כל השאלות שנשאלנו

היי לכם;) תודה רבה על הפרוייקט הזה.. אתם אנשים מדהימים!! אני בשנת שירות שנייה אחרי שנה אינטנסיבית מאוד (ומסופקת מאוד;)) בשנה שעברה הייתי מאוד עסוקה בשירות עצמו ולא פיניתי מספיק זמן בשביל הרוחניות ושיעורי תורה. והשנה אמרתי לעצמי שאני חייבת להכניס לעצמי עוד תורה ולהתקדם בבנייה שלי ולכן הלכתי למדרשה בשילוב עם שירות לאומי. ובאמת שמחתי בהחלטה שלי , ‌הבעייה שלי זה שאני לא מרגישה שגם הסביבה שלי, החברות שנמצאות איתי במדרשה גם רוצות את כל זה.. ולפעמיים אני לא מבינה בכלל למה הן הגיעו למדרשה ... (לא כולן.. אבל רובן) אני יודעת שסביבה זה דבר שמשפיע.. ולכן אני לא יודעת מה לעשות.. חשוב לי מאוד להגיד- שאני נהנת מהשיעורים ומרגישה שאני יכולה לעוף עם זה, וגם שיש לי קשרים טובים עם כמה מהבנות (שזה מאוד כיפי וחשוב אבל לא לזה באמת הגעתי.. הגעתי כדי ללמוד) ועוד משהו.. עכשיו בגלל הקורונה והבידודים שהתחילו, השיעורים עברו לזומים.. ככה שאני מבינה את הבנות שלא רוצות להתחבר אבל קשה לי על עצמי שאני מאוד רוצה.. ואין דחיפה לזה מהבנות. השאלה שלי- האם אני צריכה להחליף מדרשה בגלל זה? כי יכול ליהיות שעכשיו אני מצליחה להחזיק אותי טוב ולהיכנס לשיעורים ואחכ אני יושפע... אני לא רוצה שהשנה הזאת תתפספס לי. תודה ענקית לכם! וסליחה על האורך של השאלה.. בת 19

אהלן אני בת 16 בשביעית:) אני קוראת המון את השאלות בקבוצה ואני רואה המון שאלות על הרגשה של חוסר מיצוי של השנים בבית ושל הזמן לפני שיוצאים לעולם. אני לא רוצה לגמור ולהרגיש ככה גם... איך אפשר למנוע את ההרגשה? איך אפשר לגמור י"ב ולהרגיש שמיציתי וניצלתי כל רגע?

למה בנות לא ברורות? שלום ותודה על כל מה שאתם עושים! אני בן 18 ובשנה האחרונה אני נמצא בקשר רציני עם מישהי (מכוונים לחתונה). לכל אורך הקשר אני שם לב שחברה שלי מדברת בקודים ומצפה שאני אבין מה היא מרגישה בלי שהיא אומרת כלום... ויותר מזה, בגלל שכל כך חשוב לי לדעת שהיא מאושרת ומרוצה כשאני מרגיש שיש לה מצב רוח לא טוב אני שואל אותה מה קרה ואם יש משהו שיושב לה על הלב - וכל התשובות שאני מקבל הן "כלום" "הכל טוב" "הכל בסדר" וכו... לפעמים היא באה אליי בטענות שלא הבנתי מהתשובות שלה שהיא מוטרדת מנושא X או כועסת על Y משיחות עם חברים הבנתי שהתופעה הזאת מצויה מאוד אצל בנות שלא נאמר מאפיינת אותן.... אשמח אם מישהי תוכל להסביר מדוע אתן מתנהגות ככה - וכך אוכל לשמח ולהבין יותר טוב את חברה שלי.

רציתי לשאול- איך לגרום לעצמי שיהיו לי שאיפות? אני חייה את החיים ועובר יום ועוד יום ללא שום דבר מיוחד, איך לגרום לעצמי שיהיה לי משמעות יותר לחיים? ולא סתם לעבור ימים שלמים בלי כלום?... ועוד שאלה- אני מאמינה באלוהים, אין לי שאלות יותר מדי, וזה מפריע לי. יש לי חברות שממש מבררות ואני פשוט אדישה... זה בסדר?

אהלן, תודה רבה על המקום המדהים הזה לשאול שאלות! בתקופה האחרונה נחשפתי קצת לכל נושא היהדות הקראית- יהודים שבעצם הולכים רק לפי התורה שבכתב. בעקבות זאת יש לי שתי שאלות מרכזיות שאשמח שתעזרו לי לענות עליהם. א. למה אנחנו מאמינים שהם טועים? לפי מה בעצם הקביעה שיש ללכת לפי פירושים ודברים שעוברים מדור לדור ולא לפי פשט הדברים בתורה ב. איך צריך להתייחס לאנשים אלו?

שאלתי לפני כמה זמן למה אין בתפילת שבע של שבת את ברכת שמע תפילתנו. אמרו לי שזה כדי שאדם לא יבקש דברים ומתוך כך יצטער שאין לו, או שיבקש רפואה ואז יתעצב שהאדם סובל וכולי.. אבל אז עלתה לי שאלה, הרי אומרים "שבת היא מלזעוק" הקבלה אומר ששבת זה הזמן הטוב ביותר לבקש ולזעוק אליו. איך זה מסתדר? הרי אם אדם יזעק לה' על החסר, על רפואה או כל דבר אחר, הוא גם יכול להגיע לידי צער בשבת. ולא סתם עוד אומרים "..ורפואה קרובה לבוא" ככה שעדיף לבקש ולזעוק בשבת.

אני אשמח שתענו על זה בהקדם כי זה ממש דחוף לי. קשה לי!! אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי! הלימודים האלו בזום הם מעבר ליכולת שלי! המון המון שעות עם מערכת לא מתחשבת ("זה המצב ואף אחד לא בחר אותו") ובעיית קשב וריכוז שלי, שאם עד עכשיו התמודדתי איתה יפה ב"ה אז עכשיו אני כבר כמעט לא מצליחה. לא רוצה להתייאש. אני רוצה שהשנה האחרונה שלי תהיה משמעותי אבל כרגע אני רק סובלת!!! ההורים שלי אומרים לי שמבחינתם אני יכולה פשוט לא להכנס, שזה מקסים אבל לא עוזר לי עם המורים שיסמנו לי חוסר נוכחות וידפקו לי את המגן. למורים לא אכפת, ניסיתי. כן, גם פניתי למחנכת ולא עזר.. וזה שכל האחים שלי בבית בגלל הסגר זה בכלל לא מוסיף לאווירה.. לא רוצה להישבר אבל..:( בבקשה תעזרו לייי. בת 18

שמיניסטית. מגיל מאודד צעיר אמרו לי שמתאים לי קומונה. גם באופי- שאני עם תכונות שמתאימות לתפקיד הגדול הזה וזה דבילי להגיד אבל גם במראה ובדיבור- מגיל מאוד צעיר במסעות סניפיים שואלים אותי אם אני הקומונרית של הסניף. בסמנריון הדרכה חשבו שאני רכזת.. אני ממש לא גדולה פיזית.. אמרו לי שזה כי אני משדרת משהו בוגר כזה ויש לי מראה של אולפניסטית כמו מלא קומונריות. אנשים שאני מעריכה, שמכירים אותי ושמכירים את התפקיד אמרו לי שאני צריכה להיות שם. מדריכה, מחנכת, קומונריות בסניף כמדריכה וחניכה, חברות, סתם בנות מהאולפנא.. אני גם חושבת שיש לי את היכולת, אבל אני מפחדת שזה לא בא ממקום אמיתי, אלא רק כי הסביבה גורמת לי לעשות את זה. אזז כמה שאלות- איך אפשר לדעת אם זה הרצון האמיתי שלי?? איזה תכונות בכלל צריכה קומונרית טובה? כאלו אני מאוד אחראית ומנהיגה וטובה בארגון וביצירתיות, ואני רואה את עצמי לגמרי מרימה סניף אבל אני לא בן אדם שבד"כ טוב לו ללכת למקום לבד לגמרי, ולהרגיש בנוח אצל משפחות וזה.. לוקח לי זמן לדבר בבטחון כשזה לא הרגיל והמוכר. עד כמה זה משמעותי ותורם? ובכללי אם יש עוד משהו לשמוע על קומונה, ועל בחירה, והקשבה לעצמי אני אשמחח!! (אשמח אם מי שתענה זו קומונרית בעבר אם זה אפשרי...)

לאחרונה הייתה לי בחירה מאוד קשה, אחת החברות שלי השפיעה עלי לבחור בצורה מסוימת ודי הקשבתי לה כי חשבתי שהיא צודקת, למרות שהרבה מאוד פעמים התלבטתי והחלטתי הרבה פעמים ההפך עד שהקשבתי לחברה שלי ובחרתי לפי מה שהיא חשבה שיהיה לי טוב. עכשיו אני מתחרטת מאוד, אני מרגישה כל כך הרבה כעס וכאב ושאף אחד לא יבין למה אני מצטערת על זה כל כך כי זו תכלס אשמתי שבכלל הקשבתי לה, ואני עושה דברים רק כדי להפסיק לחשוב כי ברגע שאני אחשוב על הבחירה המוטעת שלי אני או אתחיל לשנוא את חברה שלי למרות שזאת אשמתי או שאני אאשים את עצמי ואתחיל לפגוע בעצמי (בצורה פיזית). לפעמים אני ממש רוצה לפגוע בעצמי ומייחלת שיקרו לי דברים רעים אפילו רק כדי שאנשים אחרים בכלל יראו שכואב לי.. אני רוצה גם שאנשים ידעו כמה כואב לי או אפילו יסבלו כדי שירגישו גם את הכאב הזה, אני יודעת שזו חשיבה ילדותית ונוראית ואני אמורה להתעלות מעל הרגשות האלה ולהיות בוגרת ולחשוב בצורה רציונלית כי היא לא משפיע לי על כל החיים אבל קשה לי ואני לא יודעת איך להמשיך.. נמאס לי כבר להעמיד פנים שהכל בסדר וכשאני לבד לבכות את החיים! איך אני מתגברת על זה? אני יודעת שכנראה מה שה' עושה זה לטובה אבל קשה לי לחשוב ככה, וכשאני מנסה לחשוב על לקח שה' מנסה ללמד אותי אני רק חושבת שאני צריכה להפסיק לסמוך על אנשים ולהפסיק לשתף ממקומות רגישים ולא לתת לאף אחד להשפיע לי על הבחירות, אבל אני לא יודעת... מצטערת שזה יצא ככה ארוך, ותודה על המקום הזה שבו אני יכולה לשתף כשכואב לי.

עברתי בגידה מחברה שלי לשעבר. זה גמר אותי ריסק אותי השאיר אותי שבור!! עכשיו לאחר כמה חודשים, לקראת יום כיפור, היא ביקשה ממנה סליחה. קשה לי מאוד לסלוח לה על זה. אבל השאלה היא האם חובה עליי בכלל לסלוח לה על זה? הרי גם אדם שרצח לא מצופה ממך לסלוח לו גם אם הוא מבקש סליחה לקראת יום כיפור... אז האם חובה עליי לסלוח לה?

מרגיש לי שאני פשוט לא בחברת האנשים שמתאימים לי. אני אוהבת לבלות, לצאת למסעדות, לברים, לים, למקומות שאפשר לפגוש בהם אנשים חדשים, ובקיצור- די שונה מהנוף של הדתיים "הרגילים". הסביבה שלי אוהבת להישאר בבועה של הישוב הדתי שלנו, ה-בילוי מבחינתן זה לראות סרט בבית של מישהי או במקרה הטוב לצאת לאיזה חנות בעיר הקרובה, מקווה שלא יתלהמו עלי בעקבות המשפט הבא, אבל- הן פשוט לגמרי הדתיות לאומיות הקלאסיות. הן חשובות לי מאוד.. אבל מרגיש לי שהן מכבות אותי. מה לעשות? ובכללי-מה רע בזה שאני יוצאת לברים ומסעדות..?