בייניש, לומד בישיבה, דוס רציני, מקפיד על קלה כחמורה. ובכל זאת, לפעמים מרגיש לי שאני חילוני עם כיפה. כלומר, עם כל המצוות, אפילו מצוות לב כמו אהבת ה', אני בסוף בדיוק כמו חילוני. אותם דברים מעניינים אותי (ספורט, פוליטיקה, סרטים), וכמה שהתורה נכנסת שם היא בתור דבר נוסף. אתם חושבים שאפשרי להיות עבד ה' באמת, אדם שכל העניין שלו, כל מטרת החיים שלו היא לעבוד את ה'? או שבאמת מה שמצופה מאיתנו זה להיות כמו כולם רק עם התורה והמצוות
אני כועסת. כל כך כועסת. אמרו לי לראות את הטוב בקורונה ,כל כך ניסיתי. רק הרס וכאב הביאה! וממש בא לי להיות אגואיסטית עכשיו, כי לא אכפת מה נלקח מאחרים, כי כל כך הרבה דברים טובים היו אמורים לקרות לי השנה וכלום!! על החלומות שלי בכל לפח. כך העבודה הקשה, כל הפרוייקטים, ההכתרה, הפרוייקט גמר שלי שעבדתי עליו חצי שנה (!!) התבטל! הכל לטמיון!!! אני כועסת על עצמי על הקב"ה שנתן לזה לקרות. הוא יודע כמה זה חשוב לי, הוא יודע כמה כל הדברים הללו מעצימים לי הנפש ונותנים לי סיבה לחיות, משמעות והכל נלקח לי. אני פשוט בבית כל היום כי אבא שלי מאד מפחד שאדבק ואני כלואה. מסיבת סיום של יב, שזה נשמע כל כך סתם, אבל כל כך גדול!!! לכל המשיבים אני בטוחה הייתה מסיבה או משו לפחות סימלי שמתאר סיום 12 שנות לימוד. לי? זום סיכום!! לא רוצה לא רוצה לא רוצה אני כועסת ופגועה ולא בא לי להתחיל את השנת שירות שלי אפילו ככה כי בקושי מצאתי משהו שאהבתי עם כל הקטע הזה. הצילו?
היי יש משהו שאני לא מצליחה להבין. מצד אחד אומרים שכל נשמה לפני שהיא יורדת לעולם הזה, בורא עולם מראה לה את מסלול חייה, איך שהיא נראית, המשפחה וכו'. לדוג ה' שואל אותה עם היא רוצה הרבה בינה, ואותה נשמה אומרת שלא כי אז היא תיפול במידת הענווה.. בסופו של דבר הנשמה בוחרת מי היא רוצה להיות כדי לעשות את התיקון שלה בעולם הזה(החומר) ובורא עולם מראה לה את מסלול חייה והיא מאשרת לכך ויש הרבה דברים כמו (יופי גובה משקל כסף-שהנשמה לא רוצה כי אז היא תיפול בזה) השאלה שלי למה רוב העולם כן חכם/יפה/גבוה/עשיר אם כפי ששמעתי שהנשמה לא רוצה את זה אחרת זה לא התיקון שלה...
היי אני בת (-) וסיימנו את תהליך השיבוצים. ברוך ה' באמת ברוך ה' אני במקום שרציתי ואין מאושרת ממני אבל יש לי חברה מהממתתתת לא מהסניף שלי שלא נכנסה... ואני באמת לא יודעת איך "לנחם" כי אני לא במקום שלה אם אני אגיד שאני יודעת ומבינה וזה זה לא אמין כי אני לא במקום שלה! אבל באמת אני רוצה שתתעודד ולמצוא את המילים הנכונות. אשמח שתעזרו לי
מה יותר חשוב? כיבוד הורים או הגשמה עצמית? ההורים שלי ממש דתיים ואני פחות מתחברת. אני לא מרגישה כאילו אני יכולה להגשים את עצמי בגבולות הדת. האם אני אמורה לכבד את ההורים שלי ולהיות דתיה כלפי חוץ או שאני אמורה ללכת בדרך שלי ולהיות עצמי למרות שזה יאכזב את ההורים שלי?
אז ככה, נניח יש לי בעיה. כשיש לי אותה יש לי שתי אפשרויות: או לשתף עם אדם קרוב, או לחכות שהבעיה תעבור (ברור שבמקרים מסוימים בעיות לא נעלמות אבל לפעמים כן). אז ברגע שאני משתפת עם מישהו את הבעיה היא הופכת לממשית וגדולה יותר. הרבה פעמים יוצא לי לא לשתף במשהו שמפריע לי כמה זמן כי אני מפחדת שזה יהפוך אותו לגדול יותר ממה שהוא, וגם להפך- יוצא לי לשתף ואז להתבאס ולהבין אחר כך שזה סתם היה שהגדלתי את המקרה או הפכתי אותו לדרמטי יותר. לא בגלל שסיפרתי את הסיפור לא כמו שהוא אלא כי אוטומטית זה קורה מעצם הסיבה שבחרתי לשתף. איך אני יכולה להפריד מתי זה מקרה שחשוב לשתף כי אלו מחשבות שלא אמורות להיות לי לדוגמא, ומתי אני יכולה להגיד אוקיי, התקופה הזאת שחשבתי מחשבות לא טובות עברה אז זה נגמר, אז לא כדאי לשתף כי זה להפוך זבוב לפיל? מקווה ממש שאני מובנת, תודה רבה:)
היי, תודה לכם! עניתם לי על הרבה שאלות ! אני בכיתה ט' .. קשה לי ככ אני מרגישה שאנשים נגדי אני לבד.. בנאדם אחד אוהב אותי ותומך בי המון, אני סוחבת עליי ככ הרבה דברים שקורים לי אני מאוד מפחדת לדבר עליהם, אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת, זה גדול עליי מידי.. ואני לא יודעת מה לעשות כדי להתקדם.. יש לכם רעיון בשבילי? תודה ..
אהלן, יצא שהיינו כמשפחה השבוע בצפון, וכמו בצפון תמיד היינו המון בבריכה והמון במעיינות ובכנרת וכו'.. משפחתי מאוד אוהבת את זה. אבל אני נקרע תמיד בין המשפחה שלי לרצון שלי להשאר בחדר או באוהל כי אני שומר על שמירת העיניים (כמו שצריך בסה"כ.) ולפעמים יוצא מצב שאני מבאס את המשפחה. כשאני לא בא איתם גם כי כל אחד הוא משמעותי וגם ההורים שלי רוצים שנתגבש. אני נקרע כי לא בא לי לבקר את הוריי חס ושלום ולומר שזה לא מתאים לדעתי.. כמה אפשר למתוח את החבל הזה?
אני חושבת שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי. לא כי אני חולה או משהו אלא בגלל שאני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בעומס ובקצב של המחשבות שלי. (ניסיתי לדבר עם חברות שלי על זה והן לא מבינות). הבעיה היא שאני נבוכה לבקש מההורים שלי וגם לא בטוחה שיש לנו את האפשרות הכלכלית לטיפולים שכאלה. יש לכם רעיונות אולי?
אהלן :) קודם כל - תודה רבה לכם! כבר הרבה זמן אני מנסה כמה שיותר להתחמק מהתלבטויות, השנה זה בלט לי במיוחד. הייתי צריכה להחליט כמה החלטות די חשובות וזה ממש היה לי קשה. מעבר לשאלה איך מחליטים, קשה לי לקבל החלטה כי אני יודעת שהמניע שלי זה לעשות את רצון ה', אבל לפעמים אין לי שום כיוון, אני לא יודעת מאיפה להתחיל לחשוב, כי יש המון מצבים ששני הצדדים נראים לי טובים ולפי רצון ה', וגם ההפך, ששני המקרים לא כ"כ "ראויים".
למה אנחנו כ"כ אנטי כלפי הגויים? אז נכון שההיסטוריה שלנו מראה שהאבות שלהם לא התנהגו בסדר בכלל אבל לא הייתי רוצה שישפטו אותי על פי משו שאבא שלי עשה..
יש את המשפט בתפילה: "משביע לכל חי רצון".. ועוד אומרים שחייבים להתכוון במשפט הזה כדי להראות שהקב"ה באמת דואג לכל אחד.. ואם לא התכוונת, אתה צריך לחזור ולהתכוון. בלי להתריס חלילה, יוצא שיש הרבה אנשים בעולם שלא שבעים.. אלא רעבים וקשה להם.. קשה לי עם המשפט הזה כי עובדה שיש כאלה שגוועים ברעב כל יום.. איך אפשר להבין את הנהגת ה' בעולם דרך המשפט הזה? כי הוא לא נכון..