היי, שאפו על היוזמה! בתחילת שנה התחלתי לצאת עם מישהו מהצוות שלי בסניף. נפגשנו , דיברנו וכו׳ והייתה אווירה ממש טובה בינינו.מעבר לחברים טובים. בזמן האחרון נפתח בינינו כאסח די גדול וכל דבר קטן שהוא עשה , פגע בי. הפסקנו לדבר ודי התעלמתי ממנו אז התחיל לדבר עם מישהי אחרת. כאילו שהוא מחפש למלא משהו שחסר לו. דיברנו על מה הכאסח שהיה וכשחשבנו מה אנחנו עושים הלאה הוא אמר שהוא לא הולך להתעלם ממני ולדבר איתי ושהוא מוכן לתת לי זמן.ברור שאני רוצה שייתן לי זמן לכן אישרתי את זה.אבל אני באמת לא יודעת.עד כמה שאני אוהבת אותו אני לא מצליחה לסלוח לו .במיוחד לא על זה שהוא התחיל פרינציפ קשר עם מישהי אחרת. מה אני אמורה לעשות?כמה שאני מנסה אני לא מצליחה לסלוח לו וגם לא להתעלם ממנו ולהתייחס אליו רע..
אהלן! אני לומדת באולפנא, ואני נחשבת בשכונה שלי דוסית. במחשבה, בלבוש ובמעשים שלי. ב"ה בקורונה ובתקופת בגרויות זכיתי להתחזק עוד יותר בתפילות וברכות וממש להקפיד גם שקשה. בימים האחרונים שיש נחת יותר מהבגרויות התחלתי להשתעמם, ואיך לא, להיכנס לנטפליקס ולראות סדרות. אני באמת רוצה להפסיק את זה, אני באמת ובתמים רוצה להיות "דוסית" אבל מה לעשות, כשמשעמם משעמם... אשמח לעזרה!
קשה לי עם כל הקטע של הצניעות וכל זה, מה הבעיה במכנס? למה חייב חצאית? גם אחותי הגדולה הולכת עם מכנס ההורים שלי לא אוהבים את זה אבל הם מכבדים את ההחלטה שלה, אני לא יודעת מה לעשות.
הי, אני לא מבינה למה צריך ללכת עם חולצה שמכסה את המרפק, למה אי אפשר שתי סנטימטר מעל. מה זה משנה? ומילא אם היה את האופציה הזו של חולצות שלושת רבעי/ שמלות צנועות שיש לאופציה שאפשר לקיים את ההלכה. באמת לא מבינה למה אי אפשר שתי סניטימטר מעל ואז יש המון חולצות:(
אני חושבת שבחיים לא יהיה לי שקט פנימי.. אני באמת בן אדם מאמין ומדקדק אבל אין יום שלא עולות לי שאלות בסיסיות כמו מה הסיכוי שדווקא אנחנו צודקים, דווקא הדת הקטנה שלנו או דברים כאלה וזה משגע אותי.. אני באמת מקנאה באנשים האלה שיש להם אמונה תמימה, כזאת בלי יותר מידי סיבוכים. אני מפחדת שאני כל החיים אשאר בלי השקט הפנימי הזה וכלום לא עוזר לי, אני חוקרת שואלת מבררת ואז שוב פעם זה קורה לי אני לא יודעת מה לעשות!! אני מבינה שתהליך הבירור הוא חלק מבניית האמונה- אבל עד מתי?!
היי, בקרוב יחול תשעה באב. אני כמובן צמה בתשעה באב והכל, אבל אני לא באמת מרגישה רגשות עמוקים של צער וכאב על החורבן, ולא מצליחה להתחבר לאובדן ולחוסר. הרי בתכל'ס בחיי היום יום אנחנו חיים די סבבה ולא מרגישים החסרון של בית המקדש. אז איך כן אפשר להצליח להרגיש *באמת* את האבל על החורבן? איך מתחברים לכאב ולחוסר במציאות שלנו?
איך אני יכולה להגיע לתודעה ש"תקוות אנוש רימה"? שאני רק בן אדם ויום אחד ה' יחזיר את נשמתי ואני עפר ואפר? אני חושבת שמה שחסר לי כדי לפעול מתוך רצון אמיתי לעשות טוב זה ההבנה שאני כלום אני רק בשר ודם ובכל זאת אני בוחרת לעשות טוב. בת 16, תודה רבה.
היי, ברוך ה' בשנה האחרונה אני מתחזקת ממש בקטע של התפילה וברוך ה' מצליחה להתפלל כל יום. משום מה מאז שיצאנו לחופש אני לא מצליחה להתרכז בתפילה בכלל ,המחשבות שלי בורחות למיליון כיוונים אחרים ואני פשוט לא מצליחה לאסוף את עצמי לתפילה. אני מרגישה שמאז שהתפילה שלי הפכה לדבר יומיומי (לצערי הרב לפני זה ממש לא היה) אני מרגישה שהיא נהפכה להרגל ולא לזכות. אני ממש לא יודעת מה לעשות אני ממש אשמח שתעזרו לי!
היי ותודה רבה! אני בת 16 וברוך ה עובדת את ה ומשתדלת להתקדם כמה שיותר.. הבעיה הגדולה שלי היא שאני לא מצליחה לעשות את זה מאהבה, את הכל אני עושה מפחד או מהרגל. למשל, אני מתפללת בבוקר כי אני מפחדת שאם לא, הקב"ה יעניש אותי ויהיה לי יום גרוע... אני כל בוקר מבקשת לעבוד את הקבה מתוך אהבה יראה ורצון אבל זה באמת לא מצליח לי... מה אפשר לעשות??
היי:) מדינת ישראל היום היא כביכול יסוד כיסא ה' בעולם, אבל הדרך שבה היא הושגה הייתה אגרסיבית ואלימה! ראשית, הפרנו את אחת השבועות שלא נפרוץ את החומה ולקחנו את הארץ בכוח, ושנית, גרשנו אנשים מהבתים שלהם וכבשנו להם את הארץ בעל כרחם. איך מפגן כזה של אלימות יכול להיות יסוד כיסא השם בעולם?
א. אהלן:) בוגרת שישית. אני פרפקציוניסטית. מאוד. גם ביחס לציונים של עצמי וגם ביחס לסביבה. ביחס לעצמי, כל ציון שהוא פחות מ100 נותן לי תחושה ממש רעה. שאני פשוט לא חכמה, שיכולתי להתאמץ יותר. לא מדברת אפילו על נכשלים, שפשוט גורמים לי לבכות. זה מתסכל להכנס לשיעורים, להתאמץ להתרכז, ללמוד לקראת מבחן והופפ נכשל. כבר הבנתי שהציון לא מעיד עלי כלום, שאם קבלתי 50 בנביא נגיד, אז זה ממש לא אומר שאני שווה 50.. אבל עדין מאוד מאוד קשה לי לקבל את הציונים שלי בשמחה. וביחס לסביבה אני לומדת באולפנה ברמה יחסית גבוהה, כל החברות הטובות שלי תותחיות ב5 יחל מתמטיקה, (אני 4 ולא מהמצטיינות) בשנתיים באולפנה אף פעם לא קבלתי את הציון הכי גבוהה בכיתה, וזה פשוט קשה ברמות. אני משקיעה. באמת!! וממש גאה בעצמי על כל המאמצים. אבל בסוף כשמחזירים את המבחנים אני מבואסת ממש, כי חברות שלי שבקושי פותחות חומר פשוט עוקפות אותי. אז יש לי כמה נק' שאני אשמח לעזרה:)- א. קנאה. איך אני יכולה לקבל ציון פחות טוב (לפעמים בפער!) מילדה שמבריזה כל הזמן, או שלא למדה כמוני למבחן ולקבל את זה בצורה מפרגנת, בלי להשוות אלי כל הזמן ולהרגיש פחות מוצלחת בגלל זה? ב. איך להתגבר על הפרפקציוניזם? אני מרגישה שהוא ממש מונע ממני להתקדם. שאני כבר מפחדת לגשת למבחן כי אני שוב אתבאס. המאמץ שלי כל פעם נראה פשוט מיותר.. זה לא שאני מצליחה אז למה לעבוד קשה?! ג. לא יודעת אם זה נכון לבקש כאן, אבל אם ישלכם טיפים ללמידה נכונה, ולהרגעה לפני מבחנים (לקראת השביעית) אני מאוד מאוד אשמח