כל השאלות שנשאלנו

אני כמעט בת 18 אני מחפשת אהבה, לא בהכרח ברמה הזוגיות, אלא ברמה הפשוטה של להרגיש שייכת, להרגיש נאהבת...לפני כ-חודשיים וחצי יצאתי ממערכת יחסים(זוגית) ארוכה של שנתיים. -ברור שיש לזה משקל אבל זה לא הסיבה היחידה...לפני שבוע דיברתי עם חבר טוב שלי שמשמש לי גם מנטור והתחלתי לחשוב שאולי למרות/ עם החברות העמוקה שיש בנינו (3 שנים) אני קצת "התרגלתי"? שאני ככה מחפשת מישהו שיאהב אותי למרות שבתוך תוכי אני יודעת שהוא הכי אוהב ותומך בי בעולם!! אולי זה פשוט לא מספיק לי? אולי אני לא מכירת תודה מספיק? אני לא יודעת...אשמח לייעוץ וטיפים!🙏 סליחה שזה נשמע קצת לא ברור אבל מקווה שתצליחו לענות לי...

ש. שלום:) בזמן האחרון ממש יש לי רצון לעשות טיול מטורף כזה. אבל ממש! להתחיל בארץ ואז לנסוע לחו"ל. משהו גדול ממש של שנה ככה בנחת- להתנתק בשביל להתחבר. עכשיו יש לי שתי ספקות בעניין הזה: 1- עניין היציאה מחוץ לארץ. הבנתי שההלכה היא שיש שלושה סיבות שמאפשרות יציאה של יהודי מחוץ לארץ ישראל- פרנסה, זיווג ולימוד תורה. (וכן חולי לא עלינו שמצריך ניתוח) אני אומרת לעצמי, ריבונו של עולם ברא עולם מדהים וגדול מעבר לארץ היפה שלנו- אני מאוד מתחברת לעניין של תרבויות, אנשים חדשים, דברים שונים ממני, ריגושים ואקסטרים. למה לא? אני גם מתכוונת בעז"ה יתברך להקים בית בישראל, פחות מעניין אותי להשתקע שם.. נראה לי שהבנתם 2- כמובן, אלא מה - חתונה =○! מאוד מקובל במגזר הדתי לאומי ובמשפחה הבלחי"ת שלי להתחתן מוקדם. כמובן שאני מתפללת לה' יתברך שזה יהיה אך ורק מתוך רצון אמיתי וכנה שלי ובזמן שאני ארגיש מוכנה. בכל זאת, המשפחה מאירה לי על העניין של הבזבוז זמן" (אני רוצה בעז"ה יתברך לעשות מדרשה ואז שנתיים שירות אולי מועדפת /לטייל או גם וגם) ככה יוצא שאחרי הכול אני בת 22 23, ואני אומרת לעצמי אולי זה קצת מאוחר באמת רק להתחיל לצאת בגיל 22 23, כי לא תמיד זה על הבחור הראשון ואז אפשר להימרח עם זה עד 24 25, שפה השעון מתחיל לתקתק. לא יודעת מה אני חושבת כרגע, אני מאוד מבולבלת:) משתפת אתכם המשיבים היקרים בתפילה שתעזרו לי בעז"ה לעשות ככה קצת סדרי עדיפויות תודה גדולה לכם! מלאת הערכה 17

ש. שלום ותודה רב לכם על המקום לשאול!! אז ככה. בזמן האחרון אני מרגישה לא מחוברת לעצמי. מרגישה מרוחקת. אם פעם היה בי את הרצון לקום מוקדם ולהתפלל או לעזור או לפעול או אפילו סתם לקום מהמיטה היום כבר אין לי שום רצון. אני יכולה להעביר ימים שלמים בלי לעשות כלום. אני כל ערב מסתכלת במראה ופשוט לא מזהה את עצמי, לא בחיצוני אלא בפנימי. אני לא יודעת מה חשוב לי ועל מה אני חושבת. אני פשוט מרגישה לגמרי מנותקת מעצמי. אשמח לעזרה תודה לכם!! בת 15

מכיר מישהו עם נטיות אובדניות, לספר לרב שלו או להורים שלו?

אני כל הזמן חושב על בנות.. לאו דווקא מחשבות טמאות, אלא לפעמים פשוט סתם יכול לקפוץ לי במחשבה פנים של בחורה יפה ואז המחשבות מתחילות לרוץ. אני מנסה להוציא את המחשבות האלה מהראש ואני לא מצליח! ניסיתי להתעסק בעיסוקים אחרים שיש לי אבל המחשבות פשוט לא עוזבות אותי. אפילו הלכתי במיוחד לבית מדרש ללמוד כדי לשכוח מזה- וזה לא עזר בכלל. יש טיפים או עצות איך להתמודד עם מחשבות כאלו? בן 19

לפני הקורונה הייתי פעילה ברמות מתנדבת במלא עמותות מתקתקת שיעורי בית ומבחנים ובאמת שנהנתי מהעשייה המטורפת הזאת . עכשיו לא יודעת אין לי כוח לצאת אין לי כוח ללמוד ... אזל המרץ והרצון לתרום ... לא יודעת מה אני אמורה לעשות כי יש לי התחייבות אני מדריכה ומתנדבת בעוד כמה דברים בת 14

ב"ה כן יש לי חברות.. אבל בתכל'ס ממש קשה לי להאמין לכל אחת מהחברות שלי שהיא באמת חברה שלי.. אני תמיד כאילו מוצאת דברים שאני יכולה להיעלב מהם ונעלבת.. אני מצד אחד יודעת שאני עושה את זה אבל מצד שני זה פשוט בתת מודע שלי.. קשה לי להאמין לחברות שלי שהן באמת באמת חברות שלי ותמיד יהיו שם בשבילי. וכל דבר שאפשר אני ישר אפרש בצורה שמראה שלא באמת אכפת להן ממני, וישר אני איעלב. איך אפשר להצליח לבטוח בחברות שלי באמת? בת 16

אני מדריכה בבני עקיבא, ולפני הפעולת פתיחה אני והמד"ש שלי החלטנו לחבר שבטים - שבט נבטים בנים יחד עם שבט נבטים בנות (כיתה ד') והפכנו אותם לשבט אחד בגלל שאין מספיקים חניכים בכל שבט בנפרד. אנחנו רואים שהבנים והבנות לא כל כך מסתדרים אבל יש פונטציאל שהם יסתדרו אם רק נדבר איתם, השאלה שלי איך להסביר להם למה זה טוב שהם יהיו שבט אחד גדול ושהם יהיו ביחד. כמובן שכשהם יגדלו ויהיו בכיתה ו' מפרידים אותם חזרה.. חיברנו אותם גם בגלל שזה יותר עוזר לי אישית בפעולות כי אני מדריכת חוץ וקשה לי להגיע כל שבת לסניף לעומת המדש שלי שהוא מדריך פנים... ככה שזה מאוד מקל עליי... השאלה אם אני צריכה לעשות לפי מה שנכון לי ולמדש שלי או לפי מה שהחניכים שלי רוצים - שנפריד אותם חזרה. תודה רבה!!! בת 16

שלום. קשה לי ממש, אני לא אדם הכי חברותי שיש (ואני רוצה להיות..) אבל בכל זאת יש לי קצת חברים (ואנחנו לא חברים כל כך טובים ברמה של לצאת ביחד לבילויים וכדו..). למדתי בישיבה תיכונית ללא פנימייה ולכן אני מרגיש שיש לי רק חבר אחד שהוא באמת חבר טוב שאני סומך עליו והכל וגם נמשיך להיות חברים כל החיים. התחלתי השנה ללמוד בישיבת הסדר, ועכשיו אחרי זמן מסוים בישיבה אני מרגיש שאין לי באמת חברים טובים. לכולם בערך יש כבר את "החבר'ה" שלהם ושהם הרבה זמן ביחד (ברור שהם יהיו וימשיכו בעתיד להיות חברים טובים ואני מקנא בזה) ואני מרגיש יחסית בודד, אני לא מרגיש שאני חלק מהחבורות בשיעור, אלא דיבורים כאלה עם חברה מידי פעם וזה קורה רק כשאני יוזם. לאור הדברים לעיל לא כל כך משתפים אותי בדברים שעושים או קובעים. מה אני אמור לעשות? איך אפשר להשתפר בקטע החברתי הזה ולהתמזג בקבוצה מסוימת וליצור חברים טובים? כי אין לי חברים טובים בכלל מלבד אחד וזה ממש קשה לי כי חשבתי שפה המצב ישתפר. אני מרגיש נורא בודד, מה לעשות?

שונאת שונאת שונאת את האולפנה שלי. הם רעים אלי, קשה לי ממש עם הלימודים, אין כמעט פעילות חברתית (גם בלי קורונה) הגישה החינוכית שם מעצבנת אותי, ופשוט לא טוב לי שם. כשבאתי בכיתה ח' התלהבתי שמצאתי את המקום שתפור עלי, עם מלא הווי וכיף. קיוויתי שבשישית משהו ישתנה.. אולי זה סתם תסכול של החמישית, אבל הוא רק התגבר...מצד אחד רע לי, מצד שני לעבור זה קשוח מדי וגם אין לאן. חברות ב"ה יש, אבל אני מרגישה שאני מעיקה עליהן כבר עם התלונות...מה לעשות? (באולפנה הם לא יודעים שאני לא אוהבת את המקום) (המדריכה לא אופציה ואני די מתפדחת ממורות, הייתה לי כתובת מושלמת שפשוט עזבה בסוף שנה.. ככה שנשארתי בלי דמות מהצוות לפנות אליה.)

אז ככה אני מרגישה שאני כבר רוצה קשר זוגי לחתונה כאילו תמיד אמרו לי שאני בלחית אבל עד עכשיו לא שמתי לב כל כך ... ואז ראיתי על מישהי שמשרתת בצהל ותאמת שפתאום כבר הרגשתי שוואלה בא לי להיות שם למרות שתכלס בחיים לא חשבתי שאני ילך לצבא ... ועכשיו אני לא יודעת מה לעשות עם הרצונות האלה כי זה טוב ומעלה אבל צריך שזה יהיה בזמן ... תכלס לא יודעת מה לעשות . בת 15

ש. טוב ממש דחוף כי זה למחר...אז אני חוזרת ללמוד מחר... לצערי. לגמרי לצערי. היה לי כל כך כיף בבית, ועם החברות הקודמות שלי שכל כך התגעגעתי אליהן. הימים היו ב"ה מלאים, הייתה לי שליטה על החיים שלי. אין לי כוחות נפשיים לחזור. שום געגוע לחברות מהאולפנה (שכמעט לא שמרתי איתן על קשר... בסוף חברות חייבת מפגש פיזי, וחוץ מזה בסוף אני מכירה אותן שנה עם הקורונה, ואת החברות מהבית 15 שנה והן כאן לידי) התחלתי לשנוא את האולפנה בזמן הזה, מכל כך הרבה סיבות, שבאמת שאם לא היה קורונה הייתי עוברת...אין לי כוח להשקיע בנסיעות בשביל כזה מקום. וגם בפנימייה כבר לא יהיה כיף...שעות ניקיון, חובת מסכות, ואני תקועה 24 שעות עם אותן 15 בנות של הקפסולה שלי שבכלל לא בחרתי ואני לא כזה בקשר איתן. וגם לקחו את כל הבונוס של האולפנה.. החדר אוכל, הימי עיון, השיחות, השבתות, הטיולים.. נטו ללמוד ומדי פעם משחקים בקפסולות. דיי כבר עדיף להישאר בבית עד השמינית!!