היי! שאפו על היוזמה המדהימה. יש מישהו שאני לא בטוחה מה אני מרגישה אליו אבל אני יכולה לראות את העתיד שלנו ביחד, וכאילו באמת רוצה את זה.אבל הכל מבלבל כי בעוד כמה זמן אני אפסיק לפגוש אותו ואני יודעת שבטח לא נשמור על קשר כי המצב בינינו גם עכשיו נורא לא נעים. לפני כמה זמן נפגשנו רק שנינו לדבר ולפי מה שהבנתי הוא היה בטוח שאני הולכת לספר לו מה אני מרגישה ולפי הטון דיבור של חברים שלו הוא לא בעניין. אבל זה באמת קשה כי מרגיש לי שיש בינינו משהו שונה..
היי, תודה רבה מראש:) חברות שלי רואות בי הרבה פעמים אוזן קשבת, ומתייעצות אותי בהרבה נושאים. כמו הרגשה של בדידות, דיכאון, לחץ לימודי, ואפילו דברים יותר מאתגרים כמו הטרדה ואובדנות. ברוך ה' יש לי את המילים הנכונות לעזור להן (אני מקווה שבאמת אני עוזרת), אבל יש לי כמה שאלות על זה. א. מתי אני צריכה להעביר את זה הלאה? איך אני יודעת מתי זה משהו שאני יכולה לעזור לה בעצמי, ומתי זה כבר נושא קשה מדי שהיא צריכה עזרה מקצועית? ב. לשמחתי, אני מגלה שכל פעם ה' נותן לי את המילים בפה ואני יודעת איך לענות ולעזור. חוץ ממקרה אחד, החברה הכי טובה שלי. כשהיא משתפת אותי, אין לי מושג מה לומר לה. והיא כל כך עוזרת לי, ואני אף פעם לא מצליחה לעזור לה... לפי ההרגשה שלי לפחות.... תודה רבה על העזרה!
היי. קודם כל ממש כל הכבוד על הרעיון, ממש יפה! אני בת 16, ותמיד מדברים איתנו על להבין מי אנחנו ומה הייעוד שלנו בעולם וכו'. בזמן האחרון אני שמה לב שלפעמים אני מאמצת לעצמי תכונות של אנשים קרובים אלי ודעות של הסביבה. והדברים שאני אוהבת ועושה מאוד מושפעים מהאנשים סביבי. עד עכשיו בכלל לא שמתי לב לזה. לא הייתי מגדירה את עצמי כמישהי שנכנעת ללחץ חברתי אז בכלל לא חשבתי על זה. השאלה שלי היא איך אני אדע מי אני כשאני אפילו לא שמה לב מה בא ממני ומה בא מהסביבה שלי? איך אני אגלה מה הייעוד שלי בעולם הזה ככה?
פעם הייתי ממש מחוברת להקב"ה.. הייתי מדברת איתו, מתפללת כל יום וממש בוכה אליו.. אולי זאת הקורונה, ואולי מה שהיא הביאה איתה אבל כבר קשה לי להתפלל. אני כל בוקר אומרת ברכות השחר קבוע, אבל יותר מזה- בשבת בלבד. אני מרגישה שהקורונה לקחה כל כך הרבה ממני, בין אם קרבה עם חברות, אירועים שארגנתי, שנה אחרונה בתיכון.. כל כך הרבה! על כולם התפללתי שיקרו , כל כך חזק. כולם נפלו. אני לא איבדתי אמונה, אבל פשוט התייאשתי. אני מבינה שלפעמים אנחנו לא רואים את הטוב , אבל אני פשוט טבועה בתסכול. אני יוצאת ממנו לפעמין אבל כשאני באה להתפלל אני אומרת לעצמי- בשביל מה? הוא הריי יעשה בסוף מה שנראה לו לנכון ואני רק יכולה לבקש שאקבל את זה. איכשהו..
היי:) תודה רבה על מה שאתם עושים!! עכשיו התחיל החופש הגדול ואני מפחדת ממש להרגיש בודדה. כשיש בית ספר זה לא שיש לי כל כך הרבה חברות אבל לפחות יש אנשים מסביבי, ובחופש כל הפגישות שלי ממש תלויות בי, רק אם אני יוזמת כי בדרך כלל לא יוצא לי לשמור על קשר עם המון אנשים ובלי לשמור על קשר זה מוזר לקבוע.. אני יודעת שאני אגלה בתחילת שנה על חברות שלי שנפגשו והיה להן כיף ואני ארגיש שלא עשיתי כלום. אין לי הכי ביטחון ליזום להיפגש עם חברות שלא ממש טובות שלי כי תמיד אני מפחדת שהן בכלל לא ירצו או שיהיה מוזר.. ואז אני נכנסת ממש לבאסה ולמצב רוח רע כבר בהתחלה וזה גורם לי לא לרצות לעשות כלום, בכללי להרגיש בודדה ולחשוב דברים רעים ואז גם לא לשמור עם בנות על קשר מלחתחילה, וחברות טובות שלי אני לא יכולה להידבק כל החופש.. בנוסף לזה יש קורונה ומפחיד לצאת ויש הרבה פחות דברים לעשות.. אשמח לעזרה תודה!!
היי, דבר ראשון רציתי לומר לכם כל הכבוד על היוזמה הזו! אני מאמינה שזה עוזר להרבה אנשים עם כל מיני שאלות שלא ידעו עליהן את התשובה:) עכשיו רציתי לומר שבתקופה האחרונה אני מרגישה יותר בדיכאון, אני יודעת שפעם הייתה לי שמחת חיים גדולה והייתי יותר בטוחה בעצמי ועם השנים אני מרגישה שאני נהיית פחות שמחה ויותר עצובה.. פעם (הכוונה כשהייתי יותר קטנה) הייתי פשוט מאושרת! תמיד הייתי מחייכת ושמחה מוקפת חברות שנותנות לי ביטחון והייתה לי קלילות כזו.. והיום אני לא מרגישה ככה..(אפילו שברוך ה' היום אני תלמידה מצליחה ויש לי חברות שאוהבת אותי וסומכות עליי..) בשנה האחרונה "התחלפתי בחבורות" והיום יש לי חברות אחרות ולפעמים אני מרגישה שעם החברות שהיו לי פעם הייתי יותר שמחה והיום זה פחות ככה..(וזה ממש מעציב אותי כי החברות שיש לי עכשיו כן אוהבות אותי וכן כיף לי איתן..) בקיצור יש לי שתי שאלות: 1.איך אני יכולה לחזור להיות שמחה 2.איך אני יכולה להרגיש שכן כיף לי עם החברות שיש לי היום ואני אפסיק להשוות בין החברות שהיו לי פעם לבין החברות שהיו לי היום.. תודה רבה וסליחה על החפירות!.. בת 17
איך למצוא את האיזון שבין עבודת ה' מתוך תמימות ובין עבודת ה' לאחר מחקר וביסוס ? ואיך בכלל אפשר היום לעבוד את ה' מתוך תמימות?
אהלן(: אני שביעיסטית.. יש לי התלבטות לגבי שנה הבאה- עשייה בתוך הקהילה המוכרת לי (התנדבות ביישוב) או לצאת לשל"פ? אני כל היום בעשייה ב"ה.
אנחנו בסניף עכשיו לפני ההכנסות ואני לא יודעת מה לעשות. לבקש מה' את מה שאני רוצה או את מה שיהיה טוב עבורי? כאילו, זה תמיד היה לי אבל פתאום, יותר מתמיד... בנוסף, יש לכם טיפים לשיחה עם הקומונרית?
תקופת בגרויות ו..גנבתי את דעת המורים. הם בטוחים שאני יודע ספצ את החומר- זה לגמרי נכון! במבחן עצמו אני לחוץ ממש אז קצת (הרבה) רימיתי😶 כששואלים אותי לפני/אחרי המבחן- אני שולט בחומר ממש! לא יודע מה נהיה ממני.. ממתי נהייתי כזה...
איך מתקדמים? אני מרגישה שעם הזמן התבגרתי וזה גרם בין היתר לכמה שינויים לרעה אצלי ואני לא רוצה להיות כזאת. אני רוצה לחזור אחורה למה שהייתי פעם אבל עם הנסיון שצברתי. אבל כל פעם מרגיש לי כאילו יש התנגשות שחוסמת אותי מלחזור להיות אותה אחת אבל אני לא יודעת איך להתקדם מכאן בת 16.
אני מרגיש שכמה מהחברים שלי לוחצים עליי. הם חברים הכי טובים שיש ואני אוהב אותם ושמח שהם בחיים שלי, ולרוב הכל סבבה בינינו, אבל יש רגעים שנמאס. נראה לי שתלותיות זאת מילה מוגזמת מידי, אבל הם צריכים אותי ואני יודע את זה. זה גורם לי להרגיש קצת חנוק. אני רוצה להיות חבר טוב יותר ולא להתרחק, הם עושים בשבילי הכל ונותנים לי המון, אני לא אמור לרצות לברוח מהם. מרגיש כאילו משהו דפוק אצלי בקשרים עם אנשים. בן 17.