כל השאלות שנשאלנו

ש. היי, זה אולי נשמע טיפה כופר, אבל בזמן האחרון חשבתי על זה וקצת קשה לי עם כל הקטע הזה של הקרבת קרבנות. כל הקטע הזה נשמע לי פגאני ומוזר ממש, אולי כי אני לא חייה במציאות של בית מקדש וזה נשמע לי לפעמים קצת רחוק, אבל גם קשה לי עם הקטע שאני פשוט לא מצליחה להבין איך להרוג/לשחוט/להקריב חיה (תקראו לזה איך שאתם רוצים), איך זה בדיוק מקרב אותי לה'? לאן זה מקדם אותי?

ש. אני עדינה מדי, ונמאס לי מזה.. הקול שלי מאוד עדין, אני נשברת בקלות, רגישה ונפגעת מאוד מאוד מהר, לא זורמת כזאת כמו כולם. מחמיאים לי הרבה על העדינות שלי, אבל בעיני היא כבר מוגזמת והייתי רוצה להיות כמו הסביבה שלי.. להעיז לדבר ולהיות יותר חזקה (נפשית) מול העולם. יש משהו לעשות עם זה, או להשלים עם זה וזהו?

ש. היי, פעם שמעתי שיחה של רב שדיבר על חברות שממש השפיעה עלי. הוא אמר שחבר טוב גורם לאדם להיות יותר טוב כש לתת הוא לידו או איתו.. ואז הבנתי שאני לא באמת יותר טובה ליד חברות שלי,הם בנות מדהימות אבל פתאום שמתי לב שאיתם אנחנו הרבה רק מכייפות מדברות על הבנים בסניף כזה וסדרות וסרטים... ולא ממש "טובות" במובן של להתקדם כבן אדם..אז הם לא חברות טובות? אבל אולי חשוב באמת להינות לפעמים ולשחרר? ואם הם לא חברות טובות אז מי כן? הם פה תמיד בשבילי והם מכירות אותי הכי טוב! אז השאלה זה די מה אני אמורה לעשות וגם האם זה רע שאני עם החברות האלה? תודה רבה!!

ש. היי:) אני מרגישה ממש בודדה כבר כמה שנים ובזמן האחרון אפילו יותר. יש סביבי הרבה אנשים טובים שאני מאוד נהנת להיות איתם ואם תשאלו כל בנאדם שמכיר אותי הוא יגיד שאני בנאדם שמח וחברותי מאוד. הבעיה היא שאין לי אנשים שקרובים אלי כ"כ כמו חברה טובה ואני מרגישה שזה נורא חסר לי, כשאני רוצה לשתף משהו אני שומרת את זה לעצמי כי אני לא מרגישה שיש מישהו שיהיה לו אכפת ממני.. כבר מלא זמן אני מחפשת מישהו שיוכל להיות חבר/ה קרוב/ה ושזאת תהיה חברות הדדית. וזה גם קורה ההפך- אף אחד מהחברים שלי לא משתף אותי בדר"כ במה שעובר עליו או מתעניין בשלומי סתם כי אכפת לו.(לא נראלי שזה מכוונה רעה אלא כנראה פשוט מתוך חשיבה שמישהו אחר יבין יותר) אין לי מושג מה לעשות, אני מרגישה פשוט לבד...😔

ש א. שלום, לפעמים קורה לי שאני רבה עם חברות שלי ואחרי שזה קורה ודיברנו על הכול.. אז קשה ממש להמשיך את הקשר כי הוא קצת נתקע.. האם יש לכם עצה למה לעשות כדי להתקדם?

ש לא מזמן כתבו פה על מידת הצניעות. אמרו שצניעות לא באה לידי ביטוי רק בבגדים אלא גם באורח חיים. כלומר להתאפר בצורה מוגזמת או לצעוק ברחוב זה לא צנוע.. כל דבר שימשוך תשומת לב. אבל זה באיזשהו מקום שואף לאחידות משעממת ומונע מאנשים להיות מי שהם אם מה שהם רוצים להיות זה 'מוגזמים' יותר ובאיזהשהו מקום זה משתיק/מנמיך אופי . חברה אמורה להיות משהו מגוון ומלא בסוגי אנשים, לא?

ש. קשה לי שאני שומרת הכל, נותנת לפגוע לי בלב, מנסה באמת לעשות שיהיה טוב אבל פשוט לא עובד לי. אין לי כח לביקורות יותר, אני לא מבינה מה הקטע להעיר כל הזמן? אולי שישחררו אותי כבר?? נמאס לי. אני באמת יודעת מה טוב לי. ואני יודעת גם לשמור על עצמי. הייתי השבוע בים, היו כמה בנים שהציעו לי כמעט חייבו אותי לשבת לשתות איתם, ולא! לא שתיתי איתם, אוקיי? ערבי אחד לא הפסיק לקרוץ לי, במעיין כמה בנים לא הפסיקו לשיר לי. ושמרתי על עצמי. אז מה הקטע לא לסמוך עלי? דיייי תנו לי ליסוע לאן שאני רוצה! באמת שכבר לא אכפת לי מאוטובוסים! ההורים שלי לא מבינים שכל החניקה הזאת של.. ללכת עם גרביים, לא לצאת לפה, לא לצאת לשם פשוט לא עובדת??? אני ילדה מרדנית, אוקיי?? החוקים שלהם לא יעזרו, רק יזיקו, כל ההחלטות המפגרות האלה של: לא לקנות בגדים חדשים כי אני לא מתנהגת מושלם בבית פשוט לא יעזור להם?? הם לא מבינים שעונשים לא עוזרים להם כבר 17 שנה?????????????? אני חיה הרבה זמן בעולם הזה, אני יודעת מה מתאים לי מה לא, למה הם לא משחררים אותי לעשות מה שאני רוצה???????

ש. שלום! דחוף אני בת 18 וחצי ובקרוב אגש לפסיכומטרי. העניין הוא כזה: הלחץ שלי והפחד מכישלון ממש רודפים אותי ומונעים ממני להצליח. כשאני לא מצליחה בסימולציות או במבחנים, אני מרגישה שחרב עליי עולמי. אני מנסה שלא להשוות את עצמי לחברות שניגשות, ולקחת דברים בפרופורציות. ההורים שלי לא מלחיצים אותי בכלל, להפך, הבעיה היא שאני לא מצליחה להרגע. בתיכון ברוך ה הצטיינתי בכל התחומים. 100 בכל נושא אפשרי - ועכשיו, למרות שאני מבינה טוב את החומר ונכנסתי לקצב המהיר וחוקי הזמן- אני לא מצליחה להרגע ומייאשת את עצמי תוך כדי הבחינה. אשמח מאוד לשיטות להרגע או לדרכים לקבל גם את הכשלונות..

ש. רוב הצוות שלי איכותי אבל יש שלוש או ארבע שדי צינים ככה שאני לפעמים מתלבט אם להביא הצעות וכד' כדי שלא יצחקו עלי (לא שכל כך אכפת לי אבל בכל זאת...) מה לעשות?

ש. אהלן(: אני בת 16 מהצפון ועלתה לי לפני כמה זמן שאלה מוזרה שאני מחפשת לה תשובה אבל שום תירוץ לא נשמע הגיוני אז קיוויתי שתוכלו לעזור לי בזה. אוקיי אז ככה, אלוקים הוא משהו אחר הוא לא אדם ואף אחד לא ראה אותו כי הרי אסור בכלל לראות את אלוהים ("כי לא יראני האדם וחי"), ואני יודעת שהרמב"ם אומר שאין לו דמות גוף ואף מי שחושב כך כופר הוא. אבל אני לא מפסיקה לחשוב למה מייחסים לאלוקים בלשון גבר, ואני לא פמיניסטית או משהו, למה קוראים לו- אבא, מלך ושאר כינויים מסוימים בלשון גבר. מי החליט לעשות את זה? ולמה לא לשון נקבה? כי זה יחשב יותר מידי גופני ואנשים יצירו אותו במוחם? או כי פעם הגבר היה השולט אז קל לדמיין את ה' יותר בכיוון של גבר ואבא? או בגלל שאהבה של אמא חונקת לפעמים ושל אבא יותר מרוחק? מה הסיבה שזה בכלל צורת הדיבור עליו והגישה אליו אם הוא בכלל לא אנוש? אשמח ממש לשמוע כדי שיהיה לי גם מה לענות לאחרים.... מקווה שלא סיבכתי אתכם עם השאלה המוזרה שלי. יומטובב נשמות(:

ש. אהלן, תודה רבה על האפשרות לפנות אליכם. פרוייקט מיוחד שעושה טוב. לשאלתי.. לפני כמה שבועות סיימתי יב והנה אני דוהרת במהירות שיא לעבר השירות הלאומי..(עוד שבוע בול) אני לא יכולה לומר שהתיכון שלי היה תותים ושוקולד אבל הוא בהחלט היה המקום הבטוח שלי. החברות שלי. אם הייתי עצובה אז ישר הייתי בורחת לבית ספר כי ידעתי שגם אם לא אכנס לשיעור יהיה לי ממי לבקש עזרה או תמיכה ואפילו חיבוק. ועכשיו זהו.. כן יש את החברות בדירה אבל זה לא זה. הן חדשות ולא מכירות וייקח זמן. אני רוצה את החברות שלי את האפשרות להיות ילדה קטנה. לא בא לי להיות אחראית על אלף דברים. אני מרגישה כאילו משו בי נגמר. שלא הספקתי את כל מה שרציתי ויכולתי לעשות בתיכון. אני כל כך מצטערת שלא הערכתי את כמה שהיה לי אז ומה שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי.. חרטה גדולה.. יש לי תפקיד משמעותי במיוחד בשירות אבל אני לא יודעת איך לחייל אותו בידיעה שאת הפרק הקודם בחיי, לא סיימתי כראוי.. (שלא נדבר על זה שהקורונה גרמה לרוב התחושות של החוסר מיצוי) תודה לכם

ש. בשנתיים האחרונות עברתי סדרה של משברים אישיים, בתחום הלימודי, החברתי, המשפחתי.. אני מרגישה שלמרות שיצאתי מהשנתיים האלו עם הרבה ידע על עצמי, וגדלתי מאוד, התבגרתי ובאמת לא הייתי מוותרת על כל מה שהרווחתי מהמשברים האלו, משהו בי נסדק. הרבה יותר קשה לי לשתף, לסמוך על אנשים, להיפתח, גם כשאני מרגישה לגמרי מפורקת אני מעדיפה להסתגר בחדר ולא לספר לאף אחד.. אני הרבה יותר מודעת לסכנות שבעולם ולדברים שעלולים לפגוע בי ולגרום לי לעוד משבר. בקצרה, אני מרגישה שהרווחתי הרבה בגרות והבנה של העולם, אבל איבדתי את התמימות והפשטות הטבעית שהייתה לי. איך אפשר לחזור לזה?