ש. אז נולדתי לבן זקונים בבית, ועם "התינוק" הקטן שבבית, מגיעים כל הפינוקים. היום אני כבר גדול ועדיין מפנקים אותי, התחלתי לקחת על עצמי לפני שנה קצת יותר אחריות למעשים, לחיסכון בכסף ועוד. אבל מזה שכל פעם שאני מבקש משהו ואני מקבל.. אני כבר לא מצליח להעריך את המתנות, את הכסף, את האהבה מההורים. מרגיש שזה בא מהם רק בשביל שאני אוהב אותם בגלל שהם מפנקים אותי, כמו ילד קטן. לא רוצה שיישאר ככה, מה אפשר לעשות?
ש. הי, עכשיו בגלל כל הלמידה מרחוק המורות כל הזמן מתקשרות אלי להתעניין בי וזה ממש מעיק עלי והן נותנות לי הרגשה שאני חייבת לשתף בדברים שאני לא רוצה, מה לעשות?
ש. הי נולד לי היום אח ואני פשוט.. לא מצליחה לשמוח בו ובכללי הכול מלא בריקנות כבדה כזאת, לא יודעת מה לחשוב, זה אמור להיות יום מאושר.
ש. קודם כל שאפו ענק על המיזם!!יש לי חבר וזה הולך לחתונה בעז"ה. בכל פעם שאנחנו נפגשים אני מרגישה את הצורך להביא לו חיבוק. אני מרגישה שאני מראה שאני אוהבת יותר דרך מגע וגם לפעמים אני באמת צריכה את המגע הזה, את החיבוק הזה. אנחנו ממש רוצים לשמור נגיעה אבל אני פשוט לא מצליחה.. זה קשה לי. כשאנחנו בסביבת אנשים אנחנו שומרים נגיעה ולכן אני משתדלת להיות בסביבת אנשים אבל אני תמיד מחכה לשנייה הזאת שנהיה שנינו לבד כדי לקבל ממנו חיבוק. מה אני אמורה לעשות? איך אני יכולה להגיע למצב של מגע טהור וקדוש אחרי חתונה? בת 18
ש. היי, אני יודעת ששולחים לכם מלא שאלות בנושא בנים-בנות וסליחה שאני יוצאת בנאלית ושואלת גם על הנושא הזה.. אז ככה, מכיתה ח' תמיד "הדביקו" לי בנים... אני אסביר: נגיד היה בן ואנשים ראו שאנחנו קצת מתחילים להתקרב אז מיד החליטו בשבילי שאנחנו מתאימים ושאני "מאוהבת" בו. זה הגיע לרמות קצת קיצוניות, היה איתי מישהו שחצי מהסניף החליט שנהיה מתישהו בחיים ביחד ושאני "דלוקה" עליו עד שהוא בעצמו כבר חשב שזה נכון! (כמובן שזה לא היה נכון משום כיוון). לא תמיד אנשים התכוונו לזה רציני, אבל זה נמשך ונמשך עד שהיו אנשים חשבו שזה באמת אמיתי. אני ממש לא בן אדם שהולך תמיד למקומות עם בנים ואפילו להפך, אני ממש משתדלת להתרחק ממקומות מעורבים לצורך סתמי. לא יודעת איך להיפטר מזה!! ממש כבר מיואשת ומתוסכלת, אמרתי לחברות שלי שזה מפריע לי אבל זה לא עזר (אני אדגיש שזה ממש לא בא ממקום רע אלא מחוסר הבנה), ניסיתי להתייחס לדברים האלו בצחוק אבל זה גם לא עזר... בקיצור (וסליחה שהארכתי עד עכשיו) ממש אשמח לעצה טובה איך לגרום לחברות שלי להפסיק לעשות את זה ואיך לגרום לאנשים (ובמיוחד לבנים!) לא לחשוב שזה אמיתי...
ש. אהלןן:) קודם כל אתם פשוט אלופים שאין לי מילים!! אני מרגישה שאני נמצאת בדילמה מאד גדולה שהרבה מתמודדים איתה בתקופה האחרונה ביומיום, וזה בעצם השאלה עד כמה לשמור מהקורונה וכמה להרפות..?! אני חושבת שהחברה בגיל שלנו זה דבר מאד משמעותי וחשוב אבל אני כל כך מפחדת כשאני יוצאת להיפגש עם חברות שהם בכלל לא שומרות ולא נזהרות מהקורונה, ולנסוע באוטובוסים ולנסוע לחברות (כל החברות שלי גרות רחוק), וכשאני נמצאת באוטובוס או בסופר או בכל דבר כזה אני מפחדת ממממממש, אז לפעמים אני חושבת שעדיף שאני יישאר בבית מאשר לפחד ככה, אבל אי אפשר להיות כל היום בבית! זה כבר כל כך קשה! אני ממש זקוקה להיפגש עם חברות.. הפחד הכי גדול זה להדביק אחרים או להיות בבידודים.. כי תכלס לגיל שלנו זה לא יותר מידי מסוכן. אשמח להמלצה או עצה איך להתנהג בכל המצב ההזוי הזה.
ש. עוד מעט חוזרים לאולפנה ואני ממש מפחדת!! אני לא כ"כ שמרתי עם בנות על קשרים ואין לי הרבה חברות באולפנה ואני לא יודעת איך אני יכולה לחזור ובכלל איך אפשר להתחיל מחדש.. אם אפשר לא לכתוב "תנסי כן לשמור על קשר" וכאלה.. ניסיתי וזה פשוט לא הולך.. פשוט אין לי כוח לחזור לא יודעת מה יהיה ואני בטוחה שאני אבכה כל יום כזה.
ש. הי קודם כל תודה רבה על הפרויקט!! יש לי 3 חברות טובות שארבעתנו ממש חברות הדוקות. לפני הקורונה היינו נפגשות מלא אבל עכשיו אנחנו לא יכולות להיפגש.. שתיים מהן גרות רחוק יותר ממני ונורא קשה לנו שאנחנו לא נפגשות. אחת מהן כבר בדיכאון מהמצב, מה אפשר לעשות כדי שגם לא נהיה בדיכאון וגם שנצליח לשמור על קשר למרות המרחק? תודה
ש. היי:) נכנסתי להדרכה לסניף חוץ תמיד הרגשתי שתפור עליי נלחמתי על להדריך וכאב לי ממש שכמעט פספסתי ועכשיו אני מלאה בלחץ על רושם על מקום חדש, במיוחד אחרי שפגשתי את הצוות וכולם נורא דומיננטים והאווירה בסניף הכל שונה ממה שאני מכירה יש לחץ לא לטעות שלא יראו שאני חדשה.. שלא זורם לי אני לא מצליחה להיות אני והלחץ הזה הורס לי הכל, גם זה שאני מרגישה כל כך לבד! כבר לא כל כך רוצה ללכת כי יש לי מלא לחץ ופתאום אני שואלת את עצמי אולי זה לא טבעי לי? מה אפשר לעשות??
ש. אהלן:) תודה רבה על הפרויקט! בימים האחרונים ממש יצא לי לחשוב עם עצמי כאילו מה אני עושה בחיים האלה.. בגלל כל התקופה המטורפת הזאת אני מוצאת את עצמי כל היום יושבת ולא עושה כלום פשוט מול מסכים רואה דברים חסרי תועלת שהייתי מעדיפה להימנע מהם (אבל זו לא הנקודה..). קראתי לא מזמן בפניני הלכה שאלה שאין להם משמעות בחיים יותר קשה להם 'לקום כארי' ואני ממש מרגישה את זה.. וואלה לא יודעת מה המשמעות שלי בחיים... אשמח אם יש לך טיפים איך אוכל למצוא משמעות, מה התכלית שלי? מה השליחות שלי בעולם? בת 15
ש. אני לוקח כדורים אבל אני לא מרגיש שום שיפור וכשאמרתי את זה לאמא שלי היא אפילו לא הקשיבה לי היא מיד דחתה אותי ואמרה לי להמשיך לקחת. מה לעשות? איך אני מסביר לה שהכדורים לא עושים לי טוב ולא עוזרים לי?