כל השאלות שנשאלנו

יש לי בעיה, ב"ה כן יש לי חברות. אבל הבעיה שכל אחת חברה שלי בנפרד. אין לי באמת קבוצה של חברות שאני איתן כזה, אין לי "חבורה כזה". ותמיד מרגיש לי לבד כי אם נגיד באלי לקבוע עם חברות זה תמיד יהיה עם כל אחת בנפרד. כי גם החברות שלי לא כל כך חברות אחת של השנייה.. מי שדיברתי איתה עלזה אמרה לי שזה ממש טוב שיש לי חברות טובות, גם אם אין לי באמת קבוצה כזאת. איך אני יכולה להצליח באמת להיות שמחה ולהסתפק בחברות שיש לי? ותודה ענקית! בת 16

עכשיו חודש ארגון בסניף, ואני בסניף שהוא לא ממש דוס- בכלל לא. כל המדריכים נוגעים אחד בשני, חצי מהצוות חילוני בכלל והקללות שם עוברות כל גבול. אני בטוב ב"ה!! מרגישה תורמת, שמחה שאני פה בשביל החניכים שלי! הבעיה שכל הזמן חוזרת לי זה השמירת נגיעה. אני ב"ה שומרת נגיעה וגם ממש לא מעניין אותי לתת כיף לאחד המדריכים בצוות אבל זה כבר נהיה ממש ממש קשה! בזמן שמישהו מקפיץ מישהי על אופניים, או שמישהו יושב ליד מישהי אני צריכה להיות בצד. וזה שובר, באמת שובר!!אני צריכה לוותר על כל כך הרבה דברים בשביל לשמור נגיעה. זה עד כדי כך שווה את זה? מה אני עושה כדי להמשיך להיות חזקה?

עם הרבה חברות שליה(איכותיות) מתחילים/בקשר עם בנים (איכותיים) ואיתי לא, מה לא בסדר אצלי? זה לא שאני נזקקת לחבר או משהו פשוט סתם נחמד לדעת שחושבים עליך. שביעיסטית

הי, עברתי פגיעה מינית לפני כמה שנים ומאז אני בטיפול פסיכולוגי ומשקיעה המון אנרגיות להילחם ב'תופעות לוואי' של הפגיעה...לפני שהתוקף פגע בי כבר היינו ביחסים גרועים.. הוא היה מאוד אלים מילולית ופיזית ולכן נידינו אותו מהחברה שלנו וגם אני וחברים שלי זרקנו מילים לא יפות לכיוונו, לכן הוא היה בודד. אני לא אסלח לו בזמן הקרוב אבל השאלה שלי היא אם אני צריכה לבקש סליחה על מה שאני עשיתי בלי קשר לפגיעה. אני יודעת שאין הרבה ילדים בגילו ושאני גרמתי שחלק מהילדים בגילו לא יתקרבו אליו..

הכרתי ילד שהיה ידיד טוב ממש שלי והיינו מאוד קרובים בחמישה חודשים האחרונים והוא מגיע ממקום שלא נהוג לדבר עם בנות וזה מאוד חריג ואחרי הרבה לבטים הוא החליט לסיים את הקשר, אני מאוד מבינה ומכבדת אותו ומאמינה שאם הוא צריך להיות בחיי הוא יהיה, אבל כרגע אני לא מצליחה להתמודד עם הכאב, עם הגעגוע, אני מרגישה כאילו יש לי משקולת על הלב, זה קרה לפני 4 ימים בערך וממש ירדתי במשקל מאז אני ממש מפחדת שאני נכנסת למצב שלא אצליח לקום ממנו, ושאני אהרוס את הדמות החזקה שבניתי עד עכשיו, הרוחנית, שעובדת על החוסן הנפשי.. כי אני רק בוכה ומרגישה חלשה. אני ממש אשמח לעצות איך קמים וממשיכים הלאה, תודה רבה.

היי אני בן 15 ומדריך בני עקיבא בשבט מעפילים (עומדים להיות הרא"ה- הם בכיתה ח') שנה ראשונה. הרבה פעמים קורה לי שאני חושב על מה ההבדל בנינו לבין החניכים, כאילו זה בסך הכול שנתיים הבדל! אומנם יש לי יותר ניסיון ולפעמים יותר הבנה והעמקה, אבל בסופו של דבר זה לא הבדל כל כך משמעותי! יש לי חניך שעושים עליו סוג של חרם, אני לא בדיוק איך עושים עליו את זה, כאילו איך אתם יכולים לעשות חרם על ילד עם אתם בזומים ואתם פוגשים אותו פעם בשבועיים?!? לפני שבוע החניכים עשו מן ערב שבט משלהם (אין לנו אישור לעשות פעולות פרונטליות...) והם הזמינו אותנו. בסוף הערב ישבנו כמה מדריכים עם חניכות מהשבט, במהלך השיחה הם אומרות לנו שחלק מהבנים עושים סוג של חרם על ילד והם לא מדברים איתו, לא ידוע לי שהם עושים משהו מעבר לזה אבל הם פשוט לא מתייחסים אליו או שמדברים מאחורי הגב עליו. התאפקתי שלא לבכות שם, איך זה יכול להיות שהחניכים שלי עושים את זה?!! בסוף הערב חזרתי הביתה והתחלתי לבכות, מה אני עושה עכשיו איך לשנות את זה?! להפסיק את הפעולות ולהגיד להם לתקן את זה? לעשות להם פעולות על זה? איך אני אעביר להם שמה שהם עשו לא נכון? איך אני אעזור לילד? הפסקנו לעשות פעולות בזום כי הם לא נכנסים, אנחנו מחכים לאישור לפרונטלי, אבל בינתיים מה נעשה?! החניך שלי פשוט יתפרק בזמן הזה! דיברתי איתו למה הוא יצא באמצע הערב והוא אמר לי שזה בגלל שקשה לו עכשיו מבחינה לימודית וחברתית ושכרגע הוא עמוס, והוא ביקש ממני לא לעשות כלום! איך אני לא אעשה!? הילד הזה לא עשה כלום! זה לא כמו ילדים אחרים שתגיד שיש לו איזה בעיה גופנית או דיבור מוזר! זה לא החיצוניות אלא הפנימיות! יש לו דעות שונות, זה כל ההבדל! הוא ילד כזה מתוק ונחמד! איך אני אוכל להשפיע על השבט ככה? חוץ מזה שיש בינינו כולה שנתיים! לא עברנו הכשרה בשביל דבר כזה! אף אחד לא עבר!

אני חיה במשפחה דתייה שמאוד מקבל כל דבר חוץ ממה שאסור בהלכה.. תמיד חייתי בידיעה שמה שההורים חינכו אותי זה מה שהכי הכי נכון כמו כל ילד. מה שבזמן האחרון מתחיל טיפה להשתנות, אני מתחילה לחשוב איפה אני נמצאת מהבחינה הדתית, איך אני רוצה לחיות, ואני חושבת וזה שונה מאיך שההורים שלי חינכו אותי אבל אני יודעת שאם אני אגיד להם את זה או אפילו אתחיל להתנהג טיפה אחרת הם יקבלו את זה נורא קשה. בת 14

אני די מתנהגת כמו חילונית. כלומר אדם דתי עבודת ה שלו אמורה להיות במרכז, להשפיע על כל החלטה ומעשה...ולי זה בקושי מזיז. אני כאילו עובדת את ה בסוג של פשרה. בקושי יש לי אהבת ה ויראת ה. מצד אחד אני לא יכולה להתכחש לקיומו של ה' אבל מצד שני בקושי יש לי אהבת ה' ויראת ה'. הרב איך אני מגיעה לאהבה ויראה באמת? אני לא מצליחה! ואני לא רוצה לעשות את הכול מחוסר רצון או להתכחש למחשבות שלי. ה' מבקש ממנו את הרצון. הקטע שמאז שאני ילדה קטנה (כיתה ג כזה) יש לי מלא שאלות רציניות ואף אחד לא באמת ענה לי. ושהייתי קטנה שנאתי את עצמי אז שנאתי את ה בגלל שברא אותי. עכשיו אני לא שונאת את ה. אבל אני לא מצליחה לאהוב אותו ולעבוד אותו בתמימות. ואני לא יכולה להיות מי שאני לא. לשקר לעצמי עושה לי רע. ואני לא רוצה שעבודת ה תעשה לי רע.. בת

יש מישהו שגדול ממני בשנה והיינו שנה שעברה ביחד בצוות. לאט לאט התקרבנו ונהיה בנינו קשר ממש טוב. בחודשים האחרונים הקשר בנינו עוד יותר התחזק ואנחנו מדברים ומשתפים המון. אני מאד אוהבת לדבר איתו וכיף לי איתו אבל מבחינתי הקשר הזה הוא רק חברים טובים, שום דבר מעבר לזה. בזמן האחרון אני המון פעמים שואלת את עצמי האם גם מבחינתו הקשר הזה הוא חברי בלבד ולא זוגי? ואם לא? איך אני יכולה לא לפגוע בו? וגם, בעזה כשיגיע הזמן ויהיה לי בן זוג האם הקשר החברי הזה בנינו יפריע? אני לא רוצה לנתק את הקשר איתו/להתרחק (ובבקשה שזאת לא תהיה התשובה). אני רוצה ללמוד לנהל את הקשר הזה בצורה בריאה ונכונה. תודה! נקבה 17

תמיד אמרו לי שיש לי כישרון מיוחד במשחק וכו' ובקורונה דווקא התחלתי אבל אני רוצה לעשות את זה מקצועי וכל בבתי ספר למשחק שמשלבים גם נוער הם חילונים ... בהתחלה לא חשבתי על כמה זה יכול להפריע אבל תכלס כל סצנה זה נשיקה . לא יודעת מה לעשות ... לוותר על החלום ? בת 14

אוף. נמאס לי. אני בת שירות שהתחילה השנה ופשוט נמאס לי. נמאס לי שמכניסים לי תפקידים שלא שייכים לי אבל אני חייבת להשלים שעות כי להיות עם חניכים בזום זה לא מספיק שעות ולא אין עוד דברים אחרים לעשות. נמאס לי שמפילים עלי את העבודה השחורה. נמאס לי שאנשים במיוחד מבוגרים "מבינים אותי". לא אתם לא!!! יש לי אשכרה שנתיים שבחיים שכולם חולמות עליהם ושלי פשוט נהרסו. אני מנסה לחשוב חיובי, להבין שזו התקופה ואולי לשם זה הגעתי אבל פשוט.. אין בי כוחות. כיתה י"ב שלי הלכה לפח. אני עוד סוחבת איתי. תכננתי את הפרויקט הגדול של חיי במשך 3 שנים ושבוע לפני קורונה. התרסקתי כל כך באותה תקופה. אני לא רוצה ששוב אני אעבוד על פרויקט גדול ואשקיע את כל כוחותיי כשסגר יכול לבוא לי על הראש ולצחוק עליי. הבנות בדירה שלי אופטימיות מידי ומקבלות את המצב. אני אחת היחידות שעוד נלחמות ועוד מהסטת רוצות להיות משמעותית אבל הבנתי שפשוט יצא לי כל הרוח המפרשים. גם אם אקבל משהו עכשיו אני כולי מיואשת. ורוצה לבכות. כל יום כי אני לא מסוגלת מהאכזבה שיש בי. הצילו?

מרגישה חיה כשלפעמים אני מתעסקת בבעיות שלי ומשתפת כדי לקבל תשומת לב... איך אפשר להשתחרר מזה?