מדריכה שנה שניה מאוהבת מאוהבת מאוהבת. בסניף, בעשיה, בחניכות, בתפקיד.. מנסה ללמוד קצת מטעויות משנה שעברה.. חודש ארגון היה אינטנסיבי במיוחד, מלא מחשבה, יצירה, עשיה, נתינה, פשוט חודש מטורף!! יצאתי ממנו מסופקת ממש ובציפייה גדולה לשנה השנייה, אבל מבואסת ועל הכלום שנשאר לי. פתאום החיים הפכו לריקים ממש.. בלי עשייה, בלי עיקר לחיים. אחרי חודש של מעט 24/7 בסניף פתאום פעמיים בשבוע בגג, בלי משהו להתעסק בו, הכול הפך ללימודים לימודים לימודים, בלי טיפה של כייף ועשיה. אין משהו לצפות לו. איך אפשר להתכונן לקראת "דכאון אחרי חודש ארגון" של השנה?
יש לי ילדה בכיתה שלא לגמרי בסדר גם גיליתי לאחרונה שהיא הייתה צריכה להיות בכיתה מיוחדת. אני מכירה אותה כבר כמעט ארבע שנים וביום הראשון שנפגשנו חילקו אותנו לזוגות ויצא שהייתי הזוג שלה (זה היה לפני שממש הכרתי אותה) בכל מקרה מאז היא בטוחה שאני החברה הכי טובה שלה והיא נדבקת אלי לא משנה מה אני עושה, היא גם לא שומרת על ספייס וכשהיא מדברת זה בתוכי ואם אני מתרחקת צעד היא עושה גם אחד, גם עכשיו בקורונה היא לא מפסיקה להתקשר ולשלוח לי הודעות גם בשעות לא שעות ואם אני לא עונה לה מיד היא ממש נעלבת. אני יודעת שאני לה כמעט חברות בגלל הסיבה הזאת אבל גם אותי זה מעצבן. אני לא יכולה להפסיק להיות חברה שלה כי היא תישאר לבד אבל אני גם לא יכולה להמשיך, מה אפשר לעשות?
היי:) אני חייבת להגיד שהפרויקט שאתם עושים פשוט מדהים! אתם נותנים לי מלא כוחות ומלא אומץ להבין שאני לא לבד בסיטואציות מסוימות. תודה רבה!!! אני מרגישה בזמן האחרון ביחד עם כל התקופה המאתגרת הזאת הרבה מהסביבה הקרובה שלי נמצאים בדיכאון או סתם במצב רוח כזה ברוב הזמן.. גם חברה שלי שעוברת משבר עכשיו, גם אח שלי שאני ממש מפחדת שאולי הוא בדיכאון, גם חברות אחרות שאני מתרחקת מהן או רואה שהן טיפה פחות שמחות בחיי היום יום.. אולי בכלל אני זאת שבדיכאון ואני מתחילה לדמיין את כולם ככה? זה ממש מפחיד אותי שאולי מישהו מהם צריך עזרה ואני לא יודעת..
העולם קורס עליי. אחד אחרי השני.. כבר אין לי כוחות להתמודד. הדבר היחיד שבאלי זה לקבור את עצמי מתחת לשמיכה ושיעירו אותי עוד כמה שנים. פשוט אין לי כוחות. גם הלימודים, גם קורונה, גם פרידה נוראית...
אני אוהבת את ההורים שלי ברמות אבל ממש קשה לי להגיד להם 'אני אוהבת אותך', לא יודעת למה, המקסימום שאני מצליחה זה באנגלית. תמיד מרגיש לי צבוע למרות שזה הכי אמיתי וכנה בעולם. מה לעשות?
יש לי בעיה שאני מודע אליה כבר הרבה זמן אבל קשה לי לשחרר אותה. אני אובססיבי בקשר שלי עם החברים הטובים שלי שיוצא בסוף שאני פוגע בהם בגלל זה (פגעתי לצערי הרב כבר כמה פעמים)😔ואני באמת לא רוצה לעשות את זה ורוצה להפסיק אבל אני לא מרגיש שיש לי את הכוחות להשתנות אני ישמח אם תוכלו לתת לי טיפים איך להתקדם בעבודה האישית ואיך "לשחרר" מהאובססיה. תודה!!!
היי אוקי אני פשוט אתחיל.. לחברה הכי טוב שלי מאז שאני זוכרת את עצמי יש חבר.. אני הכי מפרגנת לה בעולם והכי שמחה בשבילה למרות שהוא לוקח לי אותה;) לפני שהוא הפך באופן רשמי לחבר שלה הם היו בקשר ממש ממש קרוב שהתפתח.. עד כאן אין בעיה. מהרגע שהם הפכו ל"רשמיים" אני ממש מרגישה שהוא עושה לה רע, כל פעם זה בא לידי ביטוי באופן שונה, פעם בצורה שהיא התחילה לקלל בתדירות גבוהה, היא התחילה לשתות וקצת לעשן.. אז ניסיתי לעשות איתה שיחה בקשר לזה והיא לא מוכנה לשמוע משהו רע עליו.. ניסיתי גם לדבר עם אמא שלה כשהיא התחילה לעשן כי מבחינתי זה כבר קצת קיצוני, ואמא שלה הסכימה איתי והיא באמת מרגישה שמשהו השתנה. אני לא יודעת מה לעשות בקשר לזה כי היא הבן אדם שהכי קרוב אליי בעולם והכי חשוב לי בעולם אבל יותר מזה שאני ממש מרגישה שאני מאבדת אותה לאט לאט אני ממש יודעת שהוא משפיע עליה לרעה. אשמח לעצה מה לעשות
רציתי לשתף את תחושותיי בזמן האחרון, ולשאול אתכם מה אפשר לעשות. בתקופה האחרונה אני מרגישה שהאמונה שלי התערערה. ברגע שהרגשתי את זה ניסיתי לעשות את כל המאמצים שלא תדעך , למדתי 5 דקות תורה כל יום, השתדלתי להתפלל למרות הקושי, לראות שיעורי תורה וכדו'. אני זוכרת את ההרגשה שהרגשתי שנה שעברה, הרגשה מדהימה וכזה ביטחון בהקב"ה, אמונה שלימה שהכול הכול הוא מאת ה'. וממש כואב לי בלב עד כדי בכי שהאמונה שלי ככה התדרדרה. כנראה אף פעם לא היה לי זמן למחשבה על הנושא ופשוט עשיתי הכול עם הלב ובעקבות הקורונה שהיינו סגורים בבית זה אוטומטי נותן עוד מלא זמן לחשוב. אני משערת גם שזה בגלל שלא עסקתי באמונה. מרוב שהתקדמתי כל כך הרבה בתקופה קודמת חשבתי שאם אני אשאר ככה זה רמה רוחנית טובה. אבל טעיתי תמיד צריך לעלות רוחנית רק לא ידעתי לאן ,מבחינתי באותה תקופה הגעתי לרמה רוחנית שתמיד שאפתי אליה. בקיצור ,למרות כל ההרגשות והתובנות האלו, אני עדיין לא מצליחה לחזור למה שהייתי קודם מבחינת האמונה וזה מבאס אותי ברמות. אני אשמח אם תציעו לי פתרון לבעיה. תודה שאתם אוזן קשבת:)
בסגר הראשון היה לי מאוד קשה עם הלבד, אני לומדת בפנימייה ופתאום להיות בבית לבד היה לי נוראי, בלי לפגוש חברות ובלי סניף ויש לי רק אחות אחת נשואה וההורים שלי חיוניים אז בכלל הייתי עם עצמי בבית וזהו. אבל אחרי שהשלמתי עם זה והתרגלתי, עברה חצי שנה ועכשיו הבנתי שאני ממש מכורה לשקט הזה... תמיד הייתי הילדה השקטה והביישנית שיותר בצד, ועכשיו נחסכה ממנו ההתמודדות הזו, בווטסאפ לא רואים את זה. טוב לי עכשיו להיות בחדר לבד, להכיר את עצמי ואת המחשבות שלי, לדבר עם חברות כשמתאים וכשאני צריכה פרטיות פשוט לסגור את הטלפון, לעשות דברים שאני אוהבת (אני במגמת עיצוב ויכולה לשבת שעות מול מחשב ולעצב) וכשמתחילים לדבר על חזרה ללימודים אני ממש מפחדת... אני חושבת ששכחתי איך חיים עם בני אדם, אבל טוב לי ככה. ממש. איך אני אחזור עכשיו לשגרה, לפנימייה עם עוד בנות, לשיעורים בכיתה והכל. איך חוזרים לשגרה אינטנסיבית עם אנשים?
ש. היי, ממש ממש תודה על הפרוייקט זה עוזר ברמות אין עליכם! יש לי חברה שהייתה אמורה להיכנס להדרכה איתי בסניף (חוץ) והיו לה כל מיני בעיות שגרמו לה לעזוב. היא עדיין ממש ממש רוצה להיות מדריכה אבל היא בחיים לא תחזור כנראה. אני נשארתי מדריכה ולפעמים קצת קשה לי לספר לה על ההדרכה כי אני יודעת כמה קשה לה. איך אני יכולה לעזור לה בצורה הכי טובה ולשתף אותה בדברים שקוראים לי בלי שהיא תיפגע? היא אחת החברות הטובות שלי, אני מספרת לה הכל בערך.
ש. תודה על כל מה שאתם עושים! השנה בתור שעות התנדבות אני מתנדבת עם בנות חמודות עם צרכים מיוחדים (אחת עם תסמונת דאון, אחת עם פיגור שכלי.. ועוד כמה) הן מתוקות! אני מגיעה להתנדבות עם רצון חזק להיות איתן ולשמח. אבל לאחרונה כל פעם שאני איתן עולות לי שאלות, למה הקב''ה בורא אנשים מוגבלים? מין צער כזה, שאני מתנדבת עם מישהי בת עשרים שיכלה להיות נערה מדהימה ולחיות חיים משמעותיים, אבל בגלל שהיא נולדה ככה כל מה שהיא תעשה בחייה זה ללכת לעמותות? זה קצת מפריעה לי כשאני מתנדבת איתן כי כל דבר שהן אומרות/ עושות מקפיץ לי שאלה אחת גדולה בראש... איך משנים את נקודת ההסתכלות עליהן? בת 15