למה בחברה דתית כאשר יש לנו רגשות למישהו/י אנחנו לא מספרים?
לומדים על שלושת האבות ועל יוכבד ועמרם בכל מיני בחירות ודברים שהם עשו לדוגמה בקשר לזוגיות, שבלעדיהם תכלס לא ידוע אם היה יהדות בכלל ועם ישראל ואנחנו... ועוד כל מיני אנשים בתנך ולא בתנך, פעם והיום שההחלטות שלהם והבחירות שלהם ממש משמעותיות שבלעדיהם כל המציאות הייתה שונה...אז השאלה שלי היא איפה המקום שלנו האנשים הקטנים בתוך כל זה? נגיד אני, אני לא יחידה מסוגי כאילו אני סך הכול בן אדם רגיל ופשוט.. אז מה המקום שלי בעולם?איפה אני יחסית לאנשים כל כך משמעותיים שכל בחירה שלהם משנה עולמות? ואני לא מחפשת להיות כאילו איזה דמות או איזה משו שלומדים עליו בכלל בכלל (אם זה היה נשמע)... אז זה לא בא ממקום כזה.. רק ממקום של כאילו מה אני איפה אני, זה לא הגיוני שיש לי אפס משמעות כי אז נראה לי לא הייתי, אבל זה גם לא הגיוני לי שיש לי כל כך הרבה משמעות וביחד עם זה אחריות מטורפת יכול להיות שיש בחירות שלי שהם ככה גדולות ומשמעותיות? תודה רבה על כל הזמן המחשבה וההשקעה זה ממש לא מובן מאליו❤️ וסליחה אם זה יצא מבולגן ולא ברור🙈
אני בכיתה י ואני אחת כזו שפחות אכפת לה מהלימודים. יש מבחן, אני אעדיף ללכת עם חברות לסניף או סתם לדבר או אפילו להשתעמם בבית במקום ללמוד. זה לא נגמר בזה שאני מעדיפה, כי כל אחד מעדיף לעשות כל דבר מאשר ללמוד, אני באמת עושה הכול חוץ מללמוד! ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. כל הזמן מסבירים לי שזה ייפגע בי בעתיד וכנראה אני באמת לא מבינה כמה זה ייפגע בי אם אני לא עושה עם זה כלום. עוד נקודה- אני מאוד אוהבת ללמוד על האמונה ועל הצניעות וזה משהו שאני רוב הזמן עושה במקום ללמוד ואני באמת מרגישה שזה בונה אותי ובאמת שאם אני אשב ואלמד עכשיו מתמטיקה אני מבזבזת את הזמן. אני מרגישה שאני יכולה לעשות אלף ואחת דברים שבאמת ייתרמו לי במקום ללמוד מתמטיקה או אנגלית או כל מקצוע. מה לעשות? בת חמש עשרה וחצי
אני תמיד מרגישה שלא מעריכים אותי כמו אני, תמיד אני מרגישה צורך להוכיח את עצמי, כאילו אני לא מספיק טובה כמו שאני. ההורים שלי, משפחה, חברות, אולפנה, סניף לא משנה תמיד אני מרגישה שאני לא טובה ומשווים אותי לאחרים. אני לא יודעת אם זה בגלל חוסר ביטחון עצמי או מה שהחברה משדרת אבל אני מניחה שגם וגם. הרבה פעמים אני מרגישה שאני נסחפת אחרי החברה ולא תמיד מצליחה להוציא את עצמי בצורה הכי טובה, לא בקטע משוויץ או מהו אבל באמת אני חושבת שיש לי כוחות מטורפים ואני מוכשרת וחכמה אבל תמיד כאילו מסתכלים על החלק שלא מצליח להוציא אותי לפועל וכאילו אנשים סביבי לא רואים אותי כמו שאני עם כל הכוחות והחוזקות וגם עם החולשות אלא רק כילדה חלשה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה... מה לעשות??? אני כבר משתגעת! איך אפשר לחיות בחברה שכל כך שופטת אותך ואנשים לא באמת מעריכים אותך??
יש המון מסורות מנהגים ובעיקר הלכות שאינם נוגעים ומותאמים לימינו כלל, ובכל זאת-אנחנו מקיימים אותם, מקפידים ואף מחמירים בהם. למה תורת הנצח לא מותאמת לימינו? ואם נדרש סנהדרין וקהילת חכמים כדי לשנות דברים וכו', למה אין קול קורא לשינוי?
היי, התחילו לדבר איתנו על שירות ובחירת מקום שהוא מתאים לכל אחת ולרמה הדתית שלה וכו'.כל החיים שלי רציתי קצת לראות עולם ולראות מהן ההשקפות של אנשים אחרים, לא רק מה שלימדו אותי מאז שנולדתי ולמצוא את המקום שלי בתוך כל הבלאגן הזה. אני לא בטוחה במאה אחוז עד כמה דווקא הדרך של הורים שלי והסביבה שלי היא הנכונה לי ואני רוצה לגלות בעצמי. אני נשמעת באמת נערה בסיכון או משו כזה אבל זה לא בקטע כזה. עד עכשיו לא נתנו לי בחירה בשום דבר ואני רוצה להחליט בעצמי את ההחלטה הזו כי היא תשפיע עליי ולא על האחרים. לכן אני שואלת- אם המורות אומרות שממקום שירות כזה או אחר תמיד יוצאות בנות שיורדות ברמה התורנית שלהן וכו', האם זה דבר בהכרח רע, אם הן חושבות ומאמינות שזו הדרך הנכונה להן? באיזה קטע אנשים אחרים באים ומעירים להם ואומרים להם 'לא הדרך שלך לא נכונה', 'את צריכה לעשות ככה וככה לשארית ימי חייך'? זה לא עניינם, במיוחד כשהבת בעצמה בחרה מתוך שיקול דעת בריא מה היא רוצה. אז אני רוצה לשאול שתי שאלות:1) האם זה לגיטימי ללכת למקום שהוא לא בהכרח ברמה התורנית שהסביבה מצפה ממני ללכת אליה, כשאני יודעת מראש שהדרך שלי לא תהיה כמו של הסביבה?2) למה אנשים מרגישים מחויבות להראות לאנשים מה הדרך הנכונה כשהדרך הזאת לא מוכחת בשום צורה וזה תלוי באדם עצמו?3) איך אפשר לברר מה הכיוון שרוצים בחיים בצורה בריאה? תודה רבה!
נאבדה לי השמחה.. יש לי רגעים שמחים אבל בסופו של דבר אני תמיד חוזרת לשקוע בעצבות.. לא יודעת כבר מה לעשות.. שיתפתי את אמא שלי והיא באמת מדהימה ועוזרת לי אבל לא נעים לי כבר כל הזמן לחפור לה שאני עצובה כי היא עושה כ"כ הרבה טוב בשבילי, לא מגיע לה לשמוע שאני לא שמחה...לא יודעת כבר מה לעשות..
היי, יש לי חברה מדהימה ממש- היא מפרגנת, דואגת, רגישה, יוזמת, אחראית ונדיבה. למרות הכול, יש כמובן בעיה אחת שאיתה אני פונה אליכם- אני לא יודעת אם להאמין לכל מה שהיא אומרת ואני מרגישה שזה ממש פוגע ביחס שלי כלפיה וכלפי החברוּת שלנו. יש לה סיפורים מאוד דרמטיים תמיד בדיוק בזמן המתאים על הנושא הספציפי שנדבר עליו והיא אומרת עובדות שלא באמת נכונות בביטחון עצמי ומשכנעת אותי ואת האחרות שזה נכון. אני חושבת שאני היחידה ש'חשדנית' כלפיה מבין החבורת חברות שלי כי כולן וגם אני ממש חולות עליה אז אין לי עם מי כל כך לדבר על זה (וגם אם כן- זה די לשון הרע אז עדיף שלא..).אני משתדלת מאוד לא לבטא את החוסר אמון שלי במה שהיא אומרת ואפשר לומר שאני מתייחסת לזה כ"כבדהו וחשדהו", כי אני בכל זאת מאוד אוהבת אותה. אני לא יודעת אם אני מרגישה ככה כי אני בכללי חשדנית כלפי אנשים אז אני לא יודעת אם הבעיה היא בי או שהיא באמת לא מספרת את האמת ושקרנית פתולוגית, כי הדברים שהיא אומרת באמת כבר הגיעו לרמה שהיא לא אמינה. קשה לי מאוד להיות בסביבת אנשים שאני לא סומכת עליהם ולכן הנושא הזה מאוד מעיק עליי כבר מלא זמן, אז אשמח אם תוכלו לתת עצות על איך להתגבר על החשדנות ה(אולי) מיותרת הזאת או כדי להתמודד עם העובדה שהיא (אולי) שקרנית פתולוגית. תודה רבה, אני מעריכה ממש!
כבר קראתי בהמון ספרים על המושג שתכלית הירידה היא העלייה, או שהירידה היא לצורך עלייה או שיורדים כדי לעלות וכו׳. עד היום אני לא מבינה את מה העניין בזה, הרי לא חייבים לרדת כדי לעלות.. אשמח לבירור על המושג...תודה רבה שאתם מפנים את זמנכם לענות על שאלות בצורה כ"כ טובה!!
כבר מלא זמן שאני חושבת על המוות שלי או של הקרובים שלי. לפעמים סתם פתאום צצה לי מחשבה מה אני אגיד בלוויה של חס וחלילה מישהו, יכול להיות שזה בגלל שזה הפחד הכי גדול שלי בחיים האלה-מוות, אבל אני לא יודעת מה לעשות, כל יום אני מפחדת שזה יהיה היום האחרון בחיים שלי או של מישהו ותמיד נמצאת לי במוח סיבה לזה- המחשבות שאני יודעת ומכירה אנשים (גם אם זה לא כל כך אישית) שנפטרו ממש מוקדם, בין עם זה מישהי בגיל העשרה או פחות, בין אם זה מישהו בסביבות ה40 50, ובין אם זה מישהו מבוגר, זה תמיד גורם לי עוד יותר לפחד. מה אני יכולה לעשות?
רציתי לשאול על תחרות מסוימת שאני מתמודד בה, שבעבר הייתי מאוד מנסה לנצח כי מדובר בתחרות שהיא חלום ילדות עבורי לנצח שם. הפסדתי שם כמה פעמים, וכיום כשאני ממשיך להתמודד שם אני מרגיש לא נעים עם העובדה שכאשר אני מנצח יש אנשים אחרים שירגישו תחושת עצבות על ההפסד שאני כבר מכיר מניסיון את התחושה המבאסת מאוד הזאת, זה מרגיש לי כאילו אני זה שגורם להם את זה. ומצד שני השקעתי המון בשביל התחרות הזאת, ימים שלמים התכוננתי לזה כולל ויתור על לימודים, טיולים ומפגשים חברתיים, וזה עדיין בלב שלי החלום שלי פשוט רק בשנה האחרונה הרגשתי את האי נעימות בעניין. ההורים שלי מאוד תומכים בי וממש מצפים שאני אצליח לנצח שם השנה (זאת השנה האחרונה שאני יכול לגשת אל התחרות), כשדיברתי איתם על זה הם אמרו לי שבכל מקרה יהיה מישהו שינצח והשאר יפסידו ככה שזה לא אני גורם לזה ובכל זאת אני עדיין לא מרגיש שלם עם העניין.. אני מאוד מתלבט, אשמח אם תוכלו לתת לי כיוון או עצה מה עליי לעשות. בן 17.5