איך לשבור את הקרח ביחסים עם אבאמא?
ש.אהלן, ותודה על האפשרות המדהימה הזאת.אשמח לתשובה מהירהההורים שלי גרושים. הקשר מסביבם לא ברור (הם בעצמם לא יודעים מה הולך בינם לבין עצמם). ובנוסף לזה, הקשר שלי עם ההורים מתנתק גם הוא. אני מרגיש שאני צריך למצוא נושאי שיחה עם ההורים שלי כדי שלא יהיה מביך. יש טיפים לחיזוק הקשר?
תודה רבה לכם על הפרוייקט!!ב'ה אני הבכורה להרבה אחים קטנים..ורציתי לשאול למה אני צריכה לעזור לאמא שלי בבית?אני אוהבת את האחים שלי אבל זה נראלי לא הוגן שאני צריכה לעזור לה מלאא בבית ולפעמים זה על חשבוני בעוד שלא אני בחרתי במציאות הזאת.. כילו מה אני 'אשמה' שאמא שלי בחרה להביא הרבה ילדים...(אני ישמח שזאת לא תהייה תשובה בסגנון- זאת המציאות וזה מה שה' רצה אז זה הכי טוב..) תודה!!!
ש.אני פשוט מתוסכלת ברמות מהכללללל. הרצח של אהוביה וכל הטיוח שלהם , הציונים שלי , וזה שההורים שלי לא מסכימים לי ללכת להפגנות רציניות . אני מסתובבת מדוכדכת כל היום ולא יודעת מה לעשות
ש.במה בעצם עגילים שונים מקעקוע? נכון שקעקוע זה קבוע אבל עגילים אפשר להוריד, אבל עגילים זה אשכרה לחורר את הגוף שלנו.. יש לי כמה עגילים ואני חושבת שזה יפה, אבל למה בעצם זה מותר וקעקוע לא? תודה לכם!!
ש. אני מרגישה אוסף של הורמונים. שזה בכלל לא אני.. אני באמת לא רוצה להתפוצץ על אנשים, או לבכות להנאתי. באמת שאני רוצה לעזור להורים שלי!! וגם ברגע האמת במציאות, אני זוכרת שאני אמורה להיות טובה, או נורמלית, אבל מה שיוצא ממני החוצה זה פשוט איכסה. איך אפשר לשלוט ברגשות? בכולם! לא מצליחה להתעצבן נורמלי. אני בוכה רק כשמדברים איתי אפילו, זה מתסכל.
ש.איך הצלחתם לעשות את המעבר מהחטיבה לתיכון? פתאום עומס, פנימיה.. מלחיץץץ
ש. אהלן לכם!עיינתי מעט בתשובות שלכם והן בהחלט מועילות ומחזקות! תבורכו.השאלה שלי קצת יותר פשוטה,לפעמים תוקף אותי רצון לראות שיעורי תורה או שיעורים מחזקים, אבל זה בא רק ממש לפעמים, לרוב אני מעדיף לראות סדרת טלוויזיה מעניינת או מצחיקה, לצערי...שאלתי היא האם יש לכם אי אלו רבנים או מאגר שיעורים שאתם ממליצים עליהם?? משהו איכותי, גם שיעורים קלילים לכשלא רוצים לחשוב יותר מידי חזק, וגם אולי שיעורים כשרוצים להעמיק ולהפעיל את המוח.אם יש לכם מידע כזה אשמח מאוד, תודה רבה! :-)
יש לי שאלה שמעסיקה אותי הרבה זמן בתקופה האחרונה..יצא לי להרגיש רגשות חזקים מאוד למישהי שאני מכיר, רגשות לא כל כך הדדיים...אנחנו ידידים די טובים, מכירים מהנוער , בית כנסת, סניף..היא מאוד חשובה לי גם אם לא יצא מהקשר שלנו דבר רומנטי אבל הבנתי שבשביל שיהיה לה טוב באמת אני אצטרך לעבור הלאה. אז נובעת לי מפה שאלה:האם עצם זה שאני אצליח לעבור הלאה אומרת שלא אהבתי באמת?? האם מאהבת אמת לא מצליחים להשתחרר ושכשזה זה - זה זה?
ש.הי יש לי שאלה מעט מביכה אשתדל לשאול בצורה ראויה..למה ה' צריך את התפילות שלנו ואת הקרבנות ושכל היום נעשה לו כבוד ונפאר אותו? שמעתי פעם שזה לא בשבילו זה בשבילינו אבל זה לא ככ הסתדר לי.. זה לא קצת אגואיסטי? או אולי אפילו שחצני?
ש.אני לא מבינה. באמת שאני משתדלת. קשה לי ואני לא אדבר על זה עם אף אחד. אני רוצה להיות יותר דתייה, אני רוצה שלצניעות שלי תהיה משמעות אמיתית. אבל אז, אני שמה חצאית מתחת לברך , מרגישה שאני גאה בעצמי, עוד יום אני עוברת את האתגר הזה, ואז אני שואלת את עצמי - בשביל מה? למה אני עושה את זה? איפה האמונה נכנסת פה? ושלא יהיה לא ברור - אני מאמינה בקב''ה, מאמינה באמונה שלמה. פשוט לא מצליחה להבין. לא מצליחה להבין. איך אני מתלבשת בצניעות - כי אני באמת רוצה לשמור על עצמי - מתוך אמונה? ולא מתוך אידיאל או מתוך רצון לדבוק במשהו? מסביב, יש לי סביבה קשה. פה אחות שלא בדיוק בקו הדתיות, פה אח דוס ממש, שלא ברור מה עובר עליו בחיים, פה אחות שחשבתי שהיא משהו שאני ארצה להסתכל עליו בתור דוגמא, והיא גמרה את האולפנה ואני רואה שמשם היא יצאה בכלל עם מכנסיים. ועוד היא אומרת לי לא להיות כמוה. פה אחות קטנה, שאני רואה שמחקה אותן, ומתפתה כמובן להיות עם מכנסיים ולא לדאוג לגבי התפילה. איך בסביבה הזו, אני אמורה להרגיש שאני רוצה שהאמונה שלי תתחזק? ומה, להיות שונה מהאחיות שלי? מעבר לזה, איפה שאני גרה, כל החברות שלי - עם חצאיות מעל הברך. מה מונע ממני בעצם לא להרים את החצאית שלי כמה סנטימטרים כדי להיות כמותן ולהפוך חלק מהן?
אני מרגישה שעבודת ה' שלי היא מאוד שכלית, אני מקיימת מצוות כי אני באמת מאמינה שזו הדרך הנכונה ואני לא מוכנה להתפשר עליה.אבל יש ביהדות גם התייחסות גדולה לעניין של הרגש, של יראה ואהבה, ואני מרגישה שאני לא שם. יש לי יראת חטא, אבל לא יראת עונש, אני לא מרגישה שיש לי מן 'פחד' מהקב"ה או מעונש, פחות חושבת על שכר של מצוות ויותר על המשמעות והחשיבות שלהן. אני כן מרגישה את ה' ואוהבת אותו, אבל לא מרגישה שיש בי איזה תשוקה ואהבה גדולה לעבוד את ה', יש בי רצון גדול אבל זה כי אני פשוט מאמינה בדרך הזאת, בצורה מאוד שכלית. עד כמה זה נכון/לא נכון לחיות ככה? ואיך אני יכולה לעבוד על זה שעבודת ה' שלי תהיה גם עם רגש?תודה ממש וסליחה על האורך:)