מדריכה בתחילת שנה ראשונה. מורעלת!! צהובה! חדג'דומטית! איך שתקראו לזה.. פעילה ממש, הסניף במקום הראשון שלי, ובראש סדר העדיפויות גם בראש וגם בלב. אני מדריכה סהכ שבועיים והרמתי כבר 3 פרויקטים מטורפים, מדברת ונפגשת עם החניכות מלאא, ומדברת על הסניף בלי סוף. השאלה שלי מתחלקת ל2- איך אפשר לשמר את ההתלהבות והעשיה? מפחדת שזה יעלם מתישהו. ונפלתי על צוות קצת יבש.. אני היחידה שפעילה ומתלהבת. איך אפשר להשפיע עליהם? כי כרגע הם מרימים לי גבה ויורדים עלי שאני המתלהבת של הצוות ושאני חייבת להנמיך. שהסניף זה לא הכל בחיים. ישמצב שקצת ציפתי מהם לעשייה.. אבל לאיודעת מדריך זה לא רק להעביר פעולה כל שבוע.
אהלן:) קודם כל, תודה על הפרוייקט המדהים. אשרייכם!😊 אני מדריכה בסניף ולפני כמה זמן שיחנשתי עם חניכה. זה היה שיחה ארוכה ועמוקה ומשמעותית לי מאוד. ומאז אני חושבת על זה כל הזמן.. איך לענות לה. היא שאלה בין היתר למה אנשים באים לעולם ולמה הם הולכים מהעולם. לחניכה הזאת בכללי יש קצת סיפור לא קל ואני מנסה לחשוב כל הזמן איך לעזור לה ומה לענות לה.. ובכלל איך לגשת לדבר איתה עכשיו שיש סגר ושהיא באמת תהיה פנויה לזה (אני המדריכה היחידה שעד כה הצליחה ליצור איתה קשר עמוק). תודה!
שלום, רבתי עם מדריכה חברה שלי.. היא היתה מדריכה שלי בסניף ושמרנו על קשר 3 שנים.. בחיים לא רבנו וזו הייתה הפעם הראשונה.. זה היה ריב ממש שטותי אבל הפגיעה הייתה מהצד שלה ואני ממש נפגעתי.. לקח לי מלא זמן לסלוח ואחרי שאיכשהו הצלחתי, ביקשתי שניפגש כדי שנוכל לדבר על מה שקרה נפגשנו והכול היה ממש מסובך ומביך.. דיברנו ובאמת הצלחנו להגיע להבנה.. ומאז לא נפגשנו שוב.. היא ממש חשובה לי אני סיפרתי לה דברים שבחיים לא סיפרתי לאיש כשאני איתה אני מרגישה שאני יכולה להיות אני ואף אחד לא ישפוט אותי.. מה לעשות עכשיו אני מרגישה שהקשר שלנו תקוע.. כאילו שהוא נפגע במהלך הריב ולא יכול לתפקד שוב. הכול מביך עכשיו ומסובך וזה נראה כאילו רק אני נלחמת על הקשר הזה ולה בכלל לא אכפת.. קשה לי עם המחשבה הזאת שיכול להיות שאאבד אותה.. אשמח לעצה.. תודה
יש תפקיד מסוים שכולם אומרים שמתאים לי. אני גם חושבת את זה.. אבל לא בטוחה עד כמה אני רוצה אותו. לעשות משהו משמעותי רק כי צריך מישהו שיעשה, והוא נורא מתאים לי, אבל בלי רצון ואולי הוא יבוא בהמשך? או ללכת רק עם הרצון? שמיניסטית.
היי,קודם כל יישר כוח על הפרויקט. אז ככה, כידוע לכולנו לאדם דתי (במיוחד אדם שעוד בתהליך של הדרך) החיים לא הכי פשוטים,כל התהליכים שאדם דתי עובר הם קשים ואני שואלת למה בעצם? תכלס,ברור שאם אתה מאמין במשהו(בה') אז תרצה לעבוד אותו וללכת בדרך שלו אבל כאילו,למה זה שווה בכלל?אני יודעת שזאת הדרך שאני רוצה ללכת בה אבל הרבה פעמים יוצא לי לחשוב על זה ועד עכשיו הדחקתי את המחשבה אבל די אני לא יכולה יותר. אני כאילו רוצה שיהיה משהו שיבסס את הכל,שלא כל פעם שקשה לי קצת אני אתחיל לחשוב אם זה בכלל שווה את זה.אני רוצה סיבות להישאר בדרך הזאת(שאני כן מאמינה שהיא הדרך הנכונה)אני מבולבלת בטירוף.ואני באמת לא יודעת כבר מה לעשות,כל פעם שקצת קשה לי אני אמנם לא בורחת או עושה דברים אסורים,אני חד משמעית נשארת בדרך בלי סטיות אבל הראש שלי במקום אחר...אשמח ממש אם תעזרו לי,מקווה שהבנתם.
תודה רבה על המקום🙃❤ ברוך ה גדלתי בבית דתי ומאמין והכל, אבל בזמן האחרון אני מרגישה שזה לא מספיק, כאילו גמרתי שמינית והתחלתי שירות ואני מרגישה שאני דתייה כי חינכו אותי, כי לזה גדלתי.. טוב לי במקום שלי ואני חושבת שאני כן הולכת בדרך הנכונה (יעני שאני דתייה) אבל אני מפחדת שזה פשוט כי ככה.. אז איך אני יכולה להגיע למקום של בחירה? למקום שאני אומרת וואלה אני במקום שבחרתי וזה המקום שהכי נכון וטוב לי? כאילו להיות במקום אמיתי כזה לא לשקר לעצמי.. בת 17, כמעט 18
הי, אני נמצא במערכת זוגית כבר חצי שנה ויש לי בעיה: אני קנאי. קשה לי שבנים אחרים מדברים איתה (ולהפך, כשהיא מדברת עם אחרים).. וזה לא שאני לא סומך עליה! אני הכי סומך עליה בעולם. אבל פשוט זה נורא מכעיס ומעורר קנאה שהיא מדברת גם עם בנים אחרים (ולא משנה מה נושא השיחה שמתנהל ביניהם) כי אני רוצה להיות היחיד בשבילה. אז עכשיו לשאלה: איך משחררים את הקנאה? בן 18.
אני בת שירות. וכרגע בתקופת הסגר נמצאת בבית. מרגישה חוסר משמעות.. זאת אומרת, יש אמנם דברים שאני יכולה לעשות בשביל השירות, בבית וכו׳ אבל חסר לי סדר יום ואני הולכת לישון מאוחר קמה מאוחר. מרגישה שאני מורחת את היום. איך אני יכולה להצליח לקום, להרגיש באמת שיש לי תפקיד, להקפיד על משמעת עצמית, להיות עם אנרגיות למרות הסגר וכו׳ תודה.. נקבה 18
שלום, אני באה מבית קשה מבחינת התקשורת וההתנהלות המשפחתית, יש הרבה דברים שאני חושבת שהם נעשים בצורה גרועה מאוד, כל תקופת התיכון השתדלתי לבנות את עצמי ואת האישיות שלי בדיוק הפוך ממה שאני רואה בבית אבל עכשיו אני רואה שזה גורם לפיצוצים הרבה יותר חמורים ביני לבין המשפחה שלי, איך אפשר להתמודד עם זה בלי לאבד את הקשר? איך אפשר לגדול מזה ולא לאבד את עצמי? איך לא לאבד את מה שבניתי עד עכשיו? חשוב לי לציין שהרבה פעמים אני מרגישה שהקשר עם המשפחה הגרעינית דווקא מוריד אותי ומונע ממני לגדול ולהתפתח בהרבה תחומים, בת 18.
שלום וברכה! כל אדם מגיע לעולם לתקופה מסויימת שמתאימה לתפקיד המיוחד שלו, וכשהוא מסיים את התפקיד הזה הוא ממשיך הלאה. אז למה כלכך קשה לנו עם מוות? נכון שקשה להיפרד מאדם קרוב, ועצוב שאנחנו מאבדים נשמות גדולות, אבל אנשים לא בוכים רק על הפרידה מהבנאדם או על החוסר שלו בעולם, הם בוכים על עצם המוות. תמיד אומרים על צעירים שהם נפטרו "טרם זמנם", למרות שהם נפטרו בדיוק בזמן שלהם ולא דקה לפני כן. אין ערך לחיות סתם חיים ארוכים בעולם הזה אחרי שסיימת את התפקיד שלך, אז אנחנו אמורים לשמוח בשבילם שהם ממשיכים... אפילו התורה מציגה את המוות כדבר רע למרות שזה פשוט חלק מהמסלול שלנו. אשמח לקצת הסברים,תודה רבה:) בת 17
אני מרגישה שאני לא אני. אני מרגישה שאני לא מנצלת את מה שיש לי ואני פוחדת שזה ימשיך ככה גם בהמשך החיים שלי. אני מאמינה שרוב האנשים סביבי חושבים שאני בן אדם שקט. ותכלס, זה נכון. בדרך כלל אני לא מדברת יותר מידי, אני לא דומיננטית, אני לא ביישנית- אבל הגיוני שזה מה שאנשים יחשבו עלי. אבל זה לא אני! אני פשוט לא מרגישה בנוח בהרבה סיטואציות. כולם נורא נחמדים אלי, אבל אני לא מצליחה לבטא את עצמי. כשאני במקום שנוח לי בו, אני לא בן אדם שקט. זה לא אני. אבל בהרבה מקומות (כנראה ברוב המקומות) כבר מכירים אותי כבן אדם מסוים, וקשה לשנות את זה. זה כבר נדבק ביחס של אנשים אלי. לאט לאט זה נדבק יותר ויותר ויהיה לי יותר קשה לשנות את זה. אני פוחדת שאני שזה ישאר ככה. אני פוחדת להישאר בן אדם שקט כל החיים שלי למרות שאני יודעת שבאמת אני לא. אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי. אני רוצה לממש את עצמי. בת 16.