם ועובדות אותו.. אז מי אמר שאת מי שהם עובדים זה לא מי שאנחנו עובדים כאילו אנחנו מתכוונים למישהו שבשמיים וגם הם אז תכלס זה אותו אחד (אנחנו לא יודעים איך הוא נראה פשוט מכוונים למי שבשמיים). הרבה מצוות הם גם מצוות בין אדם לחברו והתנהגות טובה שהרבה אנשים עושים גם ללא קשר לדת אז מי אמר שדתות אחרות זה לא כמו היהדות ומה ששונה זה בעצם השם שלנו ואולי קצת דברים שונים (לא מתכוון לעניין שאנחנו העם הנבחר)
היי מה קורה? דבר ראשון ממש תודה ככה על ההזדמנות לפתוח ולשאול זה ממש מציל!! דבר שני, יש לי שאלה קצת מביכה ואגואיסטית מקווה שיצליח להסביר את עצמי עד הסוף.. טוב אז ככה- תמיד אומרים לנו להתפלל שייבנה בית המקדש ושיהיה התגלמות הטוב ןהשכינה וכל הרשעים ימותו ולא יהיה חטאים ומחלות וכל זה..אבל תכלס, מי אמר שאני באמת רוצה שייבנה בית המקדש? טוב לי במציאות חיים שלי עכשיו. טוב לי שאני צריכה להתפלל. טוב לי שאני צריכה להאבק על שמירת המצוות. טוב לי שקשה לקיים חלק דברים ואני צריכה לעבוד על עצמי ועליהם. וכשיבוא המשיח אז יהיה ברור שיש ה', יהיה ברור מה צריך לעשות ובעיני זה קצת יאבד את הקטע שלו..אם לא יהיו ניסיונות אז מה הגדולה שבלקיים את המצוות? אם יהיה כל כך ברור שיש אלוקים בשביל מה עם ישראל פה להיות אור לגויים? למה אני פה כדי לעשות טוב אם כבר הגיע לעולם התגלמות כל הטוב? זה ממש מאבד את המומנטום של להתאמץ ולעבוד על המידות, ולשמור מצוות גם כשקשה וזה יהיה כל כך קל לעבוד את ה' עד שמה שאנחנו נעשה כמעט לא יהיה שווה ערך.. אז למה שאני ארצה שבית המקדש ייבנה??
מגיל צעיר חונכתי להאמין, הקדוש ברוך הוא קיים, הוא דואג לנו וכל זה. כשנכנסתי לתיכון (ישיבה תיכונית) הרמה הרוחנית שלי עלתה וגם האמונה, התחלתי להאמין יותר בזה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי, שהוא אבא של כולנו, התחלתי יותר לבטוח בו ולשים את כל דאגותיי עליו. אני מחלק את זה לשני סוגי אמונה - סוג ראשון - אמונה שהקדוש ברוך הוא קיים, שהוא הראשון, היחיד והוא שליט העולם. סוג שני - לבטוח בו, להאמין שהוא דואג לי, שהוא אוהב אותי ושהוא יקבל אותי למרות כל החטאים והנפילות שלי. לאחרונה, אני לא יודע למה- הסוג השני פשוט מתחיל להיעלם לי, כאילו כמובן שאני עדיין יודע שהוא אוהב אותי וכל זה, ואני כן מאמין בזה עדיין וזה כאילו נמצא לי בתת מודע אבל אני כבר לא חושב על זה יותר מדי. כאילו למשל כשיש לי איזה קושי אז אני כבר פחות פונה אליו ויותר "מסתמך על עצמי", או למשל כשאני חושש ממשהו או דואג או למשל חושב על העתיד ועל דברים שאמורים לקרות לי בוודאות (למשל צבא או חתונה) אני פשוט פוחד שהוא לא רוצה שזה יקרה והוא לא יתן לזה לקרות (=אני לא בוטח בו). כאילו הסוג השני הזה מתמסמס לו לאט לאט ונעלם אצלי (אבל עדיין נשאר בתת מודע שלי) אני לא יודע ממש איך להסביר את זה, מקווה שהבנתם. אשמח לתשובה, תודה רבה🙏🙏
קודם כל רוצה להגיד תודה רבה על הפרוייקט אתם פשוט צדיקים !!!!אז ככה- לא מזמן ראיתי סדרה שבנות מהשכבה המליצו לי לראות (בנות איכותיות חשוב לציין) ובסדרה היה הרבה דברים שהזדעזעתי ... ועדיין אני לא מצליחה להתאושש מהסדרה היא נכנסה לי עמוק ללב ואפשר להגיד שהנפש שלי צולקה. לאו דווקא דברים לא צנועים או משהו כזה, אלא דברים אחרים שהקצינו ברמות ואני לא מאמינה שחברות שלי אשכרה ראו את הסדרה ועוד המליצו לי לראות אותה !אני לא מצליחה להירדם בלילות כי אני רק חושבת על הסדרה הזאת... אני לא כבר לא יודעת מה לעשות ולא שיתפתי את ההורים שלי בזה כי הם לא מבינים באמת...חשבתי אולי להתקדם בעבודת ה' יותר ממה שאני בדרך כלל , ואולי ללמוד ספר אמונה שיטהר את הנפש שלי. כי באמת שכבר אני לא מסוגלת מרוב מחשבות...
רציתי לשתף את תחושותיי בזמן האחרון, ולשאול אתכם מה אפשר לעשות. בתקופה האחרונה אני מרגישה שהאמונה שלי התערערה. ברגע שהרגשתי את זה ניסיתי לעשות את כל המאמצים שלא תדעך , למדתי 5 דקות תורה כל יום, השתדלתי להתפלל למרות הקושי, לראות שיעורי תורה וכדו'. אני זוכרת את ההרגשה שהרגשתי שנה שעברה, הרגשה מדהימה וכזה ביטחון בהקב"ה, אמונה שלימה שהכול הכול הוא מאת ה'. וממש כואב לי בלב עד כדי בכי שהאמונה שלי ככה התדרדרה. כנראה אף פעם לא היה לי זמן למחשבה על הנושא ופשוט עשיתי הכול עם הלב ובעקבות הקורונה שהיינו סגורים בבית זה אוטומטי נותן עוד מלא זמן לחשוב. אני משערת גם שזה בגלל שלא עסקתי באמונה. מרוב שהתקדמתי כל כך הרבה בתקופה קודמת חשבתי שאם אני אשאר ככה זה רמה רוחנית טובה. אבל טעיתי תמיד צריך לעלות רוחנית רק לא ידעתי לאן ,מבחינתי באותה תקופה הגעתי לרמה רוחנית שתמיד שאפתי אליה. בקיצור ,למרות כל ההרגשות והתובנות האלו, אני עדיין לא מצליחה לחזור למה שהייתי קודם מבחינת האמונה וזה מבאס אותי ברמות. אני אשמח אם תציעו לי פתרון לבעיה. תודה שאתם אוזן קשבת:)
ש. תודה על כל מה שאתם עושים! השנה בתור שעות התנדבות אני מתנדבת עם בנות חמודות עם צרכים מיוחדים (אחת עם תסמונת דאון, אחת עם פיגור שכלי.. ועוד כמה) הן מתוקות! אני מגיעה להתנדבות עם רצון חזק להיות איתן ולשמח. אבל לאחרונה כל פעם שאני איתן עולות לי שאלות, למה הקב''ה בורא אנשים מוגבלים? מין צער כזה, שאני מתנדבת עם מישהי בת עשרים שיכלה להיות נערה מדהימה ולחיות חיים משמעותיים, אבל בגלל שהיא נולדה ככה כל מה שהיא תעשה בחייה זה ללכת לעמותות? זה קצת מפריעה לי כשאני מתנדבת איתן כי כל דבר שהן אומרות/ עושות מקפיץ לי שאלה אחת גדולה בראש... איך משנים את נקודת ההסתכלות עליהן? בת 15
ש. שלום ותודה על היוזמה! למרות שברור לי שבכלל אי אפשר לתפוס את ה' במחשבה או בדמיון, ברוב הפעמים שאני חושב עליו/ מדבר עליו/ מדבר איתו אני מדמיין כאילו אני מדבר עם בן אדם. מה אני יכול לעשות פרקטית בשביל להפסיק לדמיין את ה' בתור דמות ולהתחיל להבין שאי אפשר לתפוס אותו בדמיון?