כל השאלות שנשאלנו

היי אני בת (-) וסיימנו את תהליך השיבוצים. ברוך ה' באמת ברוך ה' אני במקום שרציתי ואין מאושרת ממני אבל יש לי חברה מהממתתתת לא מהסניף שלי שלא נכנסה... ואני באמת לא יודעת איך "לנחם" כי אני לא במקום שלה אם אני אגיד שאני יודעת ומבינה וזה זה לא אמין כי אני לא במקום שלה! אבל באמת אני רוצה שתתעודד ולמצוא את המילים הנכונות. אשמח שתעזרו לי

מה יותר חשוב? כיבוד הורים או הגשמה עצמית? ההורים שלי ממש דתיים ואני פחות מתחברת. אני לא מרגישה כאילו אני יכולה להגשים את עצמי בגבולות הדת. האם אני אמורה לכבד את ההורים שלי ולהיות דתיה כלפי חוץ או שאני אמורה ללכת בדרך שלי ולהיות עצמי למרות שזה יאכזב את ההורים שלי?

אז ככה, נניח יש לי בעיה. כשיש לי אותה יש לי שתי אפשרויות: או לשתף עם אדם קרוב, או לחכות שהבעיה תעבור (ברור שבמקרים מסוימים בעיות לא נעלמות אבל לפעמים כן). אז ברגע שאני משתפת עם מישהו את הבעיה היא הופכת לממשית וגדולה יותר. הרבה פעמים יוצא לי לא לשתף במשהו שמפריע לי כמה זמן כי אני מפחדת שזה יהפוך אותו לגדול יותר ממה שהוא, וגם להפך- יוצא לי לשתף ואז להתבאס ולהבין אחר כך שזה סתם היה שהגדלתי את המקרה או הפכתי אותו לדרמטי יותר. לא בגלל שסיפרתי את הסיפור לא כמו שהוא אלא כי אוטומטית זה קורה מעצם הסיבה שבחרתי לשתף. איך אני יכולה להפריד מתי זה מקרה שחשוב לשתף כי אלו מחשבות שלא אמורות להיות לי לדוגמא, ומתי אני יכולה להגיד אוקיי, התקופה הזאת שחשבתי מחשבות לא טובות עברה אז זה נגמר, אז לא כדאי לשתף כי זה להפוך זבוב לפיל? מקווה ממש שאני מובנת, תודה רבה:)

היי, תודה לכם! עניתם לי על הרבה שאלות ! אני בכיתה ט' .. קשה לי ככ אני מרגישה שאנשים נגדי אני לבד.. בנאדם אחד אוהב אותי ותומך בי המון, אני סוחבת עליי ככ הרבה דברים שקורים לי אני מאוד מפחדת לדבר עליהם, אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת, זה גדול עליי מידי.. ואני לא יודעת מה לעשות כדי להתקדם.. יש לכם רעיון בשבילי? תודה ..

אהלן, יצא שהיינו כמשפחה השבוע בצפון, וכמו בצפון תמיד היינו המון בבריכה והמון במעיינות ובכנרת וכו'.. משפחתי מאוד אוהבת את זה. אבל אני נקרע תמיד בין המשפחה שלי לרצון שלי להשאר בחדר או באוהל כי אני שומר על שמירת העיניים (כמו שצריך בסה"כ.) ולפעמים יוצא מצב שאני מבאס את המשפחה. כשאני לא בא איתם גם כי כל אחד הוא משמעותי וגם ההורים שלי רוצים שנתגבש. אני נקרע כי לא בא לי לבקר את הוריי חס ושלום ולומר שזה לא מתאים לדעתי.. כמה אפשר למתוח את החבל הזה?

אני חושבת שאני זקוקה לטיפול פסיכולוגי. לא כי אני חולה או משהו אלא בגלל שאני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בעומס ובקצב של המחשבות שלי. (ניסיתי לדבר עם חברות שלי על זה והן לא מבינות). הבעיה היא שאני נבוכה לבקש מההורים שלי וגם לא בטוחה שיש לנו את האפשרות הכלכלית לטיפולים שכאלה. יש לכם רעיונות אולי?

אהלן :) קודם כל - תודה רבה לכם! כבר הרבה זמן אני מנסה כמה שיותר להתחמק מהתלבטויות, השנה זה בלט לי במיוחד. הייתי צריכה להחליט כמה החלטות די חשובות וזה ממש היה לי קשה. מעבר לשאלה איך מחליטים, קשה לי לקבל החלטה כי אני יודעת שהמניע שלי זה לעשות את רצון ה', אבל לפעמים אין לי שום כיוון, אני לא יודעת מאיפה להתחיל לחשוב, כי יש המון מצבים ששני הצדדים נראים לי טובים ולפי רצון ה', וגם ההפך, ששני המקרים לא כ"כ "ראויים".

למה אנחנו כ"כ אנטי כלפי הגויים? אז נכון שההיסטוריה שלנו מראה שהאבות שלהם לא התנהגו בסדר בכלל אבל לא הייתי רוצה שישפטו אותי על פי משו שאבא שלי עשה..

יש את המשפט בתפילה: "משביע לכל חי רצון".. ועוד אומרים שחייבים להתכוון במשפט הזה כדי להראות שהקב"ה באמת דואג לכל אחד.. ואם לא התכוונת, אתה צריך לחזור ולהתכוון. בלי להתריס חלילה, יוצא שיש הרבה אנשים בעולם שלא שבעים.. אלא רעבים וקשה להם.. קשה לי עם המשפט הזה כי עובדה שיש כאלה שגוועים ברעב כל יום.. איך אפשר להבין את הנהגת ה' בעולם דרך המשפט הזה? כי הוא לא נכון..

הבנתי שאני רוצה למצוא אהבה חדשה. להתחיל לחפש את עצמי בתור בת זוג. רעייה. יש כמה בעיות.. בוא נתחיל מזה שאין לי איפה. רוב הסביבה שלי שבגיל שלי היא חילונית או מסורתית. אנשים מקסימים! אבל לא כאלו שהייתי רוצה לבנות איתם בית יהודי כשר. דבר שני, אני מפחדת. לפני שנה וקצת הייתי בקשר עם בחור שהייתי בטוחה שנישאר ביחד.. הראשון שבאמת הרגשנו קשר נכון וטוב! היינו יחד כמעט שנה.. אבל כנראה שהוא לא היה האחד באותו זמן. הבעיה היא שלקח לי שנה שלמה להשלים ולעבור הלאה לגמרי. עד היום יש לי צלקות כואבות מהקשר. אני מפחדת שאפגוש בחור נוסף שארגיש ככה ופשוט "פוף!" אתחיל להרגיש שזה לא נכון אחרי שהתחברנו. לא רוצה עוד פעם לעבור קושי על כך גדול של פרידה, מפחדת בכלל לחשוב על כך שאשב בדייט ולגלות את עצמי מחדש לאדם אחר מאשר אותו או כל אחד אחר. כמובן שגם הבחור שיגיע הסיפור אבל זה פשוט מרגיש לי משימה מורכבת. מורכבת. מידי. אשמח לעזרה! תודה!

היי אני בת 14 וחשבתי להתחיל להתנדב ב "כנפיים של קרמבו" זאת תנועת נוער שמשלבת ילדים עם מוגבלויות בחברה. זאת תנועה שידועה כאיכותית וזאת חברה מעורבת (בנים בנות דתיים חילוניים וכו') רציתי לשמוע מה דעתכם ואיך אפשר לשמור על הגבולות שלי גם במסגרת כזאת בצורה טבעית.

היי ישלי בעיה שיושבת עלי כבר תקופה ואשמח אם תתנו לי עצות כיצד לפתור אותה..:) אז ככה ישלי אחות שגדולה ממני בשנה ופעם היינו יחסית בסטיות מאז קצת התרחקנו אבל נשארנו ביחסים טובים.. תמיד ידעתי שהיא אגואיסטית ואינטרסנטית אבל תמיד השתדלתי להתעלם מזה ולהבליג עד שנפגעתי בסיטואציות איתה.. מאז המצב רק הדרדר ואנחנו כבר לא מדברות כמו פעם והתכונות הרעות אצלה רק בולטות יותר לאחרונה (אצלי לפחות) בקטע של לאחרונה היא ממש אמרה לי בפנים לא אכפת לי ממך (וזה די נכון) וגם בסיטואציות התחושה שאחותך לא תהיי לצידך שאת צריכה אותה גוברת לאחרונה ואני לא יודעת מה לעשות.. מצד אחד זה ממש פוגע בי מצד שני ניסיתי להתעלם ממנה אבל אני לא מאמינה שזה השיטה כי בכל זאת אנחנו משפחה.. ניסיתי גם לדבר איתה על הנושא הזה אבל היא עומדת על שלה וגורמים חיצוניים לא באים בחשבון כל כך.. הייתי שמחה שתתנו לי עצות כיצד לפתור את הבעיה כי היא באמת מלווה אותי באופן יום יומי.תודה מראש!