ש. אהלן(: אני בת 16 מהצפון ועלתה לי לפני כמה זמן שאלה מוזרה שאני מחפשת לה תשובה אבל שום תירוץ לא נשמע הגיוני אז קיוויתי שתוכלו לעזור לי בזה. אוקיי אז ככה, אלוקים הוא משהו אחר הוא לא אדם ואף אחד לא ראה אותו כי הרי אסור בכלל לראות את אלוהים ("כי לא יראני האדם וחי"), ואני יודעת שהרמב"ם אומר שאין לו דמות גוף ואף מי שחושב כך כופר הוא. אבל אני לא מפסיקה לחשוב למה מייחסים לאלוקים בלשון גבר, ואני לא פמיניסטית או משהו, למה קוראים לו- אבא, מלך ושאר כינויים מסוימים בלשון גבר. מי החליט לעשות את זה? ולמה לא לשון נקבה? כי זה יחשב יותר מידי גופני ואנשים יצירו אותו במוחם? או כי פעם הגבר היה השולט אז קל לדמיין את ה' יותר בכיוון של גבר ואבא? או בגלל שאהבה של אמא חונקת לפעמים ושל אבא יותר מרוחק? מה הסיבה שזה בכלל צורת הדיבור עליו והגישה אליו אם הוא בכלל לא אנוש? אשמח ממש לשמוע כדי שיהיה לי גם מה לענות לאחרים.... מקווה שלא סיבכתי אתכם עם השאלה המוזרה שלי. יומטובב נשמות(:
ש. אהלן, תודה רבה על האפשרות לפנות אליכם. פרוייקט מיוחד שעושה טוב. לשאלתי.. לפני כמה שבועות סיימתי יב והנה אני דוהרת במהירות שיא לעבר השירות הלאומי..(עוד שבוע בול) אני לא יכולה לומר שהתיכון שלי היה תותים ושוקולד אבל הוא בהחלט היה המקום הבטוח שלי. החברות שלי. אם הייתי עצובה אז ישר הייתי בורחת לבית ספר כי ידעתי שגם אם לא אכנס לשיעור יהיה לי ממי לבקש עזרה או תמיכה ואפילו חיבוק. ועכשיו זהו.. כן יש את החברות בדירה אבל זה לא זה. הן חדשות ולא מכירות וייקח זמן. אני רוצה את החברות שלי את האפשרות להיות ילדה קטנה. לא בא לי להיות אחראית על אלף דברים. אני מרגישה כאילו משו בי נגמר. שלא הספקתי את כל מה שרציתי ויכולתי לעשות בתיכון. אני כל כך מצטערת שלא הערכתי את כמה שהיה לי אז ומה שהייתי צריכה לעשות ולא עשיתי.. חרטה גדולה.. יש לי תפקיד משמעותי במיוחד בשירות אבל אני לא יודעת איך לחייל אותו בידיעה שאת הפרק הקודם בחיי, לא סיימתי כראוי.. (שלא נדבר על זה שהקורונה גרמה לרוב התחושות של החוסר מיצוי) תודה לכם
ש. בשנתיים האחרונות עברתי סדרה של משברים אישיים, בתחום הלימודי, החברתי, המשפחתי.. אני מרגישה שלמרות שיצאתי מהשנתיים האלו עם הרבה ידע על עצמי, וגדלתי מאוד, התבגרתי ובאמת לא הייתי מוותרת על כל מה שהרווחתי מהמשברים האלו, משהו בי נסדק. הרבה יותר קשה לי לשתף, לסמוך על אנשים, להיפתח, גם כשאני מרגישה לגמרי מפורקת אני מעדיפה להסתגר בחדר ולא לספר לאף אחד.. אני הרבה יותר מודעת לסכנות שבעולם ולדברים שעלולים לפגוע בי ולגרום לי לעוד משבר. בקצרה, אני מרגישה שהרווחתי הרבה בגרות והבנה של העולם, אבל איבדתי את התמימות והפשטות הטבעית שהייתה לי. איך אפשר לחזור לזה?
ש. אנחנו נשלחנו לפה לעבוד את ה', ויש את עניין הבחירה חופשית והשכר והעונש, אבל יש משהו שאני לא מבינה, קראתי על הרבה עונשים שלאחר המיתה, וזה מפחיד, אם אנחנו נענשים אז למה בכלל ירדנו? כביכול יוצא מצב שפה בעולם הזה יש לנו המון ייסורים, וגם בעולם הבא יש המון ייסורים לנשמה. אז מה רק סובלים? נכון שזה זיכוך לנשמה. אבל למה הורידו אותנו אם אנחנו נענשים על כל חטא ודבר שלא עשינו כראוי. אנחנו בני אדם, מוגבלים, לא מושלמים. אז למה ה' מעניש את הילדים שלו?
ש. אהלן קודם תודה על כל מה שאתם עושים פה זה באמת מדהים ולא מובן מאליו.. אני מרגיש שכל הזמן אני בתוך הפלאפון ובתוך הווצאפ אבל אני פשוט חייב את זה ואני יפספס הרבה דברים חשובים אם אני יהיה בלי(ניסיתי פעם אחת לאיזה חודש חודשיים והיה לי קשה והיום זה עוד יותר חשוב שיהיה לי ווצאפ) אשמח להמלצות איך אני יכול לפתור את הבעיה הזאת שאני אהיה פחות זמן בתוך הפלאפון אבל גם לא ירגיש שזה נצרך בשבילי.. תודה מראש זכר בן 16
ש. היי, אני ממוצעת, ממש. לא גבוהה לא נמוכה, לא חכמה אבל לא טיפשה. לא רזה אבל לא שמנה, לא מכוערת אבל לא יפה... המשפחה שלי גם די ממוצעת, אין לי סיפור חיים מיוחד ממש. משעמם אותי החיים, כאילו, אני רוצה משהו שמרגיש לי מיוחד, שלי יש ולאחרים אין... יש לכם אולי רעיון? (אני מקווה שהסברתי את עצמי נכון 😅) תודה
שלום. תודה רבה על כל העזרה והזמן שאתם מקדישים עבורנו בלי תמורה.. זה ממש ראוי להערכה! בשנה האחרונה, עולות לי כל הזמן מלא חששות ודאגות על העתיד. אני רק בת 15 ובכל זאת עולות לי מחשבות שבכלל (כביכול) לא צריכות להדאיג אותי בשלב הזה של החיים... מה יהיה אם אני לא אמצא חתן חס וחלילה? או שאני לא אצליח להביא ילדים? ומה אם לא תהיה לנו פרנסה טובה? וכו.. זה מפחיד החוסר וודאות הזה ואני מרגישה שאני סתם מפחדת כי כרגע ה לא צריך להדאיג אותי.... יצא קצת מבולגן😅