כל השאלות שנשאלנו

אני מתוסכלת. פשוט מתוסכלת. כל פעם מחדש קורה אותו סיפור- הולכת לחנויות בגדים, מתפללת לפני שאצליח למצוא משהו- אבל שם זה נגמר. אני לא מוצאת שום בגד צנוע!! ואם אני כבר הולכת לחנות של בגדים צנועים, הם ממש לא לטעמי או מבדים לא נוחים. אני מתאמצת ומנסה למצוא בחנויות הנכונות ולא מוצאת כלום. נמאס לי!! חשוב לי מאוד ללכת בצניעות, ואני לא רוצה ללבוש קצר ולחשוף את הגוף שלי. אבל עם כל הקושי להתאפק לקנות בגדים קצרים ולהגיד לעצמי שזה בסדר, כשלא מוצאים בגדים - יש תחושה שאין מה לעשות. שצריך להתפשר. אני לא רוצה להיות פשרנית וללכת לא בגבול ההלכה אבל אני ממש מרגישה שאני עומדת להיכנע ליצר הרע ולקנות בגדים קצרים יותר, שזה מבחינתי אסון. אני לומדת ומבינה את ההלכה ורוצה מאוד לקיים אותה, אבל בפועל- לא יכולה. אין לי בגדים לקיץ בכלל. גם כשאני מסתכלת בדיעבד בארון אני מגלה כמה בגדים ״גבוליים״ יש לי לעומת 3/4. כל החברות שלי מתמודדות עם הבעיה, אבל הן בחרו ללכת קצר. אני לא רוצה להגיע לשם! אני ממש אובדת עצות. תודה רבה!! בת 18

היי אני מרגישה שממש התרחקתי מכל הקטע של התפילות וגם מהאמונה, בגלל החופש ממש קשה לי לקום מוקדם ולהתפלל ואני ממש רוצה וגם בגלל שזה לא כמו בבית ספר שיש הרבה שיעורים שקשורים לתורה אז זה מחזק את הנפש, יש דרכים להמשיך ולהגיד בתפילות והשיעורים הקשורים לדת ולאמונה?

אני נמצאת כרגע בצוות נחשון, שנה הבאה זאת השנה השניה שלי (שבט דורות). רציתי להיכנס להדרכה בשיבוץ הראשון ולא נכנסתי, למרות שאני מתאימה ויכולה לתרום המון, נשארתי בנחשון והבאתי את כולי. והגיעו השיבוצים השניים. רציתי להיכנס לסניף שלי להדריך, כי אני יודעת שאני יכולה להיות מדריכה מעולה והרגשתי קצת מבוזבזת בנחשון למרות שהבאתי שם את כולי. הקומונרית אצלנו לא נתנה לכמה בנות שרצו להיכנס מנחשון ולי כי עשינו את התפקיד שלנו בנחשון טוב. אני מאוד התבאסתי עלזה שפעם שניה אני לא מקבלת את מה שאני חושבת שאני יכולה להיות הכי טובה בו, ועכשיו אני מרגישה שהרבה יותר קשה לי להביא את כולי לנחשון ולהיות שם תותחית אחרי פעמיים שהתבאסתי. אשמח לרעיונות איך למרות הבאסה להמשיך להיות שפיצית בנחשון ואיך אפשר להתגבר על הבאסה.

יש לי בעיה: קשה לי לגמור דברים ולעשות אותם עד הסוף. אם התחלתי משהו (כמו לסדר את החדר, להרשם לחוג או סתם לעשות יצירה נחמדה), בדרך כלל אני מתחילה במרץ... ופורשת באמצע. בנוסף, אני נוטה לדחות דברים עד הרגע האחרון. כל פעם מחדש אני מבינה שהלחץ של הרגע האחרון לא טוב לי ושעדיף לי לא לדחות. לכן אני מחליטה שזהו. פעם הבאה אני לא דוחה שום דבר. ואז אני מגיעה לרגע האחרון ומבינה שדחיתי גם הפעם... מה אפשר לעשות?

בשנה האחרונה אני מרגישה שהנפש שלי צריכה חיזוק רציני. אני פחות מאמינה בשבת ואני לפעמים טיפה נשברת בשמירת השעות בין בשר לחלב, ואני מתחילה לא לאהוב את השבת (אני לא מבינה את המהות). זה ממש מקשה עליי ואני רואה שזה מתחיל להתפתח בתחומים אחרים. והייתי רוצה ללמוד ולפתוח ספרים בשבת, אבל אני לא מבינה מה שהם אומרים.

בתקופת הקורונה, דיברתי עם משהו אחרי זמן מסויים הרגשתי שזה כבר לא מתאים לי אז אמרתי לו את זה והפסקנו לדבר. אני מרגישה שהוא ממש נעלב לא יודעת ומרגישה על זה מצפון מה לעשות?!

דבר ראשון תודה רבה לכם! המון זמן אני חיפשתי פלטפורמה בה אוכל לשאול שאלות שבוערות בלב שלי ולא היה לי מאיפה לקבל תשובה. איזו שליחות ענקית! תזכו. רציתי לשאול לגבי לשון הרע- אני נורא משתדלת לא לדבר לשון הרע מול אנשים אחרים, ואני מנסה גם לא לחשוב על אותם אנשים מחשבות רעות כי זה מרגיש לי גם לשון הרע. אבל האם זה באמת לשון הרע? כלומר, האם אני צריכה לדבר יפה על אחרים גם בלב שלי למרות שאני לא חושבת ככה? אני ממש מנסה לשכנע את עצמי כל פעם שאני לא יודעת מה הסיבות להתנהגות כזו או אחרת ושאסור לשפוט ובסופו של דבר אני נפגעת כל פעם ואני רק מוכיחה לעצמי שהתחושות שלי אינן טועות. איך אמורים להתייחס לזה? דיבור לשון הרע זה גם בלב וגם כלפי אנשים אחרים?

היי:) איך שיצאנו לחופש, קבלתי החלטה- להתפלל שחרית בכל בוקר. ב"ה חוץ מיום אחד (אחרי לילה לבן..) הצלחתי בכל יום! אני ממש גאה בעצמי, גם על ההחלטה, גם על הכח רצון שלי, וההתמדה.. אבל יש דבר אחד שמפריע לי- יצא יותר מדי בקרים שהתפללתי כדי לסמן עוד 'וי' בראש ש"גם היום התפללתי". התפללתי לא כי רציתי להתפלל, לא כי הרגשתי שזה טוב ולא כי צריך, רק כדי לא לאכזב את עצמי. וזה מבאס.. בא לי ממש להתפלל מתוך רצון להתקרב לקב"ה, להתכוון, עם משמעות אמיתית, ובתכלס כל מה שאני עושה זה אומרת כל בוקר כמה מילים (אפילו לא שמה לב מה אני אומרת, העיקר להגיד) ומסופקת מאוד! לא כי התפללתי, אלא כי עמדתי ביעד שלי. איך עושים את זה?

השאלה שלי היא איך מוצאים כח להתפלל כל יום מחדש? ולהשתפר בעבודת המידות? תודה על היוזמה המטורפת

בייניש, לומד בישיבה, דוס רציני, מקפיד על קלה כחמורה. ובכל זאת, לפעמים מרגיש לי שאני חילוני עם כיפה. כלומר, עם כל המצוות, אפילו מצוות לב כמו אהבת ה', אני בסוף בדיוק כמו חילוני. אותם דברים מעניינים אותי (ספורט, פוליטיקה, סרטים), וכמה שהתורה נכנסת שם היא בתור דבר נוסף. אתם חושבים שאפשרי להיות עבד ה' באמת, אדם שכל העניין שלו, כל מטרת החיים שלו היא לעבוד את ה'? או שבאמת מה שמצופה מאיתנו זה להיות כמו כולם רק עם התורה והמצוות

אני כועסת. כל כך כועסת. אמרו לי לראות את הטוב בקורונה ,כל כך ניסיתי. רק הרס וכאב הביאה! וממש בא לי להיות אגואיסטית עכשיו, כי לא אכפת מה נלקח מאחרים, כי כל כך הרבה דברים טובים היו אמורים לקרות לי השנה וכלום!! על החלומות שלי בכל לפח. כך העבודה הקשה, כל הפרוייקטים, ההכתרה, הפרוייקט גמר שלי שעבדתי עליו חצי שנה (!!) התבטל! הכל לטמיון!!! אני כועסת על עצמי על הקב"ה שנתן לזה לקרות. הוא יודע כמה זה חשוב לי, הוא יודע כמה כל הדברים הללו מעצימים לי הנפש ונותנים לי סיבה לחיות, משמעות והכל נלקח לי. אני פשוט בבית כל היום כי אבא שלי מאד מפחד שאדבק ואני כלואה. מסיבת סיום של יב, שזה נשמע כל כך סתם, אבל כל כך גדול!!! לכל המשיבים אני בטוחה הייתה מסיבה או משו לפחות סימלי שמתאר סיום 12 שנות לימוד. לי? זום סיכום!! לא רוצה לא רוצה לא רוצה אני כועסת ופגועה ולא בא לי להתחיל את השנת שירות שלי אפילו ככה כי בקושי מצאתי משהו שאהבתי עם כל הקטע הזה. הצילו?

היי יש משהו שאני לא מצליחה להבין. מצד אחד אומרים שכל נשמה לפני שהיא יורדת לעולם הזה, בורא עולם מראה לה את מסלול חייה, איך שהיא נראית, המשפחה וכו'. לדוג ה' שואל אותה עם היא רוצה הרבה בינה, ואותה נשמה אומרת שלא כי אז היא תיפול במידת הענווה.. בסופו של דבר הנשמה בוחרת מי היא רוצה להיות כדי לעשות את התיקון שלה בעולם הזה(החומר) ובורא עולם מראה לה את מסלול חייה והיא מאשרת לכך ויש הרבה דברים כמו (יופי גובה משקל כסף-שהנשמה לא רוצה כי אז היא תיפול בזה) השאלה שלי למה רוב העולם כן חכם/יפה/גבוה/עשיר אם כפי ששמעתי שהנשמה לא רוצה את זה אחרת זה לא התיקון שלה...