אני אחת שמדמיינת המון- איך אני אנהל שיחה עם אנשים, החבר המושלם, סתם סיפורים ודברים שאני ממציאה, איך הבית שלי ייראה בעתיד ואפילו אני מדמיינת איך אני מתווכחת עם אנשים ואומרת דברים שאני בחיים לא אהיה מסוגלת להגיד במציאות. לאחרונה התרגלתי להישאר במיטה כל הבוקר ולדמיין דברים כאלה פשוט כי אני נהנית מזה, ובמובן מסוים זה יותר נחמד מדברים אחרים שצריך לעשות כמו ללמוד וכו'. ככה יוצא שאני קמה מהמיטה בין 12 ל14 כל יום, וזה התעצם בגלל הקורונה שפשוט אין שום דבר חשוב לעשות... וזה די דופק לי את היום. ואני גם יודעת שזה לא טוב לחיות כל כך בחלומות ודמיונות אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק.. זה פשוט מרגיש כאילו בדמיון שלי הכל הרבה יותר מעניין מהחיים האמיתיים. יש עצות?
בגלל הקורונה אני לא מצליח ללמוד תורה, תמיד הייתי רגיל להישאר קצת אחרי התפילה בבית כנסת וללמוד, אבל עכשיו כשיש מניני רחוב מאוד קשה לי.... אני חוזר הביתה אחרי התפילה והבחירה שלי זה או לאכול/להיות בפלאפון/לרבוץ על הספה, או ללמוד תורה- די ברור מה אני עושה. המצב כלכך קשה, שאני בפיגור של כמה שבועות בשניים מקרא ואחד תרגום, והדף יומי שהתחלתי? אפילו לא כדאי לדבר... מה אפשר לעשות בעניין?
שמעתי מהרב זמיר כהן שטבע האדם שהוא מעתיק מהוריו את דפוסי ההתנהגות שראה מהם ושהדוגמא האישית של ההורים משפיעה על כל דבר.. אבל אם דפוסי ההתנהגות שלהם לא תמיד ראויים, איך אפשר לא לעתיק אותה?! אני שואלת את השאלה בהנחה שהילד/הנער מבינים שההתנהגות של ההורה לא ראוייה, ובעצם גם אם הוא לא מבין שהיא ראוייה ולא שם לב לכך, איך אפשר פשוט לא לעתיק מהורים דוגמא לא ראויה?
אני מתוסכלת. פשוט מתוסכלת. כל פעם מחדש קורה אותו סיפור- הולכת לחנויות בגדים, מתפללת לפני שאצליח למצוא משהו- אבל שם זה נגמר. אני לא מוצאת שום בגד צנוע!! ואם אני כבר הולכת לחנות של בגדים צנועים, הם ממש לא לטעמי או מבדים לא נוחים. אני מתאמצת ומנסה למצוא בחנויות הנכונות ולא מוצאת כלום. נמאס לי!! חשוב לי מאוד ללכת בצניעות, ואני לא רוצה ללבוש קצר ולחשוף את הגוף שלי. אבל עם כל הקושי להתאפק לקנות בגדים קצרים ולהגיד לעצמי שזה בסדר, כשלא מוצאים בגדים - יש תחושה שאין מה לעשות. שצריך להתפשר. אני לא רוצה להיות פשרנית וללכת לא בגבול ההלכה אבל אני ממש מרגישה שאני עומדת להיכנע ליצר הרע ולקנות בגדים קצרים יותר, שזה מבחינתי אסון. אני לומדת ומבינה את ההלכה ורוצה מאוד לקיים אותה, אבל בפועל- לא יכולה. אין לי בגדים לקיץ בכלל. גם כשאני מסתכלת בדיעבד בארון אני מגלה כמה בגדים ״גבוליים״ יש לי לעומת 3/4. כל החברות שלי מתמודדות עם הבעיה, אבל הן בחרו ללכת קצר. אני לא רוצה להגיע לשם! אני ממש אובדת עצות. תודה רבה!! בת 18
היי אני מרגישה שממש התרחקתי מכל הקטע של התפילות וגם מהאמונה, בגלל החופש ממש קשה לי לקום מוקדם ולהתפלל ואני ממש רוצה וגם בגלל שזה לא כמו בבית ספר שיש הרבה שיעורים שקשורים לתורה אז זה מחזק את הנפש, יש דרכים להמשיך ולהגיד בתפילות והשיעורים הקשורים לדת ולאמונה?
אני נמצאת כרגע בצוות נחשון, שנה הבאה זאת השנה השניה שלי (שבט דורות). רציתי להיכנס להדרכה בשיבוץ הראשון ולא נכנסתי, למרות שאני מתאימה ויכולה לתרום המון, נשארתי בנחשון והבאתי את כולי. והגיעו השיבוצים השניים. רציתי להיכנס לסניף שלי להדריך, כי אני יודעת שאני יכולה להיות מדריכה מעולה והרגשתי קצת מבוזבזת בנחשון למרות שהבאתי שם את כולי. הקומונרית אצלנו לא נתנה לכמה בנות שרצו להיכנס מנחשון ולי כי עשינו את התפקיד שלנו בנחשון טוב. אני מאוד התבאסתי עלזה שפעם שניה אני לא מקבלת את מה שאני חושבת שאני יכולה להיות הכי טובה בו, ועכשיו אני מרגישה שהרבה יותר קשה לי להביא את כולי לנחשון ולהיות שם תותחית אחרי פעמיים שהתבאסתי. אשמח לרעיונות איך למרות הבאסה להמשיך להיות שפיצית בנחשון ואיך אפשר להתגבר על הבאסה.
יש לי בעיה: קשה לי לגמור דברים ולעשות אותם עד הסוף. אם התחלתי משהו (כמו לסדר את החדר, להרשם לחוג או סתם לעשות יצירה נחמדה), בדרך כלל אני מתחילה במרץ... ופורשת באמצע. בנוסף, אני נוטה לדחות דברים עד הרגע האחרון. כל פעם מחדש אני מבינה שהלחץ של הרגע האחרון לא טוב לי ושעדיף לי לא לדחות. לכן אני מחליטה שזהו. פעם הבאה אני לא דוחה שום דבר. ואז אני מגיעה לרגע האחרון ומבינה שדחיתי גם הפעם... מה אפשר לעשות?
בשנה האחרונה אני מרגישה שהנפש שלי צריכה חיזוק רציני. אני פחות מאמינה בשבת ואני לפעמים טיפה נשברת בשמירת השעות בין בשר לחלב, ואני מתחילה לא לאהוב את השבת (אני לא מבינה את המהות). זה ממש מקשה עליי ואני רואה שזה מתחיל להתפתח בתחומים אחרים. והייתי רוצה ללמוד ולפתוח ספרים בשבת, אבל אני לא מבינה מה שהם אומרים.
בתקופת הקורונה, דיברתי עם משהו אחרי זמן מסויים הרגשתי שזה כבר לא מתאים לי אז אמרתי לו את זה והפסקנו לדבר. אני מרגישה שהוא ממש נעלב לא יודעת ומרגישה על זה מצפון מה לעשות?!
דבר ראשון תודה רבה לכם! המון זמן אני חיפשתי פלטפורמה בה אוכל לשאול שאלות שבוערות בלב שלי ולא היה לי מאיפה לקבל תשובה. איזו שליחות ענקית! תזכו. רציתי לשאול לגבי לשון הרע- אני נורא משתדלת לא לדבר לשון הרע מול אנשים אחרים, ואני מנסה גם לא לחשוב על אותם אנשים מחשבות רעות כי זה מרגיש לי גם לשון הרע. אבל האם זה באמת לשון הרע? כלומר, האם אני צריכה לדבר יפה על אחרים גם בלב שלי למרות שאני לא חושבת ככה? אני ממש מנסה לשכנע את עצמי כל פעם שאני לא יודעת מה הסיבות להתנהגות כזו או אחרת ושאסור לשפוט ובסופו של דבר אני נפגעת כל פעם ואני רק מוכיחה לעצמי שהתחושות שלי אינן טועות. איך אמורים להתייחס לזה? דיבור לשון הרע זה גם בלב וגם כלפי אנשים אחרים?
היי:) איך שיצאנו לחופש, קבלתי החלטה- להתפלל שחרית בכל בוקר. ב"ה חוץ מיום אחד (אחרי לילה לבן..) הצלחתי בכל יום! אני ממש גאה בעצמי, גם על ההחלטה, גם על הכח רצון שלי, וההתמדה.. אבל יש דבר אחד שמפריע לי- יצא יותר מדי בקרים שהתפללתי כדי לסמן עוד 'וי' בראש ש"גם היום התפללתי". התפללתי לא כי רציתי להתפלל, לא כי הרגשתי שזה טוב ולא כי צריך, רק כדי לא לאכזב את עצמי. וזה מבאס.. בא לי ממש להתפלל מתוך רצון להתקרב לקב"ה, להתכוון, עם משמעות אמיתית, ובתכלס כל מה שאני עושה זה אומרת כל בוקר כמה מילים (אפילו לא שמה לב מה אני אומרת, העיקר להגיד) ומסופקת מאוד! לא כי התפללתי, אלא כי עמדתי ביעד שלי. איך עושים את זה?
השאלה שלי היא איך מוצאים כח להתפלל כל יום מחדש? ולהשתפר בעבודת המידות? תודה על היוזמה המטורפת