כל השאלות שנשאלנו

פעם הייתי ממש מחוברת להקב"ה.. הייתי מדברת איתו, מתפללת כל יום וממש בוכה אליו.. אולי זאת הקורונה, ואולי מה שהיא הביאה איתה אבל כבר קשה לי להתפלל. אני כל בוקר אומרת ברכות השחר קבוע, אבל יותר מזה- בשבת בלבד. אני מרגישה שהקורונה לקחה כל כך הרבה ממני, בין אם קרבה עם חברות, אירועים שארגנתי, שנה אחרונה בתיכון.. כל כך הרבה! על כולם התפללתי שיקרו , כל כך חזק. כולם נפלו. אני לא איבדתי אמונה, אבל פשוט התייאשתי. אני מבינה שלפעמים אנחנו לא רואים את הטוב , אבל אני פשוט טבועה בתסכול. אני יוצאת ממנו לפעמין אבל כשאני באה להתפלל אני אומרת לעצמי- בשביל מה? הוא הריי יעשה בסוף מה שנראה לו לנכון ואני רק יכולה לבקש שאקבל את זה. איכשהו..

היי:) תודה רבה על מה שאתם עושים!! עכשיו התחיל החופש הגדול ואני מפחדת ממש להרגיש בודדה. כשיש בית ספר זה לא שיש לי כל כך הרבה חברות אבל לפחות יש אנשים מסביבי, ובחופש כל הפגישות שלי ממש תלויות בי, רק אם אני יוזמת כי בדרך כלל לא יוצא לי לשמור על קשר עם המון אנשים ובלי לשמור על קשר זה מוזר לקבוע.. אני יודעת שאני אגלה בתחילת שנה על חברות שלי שנפגשו והיה להן כיף ואני ארגיש שלא עשיתי כלום. אין לי הכי ביטחון ליזום להיפגש עם חברות שלא ממש טובות שלי כי תמיד אני מפחדת שהן בכלל לא ירצו או שיהיה מוזר.. ואז אני נכנסת ממש לבאסה ולמצב רוח רע כבר בהתחלה וזה גורם לי לא לרצות לעשות כלום, בכללי להרגיש בודדה ולחשוב דברים רעים ואז גם לא לשמור עם בנות על קשר מלחתחילה, וחברות טובות שלי אני לא יכולה להידבק כל החופש.. בנוסף לזה יש קורונה ומפחיד לצאת ויש הרבה פחות דברים לעשות.. אשמח לעזרה תודה!!

היי, דבר ראשון רציתי לומר לכם כל הכבוד על היוזמה הזו! אני מאמינה שזה עוזר להרבה אנשים עם כל מיני שאלות שלא ידעו עליהן את התשובה:) עכשיו רציתי לומר שבתקופה האחרונה אני מרגישה יותר בדיכאון, אני יודעת שפעם הייתה לי שמחת חיים גדולה והייתי יותר בטוחה בעצמי ועם השנים אני מרגישה שאני נהיית פחות שמחה ויותר עצובה.. פעם (הכוונה כשהייתי יותר קטנה) הייתי פשוט מאושרת! תמיד הייתי מחייכת ושמחה מוקפת חברות שנותנות לי ביטחון והייתה לי קלילות כזו.. והיום אני לא מרגישה ככה..(אפילו שברוך ה' היום אני תלמידה מצליחה ויש לי חברות שאוהבת אותי וסומכות עליי..) בשנה האחרונה "התחלפתי בחבורות" והיום יש לי חברות אחרות ולפעמים אני מרגישה שעם החברות שהיו לי פעם הייתי יותר שמחה והיום זה פחות ככה..(וזה ממש מעציב אותי כי החברות שיש לי עכשיו כן אוהבות אותי וכן כיף לי איתן..) בקיצור יש לי שתי שאלות: 1.איך אני יכולה לחזור להיות שמחה 2.איך אני יכולה להרגיש שכן כיף לי עם החברות שיש לי היום ואני אפסיק להשוות בין החברות שהיו לי פעם לבין החברות שהיו לי היום.. תודה רבה וסליחה על החפירות!.. בת 17

איך למצוא את האיזון שבין עבודת ה' מתוך תמימות ובין עבודת ה' לאחר מחקר וביסוס ? ואיך בכלל אפשר היום לעבוד את ה' מתוך תמימות?

אהלן(: אני שביעיסטית.. יש לי התלבטות לגבי שנה הבאה- עשייה בתוך הקהילה המוכרת לי (התנדבות ביישוב) או לצאת לשל"פ? אני כל היום בעשייה ב"ה.

אנחנו בסניף עכשיו לפני ההכנסות ואני לא יודעת מה לעשות. לבקש מה' את מה שאני רוצה או את מה שיהיה טוב עבורי? כאילו, זה תמיד היה לי אבל פתאום, יותר מתמיד... בנוסף, יש לכם טיפים לשיחה עם הקומונרית?

תקופת בגרויות ו..גנבתי את דעת המורים. הם בטוחים שאני יודע ספצ את החומר- זה לגמרי נכון! במבחן עצמו אני לחוץ ממש אז קצת (הרבה) רימיתי😶 כששואלים אותי לפני/אחרי המבחן- אני שולט בחומר ממש! לא יודע מה נהיה ממני.. ממתי נהייתי כזה...

איך מתקדמים? אני מרגישה שעם הזמן התבגרתי וזה גרם בין היתר לכמה שינויים לרעה אצלי ואני לא רוצה להיות כזאת. אני רוצה לחזור אחורה למה שהייתי פעם אבל עם הנסיון שצברתי. אבל כל פעם מרגיש לי כאילו יש התנגשות שחוסמת אותי מלחזור להיות אותה אחת אבל אני לא יודעת איך להתקדם מכאן בת 16.

אני מרגיש שכמה מהחברים שלי לוחצים עליי. הם חברים הכי טובים שיש ואני אוהב אותם ושמח שהם בחיים שלי, ולרוב הכל סבבה בינינו, אבל יש רגעים שנמאס. נראה לי שתלותיות זאת מילה מוגזמת מידי, אבל הם צריכים אותי ואני יודע את זה. זה גורם לי להרגיש קצת חנוק. אני רוצה להיות חבר טוב יותר ולא להתרחק, הם עושים בשבילי הכל ונותנים לי המון, אני לא אמור לרצות לברוח מהם. מרגיש כאילו משהו דפוק אצלי בקשרים עם אנשים. בן 17.

שלום ותודה רבה לכם! נוהגים לומר שהעולם בהתקדמות, אבל עם כל התקדמות באים גם חסרונות, למשל מעמד האישה השתפר פלאים אך אתו באה גם עליה חדה בהתפרקות התא המשפחתי, הוקמה המדינה אך באה איתה התגברות בחילון וכו'. מדוע אם כן מוכרח שהעולם מתקדם?

אני עוברת תקופה לא פשוטה בכלל (בלשון המעטה) ואני מפחדת להדרדר לדיכאון עמוק.. זכיתי להכיר את בעלי, ברור לי שזה הוא! שנינו מאוד מאוד בוגרים והחלטנו לעצור את הקשר מסיבות חיוביות (כדי לאפשר לכל אחד מאיתנו בנייה אישית) הקשר ביננו היה כל כך חזק ועמוק. הרגשנו התאמה מלאה!!! אני לא מצליחה לנתב את הכאב מהפרידה הזאת לצמיחה. כואב לי כל כך.. כואב לי המרחק ממנו ומהלא נודע מהעתיד. קל לי לייעץ לאחרים מה לעשות במצבים כאלה ולצערי אני לא מצליחה לפעול כך כשזה מגיע למישור הפרטי שלי. אני מאמינה שהזמן יעשה את שלו ואולי ממש בקרוב נחזור להיות בקשר, אני מפחדת שעד אז אני אתפרק לחלוטין.. קשה לי כל כך..באמת.. זה ישמע רע מידי אם אני מקווה שהוא לא ימצא מישהי אחרת? אני רוצה אותו לעצמי..

יש לי חבר שקטן ממני בשנתיים ואנחנו בקשר די טוב ב"ה. השאלה שלי היא איך מחזקים קשר כזה... איך הופכים אותו לקשר שהוא מעבר ולא רק צחוקים וזה?