כל השאלות שנשאלנו

איך לנצל את הזמן שלי לטובה גם כשאין לי משהו שאני צריכה לעשות?

אהלן! יש לי חברה. אני באמת אוהב אותה אנחנו שומרים נגיעה. ואנחנו באמת נטו כדי להקים בית בישראל בעתיד. חשבנו על לשים את הקשר על השתק עד שנתבגר עוד קצת אבל אנחנו לא מצליחים כי טוב לנו ביחד והאמת אני גם לא רוצה להפסיק את הקשר מי יודע מה יהיה עוד שנה אפילו שנתים? אשמח לטיפים איך להשאיר את זה בגבולות ההלכה תודה!

אני מנסה לאזן בחופש בין החברות מהכיתה לבין החברות מהישוב ופחות הולך לי... השאלה שלי היא: איך אפשר להפגש עם חברות מאחד המעגלים בלי להרגיש שאני מפסידה בינתיים את החברות במעגל השני? ואיך להצליח להחליט עם מי להפגש הפעם?

ב"ה יש לי אחיינים. אני כל הזמן חושבת על מה היה קורה אם חס וחלילה היה קורה להם משהו רע, אני מוצאת את עצמי כל הזמן מתפללת עליהם (לא כחלק מתפילה מסודרת אלא סתם מדברת אל ה' ומבקשת ממנו שישמור עליהם) ולא מעט פעמים אני בוכה מרוב תסכול על הפחד שלי איך אני יכולה לא לחיות בפחד תמידי שחס וחלילה הם לא יעברו משהו לא טוב?

היי, אף פעם לא באמת הבנתי מה זה אומר להאמין? איך אני יודעת שאני באמת מאמינה? ואם זה מצב של "כשיש ספק אין ספק" אז איך אני יכולה להתחזק בזה?

אני מרגישה שאני מתרחקת מהדת, הרצונות שלי והדת פשוט לא מתחברים, ומעבר לזה הרצונות שלי והדת פשוט סותרים זה את זה. אני מרגישה שהדת פשוט לא מתאימה לי לפעמים, וקשה לי עם זה מאוד. מרגיש לי שאני פשוט נמצאת במקום שהוא לא נכון בשבילי אבל לפי הסביבה שלי זה לא נכון. והתורה היא האמת וכל מה שסותר אותה הוא שקר, אני רוצה לאמין בזה אבל איך אפשר להתכווח עם הרגשות פנימיות? אשמח לעצות אני ממש אבודה, תודה רבה!

אהלן. מישהו הציע שנצא. מישהו שהוא אחלה ממה שאני מכירה אותו אבל לא נמשכתי אליו עד עכשיו. הוא הרבה יותר דוס ממני, הוא רוצה שנצא אם אני חושבת שאנחנו בערך באותה רמה מבחינה דתית כי זה ממש חשוב לו, אני עוד לא יודעת מה הרמה הדתית שאני מתכננת לי ולמשפחה שלי בעזרת ה׳, ולכן אני ממש מתלבטת אם בכלל להתחיל משהו ואז אם זה לא יתאים לפגוע בו חס וחלילה. אני לא יודעת מה לעשות.. אם להתחיל קשר או לחכות עד שאולי אגבש דעה:)

אני הרבה פעמים מתעצבנת על אנשים, בעקרון אני ממש משתדלת שלא, אבל קורים מצבים. כאשר אני מתעצבנת על מישהו/י ממש, אני בהתלבטות אם להוציא את הכעס הזה עליהם או ללכת ולהוציא את הכעס הזה אצל חברה טובה. כאילו אם אני אפרוק את הכעס הזה על מי שעיצבנו אותי אני חוששת שזה יסכסך או יפרק את הקשר בינינו, מצד שני אם אני הולכת ומוציאה את כל הכעס אצל חברה שלי (אני אומרת לחברה שלי כמה אני עצבנית על זאתי שעצבנה אותי וכו') אני קצת יוצאת צבועה ולא כנה עם מי שעצבן אותי, כי למי שעצבן אותי אני אומרת הכל בסדר וכזה.. אני ממש בהתלבטות כבר מה עדיף לעשות. ממש ממש אשמח לעזרה בזה:)

אני בחורה בת 15 וחצי,עכשיו סיימתי חמישית ועד עכשיו הייתי באולפנא ובסביבה דתית, אבל מכיתה ו' בערך, כשהתחלתי לחשוב על הדברים וכו׳ הגעתי למסקנה שאני לא מאמינה באלוהים (לפחות לבנתיים עד שיהיה לי תשובות מספקות והגיוניות לשאלות שלי) וואלה לא היה אכפת לי מהמצוות וכו',חיצונית נראת דתיה +/-, אבל בתכלס ממש לא משנה לי אם לשמור שבת או לא ועוד דברים וכלל לא קיימתי דברים. (ברכות,תפילות,הלכות לבוש,שבת,נגיעה וכו'..) עכשיו בסוף חמישית העפתי את עצמי מהאולפנא וגם העיפו אותי וחשבתי אולי לעבור לאולפנת אחרת או לחתוך לתיכון חילוני, התקבלתי כבר לאיזה תיכון בגולן עם פנימיה ואני צריכה להחזיר להם תשובה אם אני מגיעה או לא, אני ממש מתלבטת מצד אחד גם ככה לא הייתי דתיה באמת ואין לי אמונה וכו' אז מה הקטע להשאר במקום דתי,מצד שני אני לא רוצה שזה יהיה פזיז מידי ואז כבר לא בטוח שאתקבל לאיזה מקום דתי אם ארצה.. הבנת? יש לך כיוון להציע לי..?

אנ​י אחת שמדמיינת המון- איך אני אנהל שיחה עם אנשים, החבר המושלם, סתם סיפורים ודברים שאני ממציאה, איך הבית שלי ייראה בעתיד ואפילו אני מדמיינת איך אני מתווכחת עם אנשים ואומרת דברים שאני בחיים לא אהיה מסוגלת להגיד במציאות. לאחרונה התרגלתי להישאר במיטה כל הבוקר ולדמיין דברים כאלה פשוט כי אני נהנית מזה, ובמובן מסוים זה יותר נחמד מדברים אחרים שצריך לעשות כמו ללמוד וכו'. ככה יוצא שאני קמה מהמיטה בין 12 ל14 כל יום, וזה התעצם בגלל הקורונה שפשוט אין שום דבר חשוב לעשות... וזה די דופק לי את היום. ואני גם יודעת שזה לא טוב לחיות כל כך בחלומות ודמיונות אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק.. זה פשוט מרגיש כאילו בדמיון שלי הכל הרבה יותר מעניין מהחיים האמיתיים. יש עצות?

בגלל הקורונה אני לא מצליח ללמוד תורה, תמיד הייתי רגיל להישאר קצת אחרי התפילה בבית כנסת וללמוד, אבל עכשיו כשיש מניני רחוב מאוד קשה לי.... אני חוזר הביתה אחרי התפילה והבחירה שלי זה או לאכול/להיות בפלאפון/לרבוץ על הספה, או ללמוד תורה- די ברור מה אני עושה. המצב כלכך קשה, שאני בפיגור של כמה שבועות בשניים מקרא ואחד תרגום, והדף יומי שהתחלתי? אפילו לא כדאי לדבר... מה אפשר לעשות בעניין?

שמעתי מהרב זמיר כהן שטבע האדם שהוא מעתיק מהוריו את דפוסי ההתנהגות שראה מהם ושהדוגמא האישית של ההורים משפיעה על כל דבר.. אבל אם דפוסי ההתנהגות שלהם לא תמיד ראויים, איך אפשר לא לעתיק אותה?! אני שואלת את השאלה בהנחה שהילד/הנער מבינים שההתנהגות של ההורה לא ראוייה, ובעצם גם אם הוא לא מבין שהיא ראוייה ולא שם לב לכך, איך אפשר פשוט לא לעתיק מהורים דוגמא לא ראויה?