איך והאם אפשרי לצאת למטרת חתונה עם מישהו לפני צבא שמתכנן ללכת לישיבה ולהיות שם כמה שנים לפני הצבא..? האם זה נכון בכלל לצאת עם מישהו כזה? הוא לא עוד בשלבי בניית עצמו?(בת 18)
היוש:)יש בחור במשרד בו אני עובדת שמאד מוצא חן בעיניי. העניין הוא שהוא יושב בקומה שלמטה, ולפעמים יש דברים של העבודה שאני צריכה לדבר איתו עליהם, והכי כיף לי בעולם כשזה קורה. אבל זה רק פעם באיזה שבועיים, ואין לי ממש סיבות רבות לרדת כדי לגנוב עוד רגע של סתם לדבר איתו. ואני לא רוצה להיות שקופה מידיי ולרדת בלי שום סיבה.ממש בא לי להזמין אותו לצאת מתישהו, אבל אני ממשששש נבוכה!! רק לחשוב על זה גורם ללב שלי להאיץ. ואני אפילו לא יודעת אם יש לו חברההה ואני לא יודעת על מכרים משותפים שאפשר לשאול, מלבד עוד בחור שיושב גם בקומה שלו אבל אם אני ארד ללא סיבה של עבודה הוא בדוק ישאל מה אני עושה שם ואז מה אני אגיידדדד חחחאשמח ממש שבן יענה על זה- אם יש בחורה שחובבת אתכם: איך הייתם רוצים לגלות את זה? להגיד בצורה ישירה? לשלוח רמזים? יש לכם המלצות לרמזים?ומה עובר לכם בראש כשמישהי באה ואומרת לכם שאתה מוצא חן בעיניה- אבל אין לכם רגשות כלפיה ברגע הנתון?בת עשרים 09.11.2020
היי, אני לא אחת כזאת ששואלת שאלות על קשרים אבל זה די מציק.. יש לי חברה שגדולה ממני בשנתיים ששנה שעברה הייתה דמות ממש משמעותית בשבילי, היא שינתה בי הרבה ועזרה לי לצלוח הרבה משברים ודברים.. חשבתי על זה והקשר היה נראה לי קצת תלותי ויותר מזה בגיל הזה כבר לא צריך ביביסיטר ואני צריכה ללמוד לחיות עם הקשיים שלי בלי שמישהו כל הזמן יעזןר מלמעלה אז די נתקתי את הקשר וחשבתי שככה הוא יפסק ואני אתחיל להתמודד עם עצמי בעצמי אבל לא, כמעט כל פעם שקורה משהו אני חושבת על להתקשר אליה או לשלוח הודעה ובכללי הרבה קורה שאני חושבת ומתגעגעת אליה אז אולי לא נכון להפסיק את הקשר? במיוחד שעם הרבה חברות ניתקתי והיא בערך האדם היחיד בעולם שאני באמת מתגעגעת אליו.. אז אשמח לעצה מה לעשות עם הקשר ואשמח לקבל תשובה מהר.. וסליחה על האורך..מין וגיל *בת 18תאריך *24.11
שלום, יש לי דילמה חשובה ורציתי לקבל כל מיני זוויות חשיבה ועזרה מכם.לפני שנתיים ושנה שעברה הייתי מדריך, והלך לי ממש טוב הייתי כזה המדריך המוערץ כזה שכולם מדברים על הפעולות שלו ברוך ה'סיימתי את ההדרכה השנה אני שמיניסט וקיבלתי תפקיד בסניף שלא יוצא לפועל בעקבות הקורונה.אני ממש מרגיש שההדרכה היא בנפשי כאילו אני מרגיש צורך להעביר את הערכים שאני מאמין בהם ואני שומע ויודע שהקורונה גרמה לחניכים לכל מיני פגיעות וקשה לי לשבת ולשתוק.מצד שני השנה הייתה לי עליה רוחנית ואני חושב שללכת להדריך עכשיו כמו שנה שעברה שהחניכים והסניף כל היום בראש שלך זה יגרום לי לבטל תורה, וגם ההקפדה על צניעות בסניף כבר לא מתאימה לי, קיצור ממש מתלבט.תודה רבה.בן 17כב חשוון
מדריכה בסניף שהוא לא דוס בכלל. לא הצוות וגם לא הקומונרית.. כמובן שגם החניכים בכלל לא. מרגיש לי שאני רוצה לקדם את זה בסניף, אבל זה ערכים שגם הצוות לא ככ מאמין ודוגל בהם. אבל איך אני יכולה להעביר לחניכים ערכים מסויימים אם זה משהו שהסניף לא מראה? לא הקומונרית ולא הצוות..תודה!!
אמאלהה אני חייבת את התשובה כמה שיותר מהר(לפחות בשבוע הקרוב אם תוכלו זה יהיה מעולה ממש)אז ככה לפני כמה ימים היה לי דייט עם מישהו ובגלל הקורונה קבענו באחד הפארקים כדי סתם להסתובב ולדבר הבחור היה מאוד נחמד וזרם אבל הייתה בעיה אחת ענקית ! הוא ממש גבוה !! זה כעיקרון ממש לא מפריע לי אבל אני נמוכה ממש והייתי צריכה לרוץ אחריו כל הזמן כי הוא הולך מהר ממש והוא פשוט לא שם לב שאני רצה כל הזמן ומתנשפת (אני ממש לא בכושר;) אוף אני פשוט לא יודעת איך להגיד לו את זה בלי לפגוע בקשר שהתחיל להיות ביננו והיה קצת קשה לא לשים לב שקשה לי עם הקצב אז אולי זה אומר משהו על האופי שלו אם הוא לא ראה את זה בכלל ולא האט?אשמח לתשובה כמה שיותר מהר💃
שאלה דחופה!! אשמח שבן יענה..אני בתקווה שהשיחה תקרה בהקדם ועוד צריכה להתכונן לזה נפשית.אז היי לכם.. (: מה שלומכם וזה?לפני קצת פחות מחצי שנה נפרדתי מהחצי שלי. פשוט הרגשה כזאת שהוא החצי! לא יודעת להסביר..בקרוב אנחנו נדבר, והאמת שאני לא מסוגלת לעמוד בזה נפשית. מרגיש לי שזה גדול עליי.. שיש מצב שהשיחה הזאת תגרום לי לאבד אותו לגמרי. פליז שהתשובה לא תהיה יותר מידי אמונית ורגשית...תודה לכם!!
שלום וברכה!אני בחור דתי,מדריך בבני עקיבא וכו'כבר מעל שנה שיש לי רגשות כלפיי בחורה מהצוות, רגשות שפשוט לא עוברים.אני לא מסוגל להפסיק להסתכל עליה,לקוות שהיא תדבר איתי.אבל בתור אדם דתי אני יודע שלא יצא מזה כלום,לפחות לא בזמן הקרוב.מה אני אמור לעשות?פשוט לחכות?אני מעריך שלפחות עד אחרי הצבא אני אצטרך לחכות,ובגלל התכנון להיות בהסדר זה אומר עוד 3 שנים לחכות! סהכ 4 שנים של רגשות כלפיה,איך אפשר להתמודד עם דבר כזה? זה קשה לי.אני כבר רוצה שזה יקרה.אני רוצה להקים בית.אני מחפש משמעות קצת יותר גדולה בחיים מאשר השגרה השוחקת וחסרת המטרה שיש לי כרגע.ועוד דבר,למה ה' עושה לנו דבר כזה?4 שנים של קושי? יש להציב לפני בן אדם התמודדות ויש פשוט להתעלל בו,ואני מרגיש שזה ממש על גבול ההתעללות,כמה כבר אדם יכול להחזיק מעמד?ככ הרבה זמן? ממש אשמח לפירוט לגביי השאלה הראשונה,אני מחפש תשובה עמוקה לזה כבר הרבה זמן.ממש תודה רבה!!!
איך יכול להיות שהדרישה ביהדות היא להגיד "ברוך דיין האמת" מייד כששומעים על אסון או מוות של מישהו?התורה אמורה להיות מותאמת לחיים ולבני אדם. מילא אם היה צריך להגיד את זה שנה - שנתיים אחר כך. אבל באותו רגע?? בהיסטריה, בשוק, בכאב הבלתי נתפס? באותו רגע להגיד "אני מאמינה שזה מה שצריך לקרות. שזו האמת וזה מכוון מ- ה'". באותו רגע אי אפשר לחשוב בכלל. אז להגיד משפט כזה משמעותי שצריך להגיע מכוונה אמיתית?אסכם:1) ברוך דיין האמת זו אמרה שקשה להגיד בזמן כזה שבו הכל כואב, בגלל התוכן שלה. זה זמן שרוצים לצעוק - והאמירה מבטאת הכנעה.2) בהנחה שעניתם על 1... זו אמירה שמגיעה מאמונה מאוד עמוקה. זו אמירה גדולה. היא צריכה להיאמר בכוונה. אבל העת לומר אותה הוא עת בו כמעט בלתי אפשרי להתכוון או לחשוב באמת. כתבתי את השאלה מהחוויה שלי. מן הסתם אחרים חווים בצורה שונה...תודה מראש על הזמן והמחשבה שאתם משקיעים!!!
אני לא מבינה משהו. מצד אחד, אנחנו אמורים להאמין בקב"ה בלי ראיות, ואם היו מראים לנו הוכחות, אז אנחנו לא מאמינים אלא יודעים. עם התפישה הזאת, איפה המקום של ספרי האמונה? הרי כל דיבור על האמונה הופך אותה למציאותית יותר, כלומר, נותן הוכחות וראיות לכך שהקב"ה אמיתי ואנחנו לא רוצים הוכחות כאלו. אני ממש מקווה שיצא מובן... תודה רבה לכם!
אשמח לטיפים איך לא ליפול עם יצר הרע ברשת..?ממש תודה!
כבר כמה שנים יש לי תקופות קשות - לפעמים של כמה שבועות ולפעמים של כמה חודשים - שבהן אני מרגישה ממש רע עם עצמי. אני מדוכדכת, אין לי מוטיבציה ואני לא מצליחה ליהנות מדברים. בתקופות האלה אני בוכה הרבה, ואני מחשיבה את עצמי לאדם שכמעט לא בוכה. זה קורה לי מאז כיתה ט' בערך, וכל פעם שנגמרת תקופה כזו אני בטוחה שזה לא יחזור, אבל אז עוד תקופה כזו מתחילה ואני צריכה לעבור הכל מחדש.בגלל הסגר השני, נכנסתי לעוד תקופה כזו - ותקופה קשה יחסית - ולאור זה שהוא כנראה לא הולך להיגמר בקרוב, החלטתי להרים את הכפפה ולבקש מההורים שלי טיפול פסיכולוגי. אבא שלי הסכים, אבל אמא שלי בטוחה שיש לי אשליות שהפסיכולוג יפתור לי את כל הבעיות בחיים, ושבאופן כללי אני צריכה פשוט להתמודד עם זה. אני לא רבה איתה על זה כי היא ממילא לא מבינה אותי. בינתיים רק חברה אחת שלי יודעת על זה, והיא תומכת בי.אז בעצם יש לי כמה שאלות: איך להתמודד עם התקופות האלה? איך למצוא מוטיבציה וליהנות מדברים גם כשקשה לי (זה גם פוגע בלימודים שלי)? ואם הפסיכולוג יאבחן דיכאון, מה אני יכולה לעשות? מפחיד אותי לחשוב שאצטרך להתמודד עם זה כל החיים שלי...תודה רבה!בת, 16.5