אהלן ותודה ורבה! אני נמצאת בסניף מעולה!! צוות פצצה חניכות מדהימות הכל טוב חוץ מזה שאנחנו עם הצוות ממש כמו חברים.. מצד אחד הרווחתי חברים לחיים וזה.. אבל מצד שני גם אנחנו הרבה יותר מדי עם הצוות שאין בזה כבר שום עניין תכני.. וזה מבאס כי אנחנו לפעמיים עוברים את הגבול.. וגם חלק מהילדים בצוות מעשן... ועושה דברים לא כל כך שמתאימים לי ושאני איתם אנחו מולם וזה אולי גם קצת פוגע בי.. (בבריאות וזה) איך אני יכולה שאני יהיה עם הצוות שלי כצוות?? נחמד לי שזה בתור חבו חברים וזה אבל זה כבר עובר את המהות שלו ואת הגבולות.. באמת הכי נחמד לי איתם אבל אני מרגישה שאני סתם מידרדרת ושזה כבא לא מתאים.. מה כדי לעשות?
קודם כל יישר כוח על היוזמה המבורכת! הייתי שמחה להבין את העניין של אמונה בגאולה ובביאת המשיח. הרי אם צריך באמת להאמין שהמשיח יכול לבוא כל רגע לא נוכל לישון בלילה (כמו שלא נלך לישון כשאורח חשוב צריך להגיע) יותר מזה, במקום ללמוד את הלכות תשעה באב (לדוג') נצטרך ללמוד את הלכות הקורבנות ובית המקדש וכו' תודה רבה!
אני ילדה די מורדת וחוצפנית עם ההורים שלי.. איך אני יכולה פחות? כי בסופו של דבר אני מקבלת המון עונשים מיותרים וזה פוגע בי אשמח להמלצה
היי. אני בת 16 ואנחנו חבורה כזו של 4 בנות ויש לנו בחבורה 2 שתמיד עוקצות אחת את השניה. והן מדברות בינהם ולא בדיוק משתנה. הכל בגלל ילדה אחת מה עושים שהחבורה לא תתפרק? איך מסדרים את זה?
ב"ה נכנסתי להדרכה. נכנסתי לשבט של אחותי.. אנחנו בקשר טוב אבל אני לא רוצה שזה יפגע.. אשמח לטיפים איך עושים את זה נכון:)
ש. היי קודם כל ממש שכוייח על הפרויקט המדהים הזה!! אז בזמן האחרון אני חשבתי עם עצמי על מה היה השנה וגם סוג של עצירה כדי לבדוק שאני באמת הולכת בדרך הנכונה. אני שמתי לב שהשנה לא הייתה לי שנה טובה (לא קשור בהכרח קורונה) ושאני לא שמחה כמו שהייתי. ניסיתי להבין עם עצמי למה השנה שלי לא הייתה טובה ואז הבנתי ששנה שעברה יותר בניתי את עצמי והשנה לא ניסיתי לבנות אלא פשוט להבין בדיוק איפה אני נמצאת.בזמן האחרון אני מתחילה לעשות דברים שאני בדרך כלל לא עושה ,פעם לא עשיתי את זה מאידיאל אבל עכשיו אני לא רואה באידיאלים משו חשוב.(נגיד נוקיה לעומת בסמרטפון וכו') השאל שלי היא איך אני מגיעה למצב שיש שלווה נפשית כמו שהיה לי לפני שנה (או אפילו יותר;))
אני מרגישה שאני לא אוהבת את המשפחה שלי. אין לי כוח אליהם, אין לי סבלנות אליהם, הם מעצבנים אותי, לא מרגישה מחוברת אליהם, יש מן ריחוק כזה, לא מרגישה קשורה אליהם בכלל. אני לא מוצאת את המקום שלי בבית, באלי שייגמר החופש ויהיה לי קצת שקט, או שאני רוצה פשוט ללכת מכאן, לצאת קצת החוצה, בלי המשפחה שלי על הראש. לא מצליחה לחשוב עליהם דברים טובים, אני מסתובבת בבית עצבנית וחסרת סבלנות.
אני רואה מסביבי שהרבה פעמים האנשים שפחות נחמדים לאחרים הם יותר במרכז החברה ויש להם הרבה חברים ודווקא אלה שאכפת להם יותר ונחמדים יותר הם כאילו "בצד" ואני לא מצליחה להבין את זה. למה זה ככה? בת 17
אני לא מעריכה את אבא שלי. לא בתור בנאדם, ולא בתור אבא. רוב הבעיה שלי איתו זה שהוא אדם שמדבר הרבה ועושה קצת וקשה לי עם זה. זה גורם לכמה בעיות... 1. כיבוד הורים. ממש קשה לי לכבד אותו ככה. אני רגילה לכבד אנשים שאני מעריכה, ולמרות שזה מה שהתורה מצווה קשה לי לכבד בנאדם שקשה לי עם ההתנהגות שלו. (זה לא אומר שאני מתחצפת אליו ומתנהגת לא יפה, ממש לא. צריך להתייחס לכל אדם בצורה יפה. פשוט אני לא עושה מעבר למה שאני צריכה לעשות) 2. הקשר שלי איתו יחסית קר וזה מבאס כי אני כן רוצה קשר טוב איתו, אבל קשה לפתח יחסים חמים עם אדם שאת לא מסכימה עם ההתנהגות שלו... לא יודעת אם זה משנה את המצב, אבל אני אדם שבדרך כלל כן משתדל לראות את הטוב בכל אדם, ומעריכה המון אנשים. רק בו אני באמת לא מוצאת משהו טוב... וגם הקשר שלי עם אמא שלי סבבה אבל גם איתה אין לי קשר ממש ממש טוב.