כל השאלות שנשאלנו

קשה לי עם מצוות "לא תעשה", באופי שלי אני תמיד עסוקה בעשייה. זה מספק אותי וטוב לי... הבעיה שלפעמים העשייה הכי טובה היא דווקא לא לעשות. וזה ממש קשה לי... אם זה אומר הלכות שבת שיש הרבה איסורים קטנים שקשים לישום ואפילו לישון כשאני צריכה לעשות הרבה דברים ביום למחרת. אשמח לעצות! תודה!

אהלן, אני בת 18... אני יודעת שזה נשמע מוזר... אבל יש לי כמה פחדים שמלווים אותי וביניהם אני חוששת מהחיפוש בעיתו ובזמנו אחרי בעלי... אני פוחדת שחס וחלילה אף אחד לא ירצה אותי... אני יודעת שהכל לטובה והכל מהקב"ה! אבל לא יודעת למה זה מדאיג אותי עכשיו, למה אני בכלל חושבת על זה עכשיו... אציין שיש לי חברות נשואות וחברות מאורסות... אני לא יודעת למה הנושא בכלל עולה לי בראש ולמה זה מעסיק אותי, כי אני ממש לא מוכנה לתהליך שנקרא נישואין.

שלום! השאלה שלי דומה לשאלה 493, אבל מסוג שונה. בת 16 אני גרה במושב שבו רוב המשפחות עדיין בקרווילות, וככה יוצא שחיי המשפחה מאוד "מוצגים לכל": אני שומעת כל דיבור של השכנים משני הצדדים. למשפחה שמצד אחד שלנו יש בן בגילי. הוא פשוט מלאך. מעולם לא שמעתי אותו צועק על ההורים שלו, ופעמים מעטות שמעתי אותו צועק מאוד על האחים שלו. (וזה קשה, כי הם 7 ילדים בקראווילה קטנה) הפעילויות שלנו נפרדות, ככה שאין לי באמת אינטראקציה איתו חוץ מבשעות התנדבות בחקלאות, כי אנחנו ביחד בחממה. ( עם עוד 8 בנים ובנות) האם מחשבות על עתיד איתו הן "בריאות", או שבגיל הזה זה עדיין לא טוב לחשוב על זה? ( מדברת על מחשבות נקיות, של "וואו הוא יכול להיות בעל מדהים")

אני מבין את החשיבות של איסורי דרבנן אבל עם זאת זה לא משהו שהופיע במשנה, בגמרא או בראשונים (לפחות ברמא והשולחן ערוך. כמובן שנאסר לאכול ביחד ואפילו באותה ארוחה אבל לא כתוב שצריך לחכות ככ הרבה זמן)אז מתי בדיוק המנהג/האיסור הזה נהיה ולמה אנחנו ככ מחוייבים אליו?(אני באופן אישי לא מוכן לקבל איסורי דרבנן של רבנים בני זמננו בלי נימוקים- הם לא תנאים או אמוראים).

אהלן, אני בת 18... מרגישה כמו ילדה קטנה... ויותר מכל: קנאית:( ממש קשה לי לשמוח בשביל מי שעברו טסט... מה אפשר לעשות?

למה ה' צריך אותנו ואת התפילות שלנו?

אני בהתלבטות של חברים אל מול ערכים... החברים שלי רוצים שאבוא איתם לים מעורב ואצלי בבית נוהגים שלא ללכת לשחייה מעורבת. אבל אני יודע ומאמין שאם אני לא אבוא לא יזמינו אותי לעוד פעילויות גם עם זה לא קשור לשחייה... אשמח לתשובתכם⁦☺️⁩

היי! קודם כל שכוייח גדול על זה שיש כזה פרויקט מדהים!! הייתי רוצה להתייעץ בנוגע לאחותי הקטנה... לא מזמן גיליתי שאחותי הקטנה צופה בסדרה שלא ראויה, לא לגילי ובטח שלא לה וזה ממש מפריע לי. אני יודעת שיש שם תכנים שלא מתאימים... מצד אחד אני לא יודעת אם להעיר לה, כי זה יביך אותה מאוד ומצד שני אני לא יכולה שלא, כי אני יודעת שזה דבר שהיא תתחרט עליו או לפחות אני מקווה... כבר יצא לי לדבר על זה עם ההורים שלי אבל אני חושבת שהם לא הבינו את גודל הבעיה שיש לדעתי או שהם פשוט מתכחשים לה... אני דיי אובדת עצות ולא יודעת מה לעשות :(

שלום לכם!! תודה רבה על הפרויקט הזה- הוא מדהים! אני יפה, אין עוררין על כך. תמיד אני מקבלת הרבה מחמאות.. כשאני מגיעה למקומות הומי אנשים אני רגילה שמתחילים איתי או מנסים לשדך לי. עם השנים התחלתי להרגיש שפיתחתי מידת הגאווה.. והיא כבר חזקה בי. מאוד. ואני נאבקת איתה יום יום. איך מגיעים לענווה אמיתית? איך מגיעים לענווה ללא ביטול עצמי? אני לא רוצה להתחיל להזניח או להסתיר את היופי שלי, אבל גם להיפטר מהגאווה הכלכך מיותרת הזו..

אני משתדלת לעשות את הכי טוב שלי ולא לוותר גם כשמאתגר , אבל מתי צריך להבין שאולי זה גדול עלי או לא בשבילי? ומה צריך לעשות עם זה? השאלה הזאת פוגשת אותי בתקופה האחרונה, אני מסיימת עכשיו שנה ראשונה בהדרכה , שנה לא הכי קלה ... נכנסתי להדרכה בשביל שנה משמעותית , לתרום , לעשות דברים גדולים והמצב הפוך לגמרי! אני מרגישה שאני באה להעביר פעולה וללכת , אין את המעבר , לא כל כך הולך לי עם החניכות , קשה עם המדשית... אני מרגישה שאני עובדת ממש קשה , אני יודעת שלא עשיתי את המאה אחוז אבל אני מאמינה שיש לי מה לתת ולא כל כך רוצים לקבל , זה לא כמו שציפיתי אני ממש בהתלבטות אם להישאר שנה שניה ,לנסות, לראות אולי ישתפר בעזרת ה או סוג של לוותר ולעזוב כי אולי זה לא המקום בשבילי ולנסות לתת ולהשפיע במקום אחר

איך אפשר לעבוד את ה׳ בתמימות ועם כוונת לב מלאה? בלי לרצות לקבל כבוד מהצד או להרשים אחרים בידע שצברתי מהלימוד? מרגישה לפעמים שזה כמעט בלתי אפשרי עבורי להתנתק מאיך שהסביבה תגיב במאה אחוז ולפעמים גם לומדת כדי להרגיש באותה רמה של חבריי. יודעת שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה; אבל איך אני עוזרת לזה לקרות?

היי.. שאלה קצת רגישה ומוכרת אבל בקונספט שונה.. מלא פעמים מזהירים מחבר בגיל ההתבגרות. אבל ואבל ואבל.. קיצר, לפני שנה בערך אני וחבר שלי נפרדנו. נתתי לעצמי את הזמן להתגבר אבל יש בעיה אחרת. אני לא מצליחה ליצור קשרים חדשים עם בנים "פוטנציאלים" נגיד ככה מבלי להיכנס ללחץ או למבוכה נוראית. אני לא יודעת מה נסגר איתי . אני ממש רוצה להתקדם אבל משהו בי פשוט נעצר. לאחרונה גם פתאום התחלתי להתגעגע יותר כאילו התקופה הזאת מבלבלת את כל החושים! אני רוצה לזכות להקים בית נאמן בע"ה, ולהתגבר על אותו בחור הלאה אבל כאילו נעצרתי. מה עושים?