כל השאלות שנשאלנו

הי, אני לא מבינה למה צריך ללכת עם חולצה שמכסה את המרפק, למה אי אפשר שתי סנטימטר מעל. מה זה משנה? ומילא אם היה את האופציה הזו של חולצות שלושת רבעי/ שמלות צנועות שיש לאופציה שאפשר לקיים את ההלכה. באמת לא מבינה למה אי אפשר שתי סניטימטר מעל ואז יש המון חולצות:(

אני חושבת שבחיים לא יהיה לי שקט פנימי.. אני באמת בן אדם מאמין ומדקדק אבל אין יום שלא עולות לי שאלות בסיסיות כמו מה הסיכוי שדווקא אנחנו צודקים, דווקא הדת הקטנה שלנו או דברים כאלה וזה משגע אותי.. אני באמת מקנאה באנשים האלה שיש להם אמונה תמימה, כזאת בלי יותר מידי סיבוכים. אני מפחדת שאני כל החיים אשאר בלי השקט הפנימי הזה וכלום לא עוזר לי, אני חוקרת שואלת מבררת ואז שוב פעם זה קורה לי אני לא יודעת מה לעשות!! אני מבינה שתהליך הבירור הוא חלק מבניית האמונה- אבל עד מתי?!

האם הכל לטובה?

היי, בקרוב יחול תשעה באב. אני כמובן צמה בתשעה באב והכל, אבל אני לא באמת מרגישה רגשות עמוקים של צער וכאב על החורבן, ולא מצליחה להתחבר לאובדן ולחוסר. הרי בתכל'ס בחיי היום יום אנחנו חיים די סבבה ולא מרגישים החסרון של בית המקדש. אז איך כן אפשר להצליח להרגיש *באמת* את האבל על החורבן? איך מתחברים לכאב ולחוסר במציאות שלנו?

איך אני יכולה להגיע לתודעה ש"תקוות אנוש רימה"? שאני רק בן אדם ויום אחד ה' יחזיר את נשמתי ואני עפר ואפר? אני חושבת שמה שחסר לי כדי לפעול מתוך רצון אמיתי לעשות טוב זה ההבנה שאני כלום אני רק בשר ודם ובכל זאת אני בוחרת לעשות טוב. בת 16, תודה רבה.

היי, ברוך ה' בשנה האחרונה אני מתחזקת ממש בקטע של התפילה וברוך ה' מצליחה להתפלל כל יום. משום מה מאז שיצאנו לחופש אני לא מצליחה להתרכז בתפילה בכלל ,המחשבות שלי בורחות למיליון כיוונים אחרים ואני פשוט לא מצליחה לאסוף את עצמי לתפילה. אני מרגישה שמאז שהתפילה שלי הפכה לדבר יומיומי (לצערי הרב לפני זה ממש לא היה) אני מרגישה שהיא נהפכה להרגל ולא לזכות. אני ממש לא יודעת מה לעשות אני ממש אשמח שתעזרו לי!

היי ותודה רבה! אני בת 16 וברוך ה עובדת את ה ומשתדלת להתקדם כמה שיותר.. הבעיה הגדולה שלי היא שאני לא מצליחה לעשות את זה מאהבה, את הכל אני עושה מפחד או מהרגל. למשל, אני מתפללת בבוקר כי אני מפחדת שאם לא, הקב"ה יעניש אותי ויהיה לי יום גרוע... אני כל בוקר מבקשת לעבוד את הקבה מתוך אהבה יראה ורצון אבל זה באמת לא מצליח לי... מה אפשר לעשות??

היי:) מדינת ישראל היום היא כביכול יסוד כיסא ה' בעולם, אבל הדרך שבה היא הושגה הייתה אגרסיבית ואלימה! ראשית, הפרנו את אחת השבועות שלא נפרוץ את החומה ולקחנו את הארץ בכוח, ושנית, גרשנו אנשים מהבתים שלהם וכבשנו להם את הארץ בעל כרחם. איך מפגן כזה של אלימות יכול להיות יסוד כיסא השם בעולם?

א. אהלן:) בוגרת שישית. אני פרפקציוניסטית. מאוד. גם ביחס לציונים של עצמי וגם ביחס לסביבה. ביחס לעצמי, כל ציון שהוא פחות מ100 נותן לי תחושה ממש רעה. שאני פשוט לא חכמה, שיכולתי להתאמץ יותר. לא מדברת אפילו על נכשלים, שפשוט גורמים לי לבכות. זה מתסכל להכנס לשיעורים, להתאמץ להתרכז, ללמוד לקראת מבחן והופפ נכשל. כבר הבנתי שהציון לא מעיד עלי כלום, שאם קבלתי 50 בנביא נגיד, אז זה ממש לא אומר שאני שווה 50.. אבל עדין מאוד מאוד קשה לי לקבל את הציונים שלי בשמחה. וביחס לסביבה אני לומדת באולפנה ברמה יחסית גבוהה, כל החברות הטובות שלי תותחיות ב5 יחל מתמטיקה, (אני 4 ולא מהמצטיינות) בשנתיים באולפנה אף פעם לא קבלתי את הציון הכי גבוהה בכיתה, וזה פשוט קשה ברמות. אני משקיעה. באמת!! וממש גאה בעצמי על כל המאמצים. אבל בסוף כשמחזירים את המבחנים אני מבואסת ממש, כי חברות שלי שבקושי פותחות חומר פשוט עוקפות אותי. אז יש לי כמה נק' שאני אשמח לעזרה:)- א. קנאה. איך אני יכולה לקבל ציון פחות טוב (לפעמים בפער!) מילדה שמבריזה כל הזמן, או שלא למדה כמוני למבחן ולקבל את זה בצורה מפרגנת, בלי להשוות אלי כל הזמן ולהרגיש פחות מוצלחת בגלל זה? ב. איך להתגבר על הפרפקציוניזם? אני מרגישה שהוא ממש מונע ממני להתקדם. שאני כבר מפחדת לגשת למבחן כי אני שוב אתבאס. המאמץ שלי כל פעם נראה פשוט מיותר.. זה לא שאני מצליחה אז למה לעבוד קשה?! ג. לא יודעת אם זה נכון לבקש כאן, אבל אם ישלכם טיפים ללמידה נכונה, ולהרגעה לפני מבחנים (לקראת השביעית) אני מאוד מאוד אשמח

היי! שאפו על היוזמה המדהימה. יש מישהו שאני לא בטוחה מה אני מרגישה אליו אבל אני יכולה לראות את העתיד שלנו ביחד, וכאילו באמת רוצה את זה.אבל הכל מבלבל כי בעוד כמה זמן אני אפסיק לפגוש אותו ואני יודעת שבטח לא נשמור על קשר כי המצב בינינו גם עכשיו נורא לא נעים. לפני כמה זמן נפגשנו רק שנינו לדבר ולפי מה שהבנתי הוא היה בטוח שאני הולכת לספר לו מה אני מרגישה ולפי הטון דיבור של חברים שלו הוא לא בעניין. אבל זה באמת קשה כי מרגיש לי שיש בינינו משהו שונה..

היי, תודה רבה מראש:) חברות שלי רואות בי הרבה פעמים אוזן קשבת, ומתייעצות אותי בהרבה נושאים. כמו הרגשה של בדידות, דיכאון, לחץ לימודי, ואפילו דברים יותר מאתגרים כמו הטרדה ואובדנות. ברוך ה' יש לי את המילים הנכונות לעזור להן (אני מקווה שבאמת אני עוזרת), אבל יש לי כמה שאלות על זה. א. מתי אני צריכה להעביר את זה הלאה? איך אני יודעת מתי זה משהו שאני יכולה לעזור לה בעצמי, ומתי זה כבר נושא קשה מדי שהיא צריכה עזרה מקצועית? ב. לשמחתי, אני מגלה שכל פעם ה' נותן לי את המילים בפה ואני יודעת איך לענות ולעזור. חוץ ממקרה אחד, החברה הכי טובה שלי. כשהיא משתפת אותי, אין לי מושג מה לומר לה. והיא כל כך עוזרת לי, ואני אף פעם לא מצליחה לעזור לה... לפי ההרגשה שלי לפחות.... תודה רבה על העזרה!

היי. קודם כל ממש כל הכבוד על הרעיון, ממש יפה! אני בת 16, ותמיד מדברים איתנו על להבין מי אנחנו ומה הייעוד שלנו בעולם וכו'. בזמן האחרון אני שמה לב שלפעמים אני מאמצת לעצמי תכונות של אנשים קרובים אלי ודעות של הסביבה. והדברים שאני אוהבת ועושה מאוד מושפעים מהאנשים סביבי. עד עכשיו בכלל לא שמתי לב לזה. לא הייתי מגדירה את עצמי כמישהי שנכנעת ללחץ חברתי אז בכלל לא חשבתי על זה. השאלה שלי היא איך אני אדע מי אני כשאני אפילו לא שמה לב מה בא ממני ומה בא מהסביבה שלי? איך אני אגלה מה הייעוד שלי בעולם הזה ככה?