היי ישלי סיטואציה שאני נמצאת בה ואני ממש אשמח אם תוכלו לתת לי טיפים לגבייה.. אני ילדה דתייה שמאוד רוצה להתחזק באורך של החצאיות שלי. ואני נמצאת בחברה של בנות דתיות אשר חלקן לרוב הולכות עם חצאיות ממש קצרות או מכנסיים והן כן חברות שלי.. ואני מוצאת את עצמי כאשר אני איתן עם חצאית לא ממש קצרה אבל יותר ממה שאני כן הייתי רוצה שיהיה עליי ואני לא מרגישה אני. וברגע שאני באה עם חצאית יותר ארוכה דופקים לי מבטים וזה לא נעים בכלל מה עליי לעשות? (מעריכה אתכם מאווד❣️)
איך יודעים מה הגבול בין היופי החיצוני שנובע מיופי וטיפוח אך גם מאישיות מיוחדת ויפה מפנים שמקרינה החוצה לבין יופי שחצני שנובע מריקנות פנימית?
כמו רוב התלמידים בסגר גם לי יש מבחנים ועבודות, בהרבה מבחנים יש שאלה שהמורה מבקש להתחייב בלעשות את המבחן לבד בלי כלי עזר (חברים, אחים, אינטרנט...). אני אף פעם לא מעתיק מחבר או משתמש באינטרנט אבל תמיד מבקשים ממני תשובות במבחנים ובעבודות, מצד אחד יש לי את המילה שלי למורה ומצד שני זה כמו מן אי עזרה לחבר. אומנם צריך לעשות את העבודה לבד אבל אני עדיין לא יכול "להפקיר" חבר ולימצוא את עצמי בסיטואציה שאני פשוט מתעלם מחבר. תודה רבה!:)
אני יוצאת עם בחור כבר חודש , זה התחיל מסתם דיבור ועכשיו יש לזה הגדרה של קשר זוגי.. והאמת? לא מרגישה שזה שם.. מצד אחד, משהו מרגיש לי שחבל לוותר. מצד שני, חודש וחצי עבר וכלום לא התקדם אצלי.. לא מרגישה שיש מעבר ממה שיש עכשיו. ועם כל הכבוד לזה שיש "עם מי לעבוד", חסר המון במובן הרגשי. הוא באמת מדהים! הוא מנסה הרבה. אבל מלכתחילה הוא לא מה שחיפשתי😅 מה לעשות? עד כמה לתת לזה צ'אנס? ואם לחתוך- איך לעשות את זה? בת 18.5
הי, בזמן האחרון אני מרגישה שכולם כפוי טובה אלי.. לא משנה כמה אני ייתן את עצמי לחברה שלי היא לא תטרח לשאול מה איתי פעם אחת.. אני יודעת את הביטוי של לא לצפות לקבל אבל עדין מבאס..
רציתי לשאול- אני ב"ה אדם חברותי ומפרגן, תמיד אני אגיד מילים טובות כמובן שרק אמת ואני באמת ימצא משהו שאהבתי או משהו שאפשר לפרגן עליו, אני מאוד מאמינה בפרגון:) אבל קרו לי לאחרונה הרבה סיטואציות שנגיד משהי שאלה איך השמלה שלה ואמרתי שהיא ממש יפה ואהבתי ואז היא אמרה- לך אני לא מאמינה את תמיד אוהבת ומפרגנת או נגיד סבתא שלי הכינה אוכל ושאלה איך יצא ואמרתי לה שמאוד טעים אז היא אמרה את זה לא חכמה את תמיד אומרת שטעים, ובאסה ממש! כי אני באמת אומרת אמת ובאסה שבגלל שזה מאוד בשגרה שאני אומרת מילים טובות אז כבר לא מאמינים לי ): אני לא יודעת מה לעשות.. אשמח לעזרה!:)
לא יכול עם אחותי יותר!!! במשך שנים, שנים אחותי הגדולה (בת 20! היא כבר לא ילדה) מתעצבנת וצורחת צרחות על כל דבר קטן שקורה שלא מוצא חן בעיניה. היא צועקת עליי ועל אחי הקטן (ואפילו על אמא שלי!) על בסיס יום יומי ומתבטאת בברוטליות. כל השנים סתמתי את הפה וספגתי את זה - אבל די, אחרי כל השנים האלה הגיעו מים עד נפש! ואני שוקל לנתק ממנה קשר לחלוטין ולא לדבר איתה יותר (בנתיים חסמתי אותה בטלפון ובכל הרשתות החברתיות). במשפחה מנסים לדבר איתה על זה אבל היא ממשיכה בשלה ולא אכפת לה בכלל. בנוסף לכל הצרחות וההתבטאויות הגסות היא גם לא מתחשבת ולא רואה את הדבשת של עצמה. יכול לצאת מצב שהיא מעירה לי על משהו (בבוטות ובעצבים) ויום אחר כך היא עושה בעצמה את אותו הדבר!! פשוט צביעות. ולכן אני ממש שוקל ברצינות לנתק ממנה כל קשר אבל אני יודע שאם אעשה זאת אצער מאוד את אבי.. מה לעשות? נ.ב: הצעתי להורים שלי לקחת אותה לטיפול אבל ההורים שלי טוענים שהיא כבר גדולה וזה צריך לבוא ממנה (ותאמינו לי, הדבר האחרון שאחותי תרצה זה ללכת לטיפול) אשמח לתשובה.
אז אני חושבת על קומונה. כבר שנתיים שיש לנו אשת קשר במקום קומונרית בת שירות ככה שלא ממש יצא לי להכיר את התפקיד.. אשמח להכוונה מה קומו צריכה באופי, איך מחליטים על סגנון של סניף, איך אני יודעת שזה באמת מתאים לי הבנתם.. כל מה שצריך:)
בסניף שלי אני בגרעין נחשון, ויש איתי ילד בצוות שאני לא יכולה לעבוד איתו. בכלל. ברמה של לא להגיע לישב"צים או להתנדבות אם אני יודעת שהוא יהיה שם. אני מרגישה שזה מפריע לי בהתנהלות שלי בצוות ובכללי. אני לא רוצה לפרוש או משהוא. אבל זה לא נסבל. אני מרגישה ממש לא נעים לידו, שהוא מדבר איתי או מסתכל עלי אני פשוט רוצה לבכות. תודה רבה ומקווה שהייתי מובנת.
מגיל צעיר חונכתי להאמין, הקדוש ברוך הוא קיים, הוא דואג לנו וכל זה. כשנכנסתי לתיכון (ישיבה תיכונית) הרמה הרוחנית שלי עלתה וגם האמונה, התחלתי להאמין יותר בזה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותי, שהוא אבא של כולנו, התחלתי יותר לבטוח בו ולשים את כל דאגותיי עליו. אני מחלק את זה לשני סוגי אמונה - סוג ראשון - אמונה שהקדוש ברוך הוא קיים, שהוא הראשון, היחיד והוא שליט העולם. סוג שני - לבטוח בו, להאמין שהוא דואג לי, שהוא אוהב אותי ושהוא יקבל אותי למרות כל החטאים והנפילות שלי. לאחרונה, אני לא יודע למה- הסוג השני פשוט מתחיל להיעלם לי, כאילו כמובן שאני עדיין יודע שהוא אוהב אותי וכל זה, ואני כן מאמין בזה עדיין וזה כאילו נמצא לי בתת מודע אבל אני כבר לא חושב על זה יותר מדי. כאילו למשל כשיש לי איזה קושי אז אני כבר פחות פונה אליו ויותר "מסתמך על עצמי", או למשל כשאני חושש ממשהו או דואג או למשל חושב על העתיד ועל דברים שאמורים לקרות לי בוודאות (למשל צבא או חתונה) אני פשוט פוחד שהוא לא רוצה שזה יקרה והוא לא יתן לזה לקרות (=אני לא בוטח בו). כאילו הסוג השני הזה מתמסמס לו לאט לאט ונעלם אצלי (אבל עדיין נשאר בתת מודע שלי) אני לא יודע ממש איך להסביר את זה, מקווה שהבנתם. אשמח לתשובה, תודה רבה🙏🙏
היי, כבר הרבה זמן שיש לי רצון להתחיל לשמור נגיעה ואחרי שהגעתי למצבים שלא רציתי ולא חשבתי לעולם שאגיע אליהם ומשם עליתי והתחזקתי יחסית אני רוצה להתחיל לשמור נגיעה בשביל להתחזק ולהיות באמת יותר שלמה כי אני מרגישה שזה כל הזמן גורם לי לחזור אחורה, אבל יש לי חבר שאיתו אני יודעת שלא אהיה מסוגלת לשמור נגיעה , האם זה באמת שווה משהו שאתחיל לשמור אבל ממנו ומהחבר הכי טוב שלי לא ?