משגע אותיי! אמא שלי כולה ילדה אותי! אולי עשתה למעני דברים אבל היא יותר פוגעת בי מלעשות לי טוב! אוקיי היא ילדה אותי ו? זה משגע אותי,הורים שנוטשים את הילדים שלהם הילדים לא חייבים בטיפה כבוד להורים שלהם! האמא כולה ילדה אותה! אני יודעת שזה נשמע ממש חסר כבוד וכפויי טובה אבל זה משגע אותי על מה אני יעריך? על הדברים הטובים לא על הרעים!! מה הקטע? אהי חא בחרתי להיוולד להורים כאלה ובגלל זה אני לא חייבת לתת להם כבוד! אם הם נותנים לי כבוד אני יחזיר להם אבל ברגע שהם מעליבים ופוגעים בי כל הזמן אני לא מסוגלת לכבד אותם! מי הם? הם ההורים שחי זה שגידולו וחינכו אותי לא אומר שאני רוצה בזה ברור לי שאני לא הייתי מתמודדת בלעדייהם אבל קשה לי לכבד אותם!!!!!! מה אני יכולה לעשות??? אשמח שתענו לי בהקדם ותודה רבה!!
אני והחברה הכי טובה שלי סוג של מתרחקות בזמן האחרון... אני מרגישה שתמיד אני יוזמת ביננו שיחות ומפגשים והיא לא. היא מסננת הרבה ולא עונה, והיא מראה לי שהמשפחה שלה יותר חשובה לה ממני ( לכל בן אדם זה ככה אבל צריך לאזן בין משפחה לחברות) והיא שולחת הודעה רק שהיא צריכה ממני משהו.. אבל כשאנחנו נפגשות הכי כיף לי בעולם איתה (שזה קורה פעם באף פעם) אני מבינה למה היא לא יכולה להיפגש איתי כמעט כי הם הרבה ילדים בבית ואמא שלה חולה בכליות... אבל עדיין זה לא סיבה שהיא מזניחה את החברות שלנו... אני ממש אשמח לעצה תודה בת 15
רציתי לפני השאלה לתת רקע קטן. יש משהו מהעבודה שאני עובדת בה שאני מאוד מחבבת. אני כל הזמן חושבת עליו, חולמת עליו והוא כל הזמן בראש שלי. זה קשה לי נורא. אפילו אמרתי לו את זה .. זה דרש המון אומץ אבל בסוף אמרתי את זה. הוא אמר שזה פחות שייך כיון שהוא יצא מקשר, והוא לא בנוי להתחיל משהו חדש עכשיו. אני בתוך תוכי יודעת שזה לא טוב לי! זה יזיק לי! (בנוסף לכל זה שהוא גם מעשן, ומסתובב עם בנות- אני מניחה.. =אני מתביישת לספר את זה) השאלה שלי היא: איך להצליח לשחרר?? תודה רבה!
אני בחורה מהסוג המקשיב. אנשים אוהבים לדבר איתי כי אני מקשיבה טוב, ב"ה. לרוב לא מרגישה צורך לשתף בעצמי, מסתדרת יפה לבד. אבל לפעמים כן בא לי, ואז אני מרגישה שהסביבה שלי מקשיבה הרבה פחות ממני. קוטעים באמצע, מראים חוסר סבלנות, או פשוט לא נותנים חשק להמשיך לדבר, אפילו אם לפני רגע שאלו "נו אבל מה איתך?נמאס לי לדבר על עצמי". זה לא פוגע בי, אבל כן מבאס, ועם הזמן התרגלתי להחזיר את השאלות בחזרה ולכתוב לעצמי את מה שאני רוצה לפרוק, ודווקא היה לי נחמד ככה. בניתי לעצמי סוג של מחסום רגשי מכוון. הבעיה היא שנהייתי מסוגרת וקשוחה מידי-שומרת תמיד על קלילות וכיפיות ומפחדת להראות יותר מידי רגש או פגיעות. חברים שלי צוחקים עליי שאני תמיד שמחה וחלק גם נפגעים שאני לא משתפת אותם מספיק וזה גורם לי להרגיש לא בסדר. אבל אני לא מצליחה ולא בטוחה שאני במאה אחוז רוצה לשנות את זה, אולי סתם בגלל שהתרגלתי לחומות שלי. האמת שאפילו השיתוף הזה היה לי קצת קשה. אשמח לעצות...תודה גדולה:) אואה מצטערת על האורך בת 17
לשאלה.. כל הזמן החבר'ה מדברים על יחסי אישות וזה ומה הוא רוצה לעשות וששואלים אותי אני מפחד, נגעל, חושש אצלנו זה מדובר בתור משהו כואב ולא מבין למה זה טוב וזה לא ששאני לא נמשך לבנות אבל לא יודע זה ממש מבלבל ומעסיק אותי כל היום המחשבה הזאת (אשמח אם תענו עליה בדחיפות פשוט זה ממש מפריע לי) בן 16
היי,רציתי לשאול מה פירוש המשפט-״בשלושה דברים האישה נקנת״? מה הפירוש ל-נקנת? למה צריך לקנות אותה?
אהלן:) תודה רבה על כל מה שאתם עושים! ממש מעריכה! יש לי חברה שכבר כמעט 15 שנה היו כל מיני בעיות במשפחה בעיקר בין ההורים.. וסוף סוף לפני כמה חודשים הם התגרשו.. (שזה משמח) אבל לצערנו יש עדין ממש קשיים עם המשפחה וכל פעם שאני שולחת לה הודעה של איך את? או מה קורה, תמיד התשובות הם- לא טוב, או סיוט.. וכל מיני כאלה.. ואני כבר לא יודעת איך להגיב לה! לפעמים אני מנסה לנחם אותה שהכל לטובה, אבל זה לא עוזר ואני באמת לא יודעת איך אני אמורה לענות להודעות כאלה.. אשמח לכמה טיפים/ רעיונות.. תודה מראש♥️
שלום לכם:) רציתי לשאול מה זה אומר "תורת ארץ ישראל" ? יש הבדל בין תורה שלומדים בארץ לתורה שלומדים בגלות/חו"ל ? ואם יש לכם המלצה של ספרים שאפשר להרחיב בנושא תודה רבה!!
היי, יש לי אחות שקרובה אלי בגיל ואנחנו כל הזמן רבות, על שטויות. אנחנו כמעט ולא מצליחות לדבר בינינו שיחה נורמלית ובדרך כלל שיחה כזו נגמרת מתישהו בפיצוץ. גם אחרי מריבה וכו'... כשאנחנו מנסות להשלים ושכל אחת תסביר את עצמה בדרך כלל במקום שיח נכון וטוב, זה יהיה שיח מעצבן שיגמר ביותר כעס אחת על השנייה. זה מתסכל אותי בטירוף, כי אני כל כך רוצה שיהיה לנו קשר טוב ואמיתי. ואני מבינה שאני כל כך מפסידה את הקשר המיוחד עם אחות. אני באמת מעריכה את אחותי ויודעת שהיא מדהימה. ומבאס אותי שנכשלנו כל כך. מה אפשר לעשות כדי שנריב הרבה פחות ונצליח להגיע לקשר הרבה יותר חזק ואמיתי? בת, 15
היי! דבר ראשון אני חושבת שאתם עושים עבודת קודש! דבר שני, השאלה: אני לפעמים מרגישה שאני לא חווה חוויות ודברים שקורים לי באמת, זה לא נכנס לי ללב ואז כשאני מסתכלת אחורה אני מרגישה שזה פשוט חלף על פני ואומרת לעצמי: איך לא נתתי את כולי? מה בדיוק נאמר/היה שם? מה הרגשתי ואז קולטת שלא הרגשתי כלום. למשל אם זה אירוע כלשהו או שיש איזשהו ״ערב משמעותי״ באולפנה או בבני עקיבא, מתפילה גדולה שעושים לכבוד ראש חודש בירושלים(כשהיה אפשר), שכולם יוצאים מהמקומות האלה ואומרים איזה משמעותי היה, מתרגשים ומיישמים את הדברים שהיו ואצלי זה פשוט חולף או שאני פשוט לא מרגישה שאני נמצאת באותו מקום ומפספסת הכל, אני מרגישה בחיסרון של משהו, למה אני לא שמחה עם כולם? למה אני לא נוכחת? למה אני לא מצליחה להתכוון? למה אני לא מצליחה לחוות את הרגע הזה ואני מרגישה כמו רוח שלא יכולה להרגיש אלא רק להיות מורגשת? מה עושים כדי להצליח להרגיש את ההבנה וההתרגשות? קצת חפרתי אבל מקווה שהבנתם את הכוונה שלי ותוכלו לענות לי בעז״ה תשובה שתעזור לי🥰 בת 15
היי, הגעתי למסקנה קצת מבלבלת, אשמח שתגידו מה דעתכם עליה. היתה לי איזה הבנה שאמונה היא בעצם להאמין באנשים. אנחנו מאמינים להורים שלנו, למורים שלנו, לרבנים שלנו, שה' הוא אמיתי והתורה נכתבה על ידו. אנחנו מאמינים להם מהרגע שנולדנו, ואז בגיל מאוחר יותר שאנחנו מתבגרים כל אחד בוחר בדרך שלו- האם להאמין להם שיש ה'? או לבחור שלא להאמין? האמונה היא בעצם האמון באדם כמונו, שמעולם לא פגש את ה'. איפה הקב"ה בכל הסיפור הזה? מתי אני מאמינה לו שהוא קיים? אין לי בעיה שהשאלה תפורסם, אבל כן אשמח לדעת למי לפנות אם לא אבין את התשובה :) תודה לכם! עבודת קודש בת __
היי אני בדילמה, אשמח לעצה.. אני ממש ממש אוהבת לעזור ולפרגן. כשמישהו חשוב לי אני הולכת עד בסוף לעשות את כל מה שאפשר כדי שיהיה לו טוב, במיוחד כשזה נוגע לחברות שלי. הבעיה היא שקורה לי די הרבה שאני מתאכזבת מאנשים, כי אני נותנת הרבה ומצפה מאנשים גם לתת לי אבל לא תמיד זה קורה ואז זה רק עושה אותי עצובה.. אז אני לא יודעת מה לעשות, האם זה יכול להיות רע שאני נותנת הרבה? יש יותר מדי כשמדובר בלעשות טוב? ומה לעשות כשחברה מאכזבת אותי?