הייי, תודה רבה על הפרויקט!! הוא עזר לי ממש ואני קורא כמעט כל שאלה ששולחים כי יש הרבה שאלות שיכולות לעזור גם לי, בכל מקרה השאלה שלי היא ככה,אמא שלי מורה למגמה שבה אני גם נמצא(היא לא מלמדת בישיבה שאני לומד) אבל אני שם לב שממש קשה לה עם התלמידות שהיא מלמדת, ואני חושב שאני יודע את הסיבה- היא מלמדת יחסית משעמם, אני לא יודע אם זה המקום שלי לעזור לה, ואם כן אז איך אני יכול לומר לה לשנות? ממש קשה לי לראות אותה סובלת מהתלמידות ובסופו של דבר כשאני מבקש ממנה עזרה אז גם לי לא כזה קל להבין את הנושא... סליחה על האורך של השאלה, ותודה מראש!
שלוםם:) מה שלומכם? רציתי לשאול שאלה- יש לי תחביב קצת מוזר, אני אוהבת לשבת ולפרש סיטואציות וללמוד מהסיטואציה או מהבן אדם שהיה בסיטואציה, למשל אני יסתכל על משהו שהולך ברחוב ועוזר לזקנה ואני ייקח את זה לתשומת ליבי, עכשיו זה קורה לי גם עם בנים שאני מכירה אותם, בנים מהקהילה, מהסניף, אני מסתכלת על ההתנהגות שלהם וזה מעורר בי הערכה ואני לומדת מהם, עכשיו מצד אחד זה מעולה וזה באמת מועיל לי, מצד שני זה בנים וזה גורם לי לאהוב אותם ואת ההתנהגות שלהם וככה להעריך אותם יותר, אז אני לא יודעת מה לעשות, גם לפעמים בא לי להתייעץ עם משהו שאני מעריכה וסומכת עליו אבל אני יודעת שזה לא מתאים כי הוא בן, ובאסה אני באמת מרגישה שיכול להיות פעמים שזה שאני ידבר עם בן ספציפי יכול מאוד לעזור לי וגם ללמוד ממנו הרבה, מקווה שהצלחתי להעביר את עצמי נכון וברור, אשמח לייעוץ:) תודה!
איך מפסיקים לקלל אפילו קללות קטנות? זכר 20
אני בת שירות, שנה ראשונה. אין צורה יותר יפה לכתוב את זה מאשר ככה: אני רעבה.. פשוט רעבה. דמי המזון שמספקים לנו לא כל כך מספקים, לא תמיד נעים לבקש להתארח ולא תמיד יש משפחה להתארח אצלם. מה אפשר לעשות? אשמח ממש לתשובה מעשית
1922.א מתלבט בין מסלול עתודה למכינה/ישיבה ש שלום לכם, קודם כל יישר כוח! באמת שהמיזם הזה מטורף ואני בטוח שהוא עוזר למלא בני נוער! אני חושב שהחלטתי די מהר שאני רוצה להיות עתודאי במסלול "צמרת" (רפואה ), ואני עושה פסיכומטרי בכיתה י"ב על חשבון שבו"שים שהייתי אמור ללכת אליהם, ככה שאני לא בטוח אם הבחירה הפזיזה הזאת טובה עבורי כי מצד אחד אני רוצה מאוד להיות במסלול הזה כי זה תחום שאני מאוד אוהב, מצד שני אני רוצה לבנות את עצמי ואת האישיות שלי ולהגיע מוכן לחיים ואני לא יודע אם שנה במכינה או בישיבה יספיקו. ת. שלום לשואל היקר! כל הכבוד על הכנות עם עצמך והרצון באמת לבנות את עצמך בצורה איכותית! לדעתי, השאלה שצריכה להישאל קודם כל היא מהי מטרתי העיקרית, בהתלבטות הספציפית הזו ובחיים בכלל- האם הרצונות האישיים שלי, מה שנראה לי הכי טוב, הקריירה הכי מצליחה (ואני ממש לא אומר שזה הצד בהתלבטות שלך אלא לסוגי התלבטות שיכולים לעלות בכללי), או שמטרתי קודם כל היא לעשות את רצון ה', למלא את שליחותי וייעודי בעולם כיהודי עובד ה', ומתוך זה אני אראה מה הכשרונות שנתן לי הקב"ה, מה הדברים שמתאימים ונכונים לי. בעצם בשורה התחתונה יכול להיות שהבחירה תהיה אותה הבחירה, השאלה היא רק מה המניע שלה- אני או הקב"ה. זה בכלל לא אומר לוותר על המסלול שאותו אתה רוצה, אלא להפך- זה אומר לעשות אותו, אבל עם הרבה יותר רבאק ותחושת שליחות. בהקשר ששאלת- אני לא בקי מספיק בפרטים, מהיכרות של כמה חברים זה אפשרי ללכת לעתודה גם אחרי כמה שנים בישיבה, אבל בכל מקרה, אני ממליץ לך לשבת עם עצמך ולחשוב מה נכון מצידי כיהודי עובד ה' לעשות כעת, מה יותר חשוב לי לטווח הרחוק- המסלול והתפקיד ה"נחשק", או- אני, האישיות שלי וכל מה שכלול בה, וגם/ממילא התפקיד שלי. מה נמצא במקום הראשון, מה העיקר ומה מתווסף אליו ומגיע מכוחו (והוא לא טפל בכלל!). ממילא השאלה אולי תקטן קצת, כי אם ברור לי שהאישיות שלי היא העיקר, שאם בשנים האלו שאני מתפתח ולומד הרבה אני אבנה את האישיות שלי בצורה טובה, עמוקה ויסודית - זה ישפיע לי בכמות ובאיכות על הרבה מחיי, בכל צומת חשובה יותר או פחות, זה ישפיע על ההתנהגות שלי בכל מקום שאהיה בו, על המשפחה שאני רוצה להקים ולגדל- זה יפגוש אותי (כמעט) בכל מקום במשך החיים. ולכן חשוב לשבת עם עצמי, בכנות ופתיחות, אפשר להיעזר אם צריך באדם חיצוני שגם מכיר אותי בצורה טובה- חבר, אבא אמא, מחנך וכו' ולחשוב מה העיקר מבחינתי, האם השנה+ בישיבה/ מכינה יתרמו לי, מה יותר חשוב לי- וזה לא חייב לסתור זה את זה, מה מטרתי בחיים בכללי- ועפ"ז להחליט. כמה נק' 🪁 כתבת "בחירה פזיזה" ואולי כדאי באמת מצד עצמך- בלי קשר לשנה מכינה/ ישיבה- לשבת שוב ולחשוב, לשקול את הדברים לכאן או לכאן, להתייעץ עם דמות מבוגרת שאתה מעריך- הורים, מחנך, יועץ וכו' ולשאול אותה את דעתה על הבחירה הזו, לשמוע, לפתוח כיווני חשיבה, בסוף כמובן- ההחלטה היא שלך. 🪁 בהתלבטות אם ללכת לישיבה/ מכינה חשוב לזכור שבכללי, עצם זה שתלך ל'מוסד תורני' יאפשר לך גם בהמשך- בכל מסלול צבאי שתהיה- את הקשר וה"בית הרוחני" לחזור אליו, רבנים להתחזק ולהתייעץ איתם, דבר שמוסיף ונותן המון! 🪁 אני לא חושב שהפחד מקלקול היא הסיבה שצריכה (בעיקר) להניע אותך, אבל בהחלט צריך להיות מודע למצב כיום שבו האווירה באוניברסיטאות היא חילונית למהדרין, מצב שמקשה מאוד לשמור על רמה רוחנית גבוהה ומדרדר רוחנית הרבה חבר'ה טובים ואיכותיים, ולכן הצורך להגיע למקומות כאלו עם אישיות חזקה ובנויה חשובה פי כמה. 🪁 על הצד גם שתחליט ללכת ישר למסלול העתודאי- בעיקר לפני ישיבה, אבל גם אחריה- תשים לב שקיבלת על עצמך משימה גדולה, להיות עובד ה' במקום שלך עם כל מה שזה כולל. מצד עצמך- חשוב לחזק ולהעמיק את הקשר שלך לקב"ה ולתורה. ומצד הסביבה - להיות דמות של יהודי, דתי, עובד ה' שמאיר את הסובבים אותך. זה לא פשוט, אבל אפשרי בהחלט. סומך עליך!! שיהיה לך בע"ה הרבה בהצלחה בכל דרך שתפנה אליה, שהקב"ה יעזור לך לבחור את הבחירה הנכונה בקלות וגם לשמוח בה! בכל מקרה, אם התשובה לא עזרה, מוזמן בשמחה לשאול ולדייק שוב. אין עליך! 😇 יהודה.
היי נכנסתי להדרכה בסניף עזרא השנה, בקורונה, לכן רוב הפעולות עד עכשיו היו בזום.. לא מזמן תנועות אריאל ובני עקיבא חזרו לפעול כרגיל (תוך התעלמות מהכללים לפי מה שאני יודעת) ולא רק הם, גם בתוך עזרא יש מדריכים שעושים פעולות ואפילו בסניף שלי. מופעל עלי לחץ לעשות פעולות פרונטליות למרות שאסור, מצד החניכות, המדשית וחברות אחרות. אני יודעת שזה אסור על פי החוק ומבחינה מוסרית אבל אני קצת מרגישה שאני תוקעת את הקבוצה מלעשות מה שטוב לה.. מה גם שאני באה ממשפחה שמאוד שומרת על הכללים בעוד שחברות שלי כבר לא כל כך מרגישות את הקורונה אז הן חושבות שאני סתם מגזימה. איך להתמודד עם הדילמה? גם מול עצמי וגם מול מדשית/חניכות? תודה:)
היי, יש לי שאלה שאני קצת מתביישת לשאול (מזל שזה אנונימי:) איך מתכוונים? אני מאוד אוהבת להתפלל וללמוד תורה ובכללי לקיים מצוות אבל אני מרגישה שזה בא ממקום מאוד שכלי ולא מתחבר לי בכלל לנשמה. אף פעם לא הייתה לי תפילה משמעותית או אפילו שיעור שקרה לי משהו לנשמה אני עושה את הדברים האלה בעיקר כי אני אוהבת לשמוע שיעורים או להתפלל אבל אני לא מרגישה שזה עושה לי משהו. אשמח שתתנו לי טיפים איך להתכוון או לפחות איך זה מרגיש ואולי גם תוכלו לעזור לי להתחבר יותר לנשמה שלי (אם היא עובדת אצלי בכלל...) תודה רבה!
אני גרה בהתנחלות, ויש לי פחד תמידי מזה שכל רגע שאתה יוצא מהיישוב או אפילו בתוכו אתה יכול לסיים את חייך. אין לי פחד מערבים, אבל תמיד תלווה אותי הרגשה שיכול לקרות משהו.. זה מוביל לזה שכל דבר בחיים שלי אני חושבת על מה יקרה אם אמות עוד מעט חס וחלילה ועוד כל מיני מחשבות מפחידות כאלו.. בסופו של דבר המחשבות האלו מובילות לניצול החיים למעשים טובים כמה שיותר, אך הייתי רוצה לחיות את החיים באמת, לא מתוך המחשבות האלה של מה יקרה אם אמות.. איך מתגברים על אותן מחשבות ולחיות בלי פחד? בת 16
אני מרגישה לבד. פשוט ככה. יש לי חברות וגם חברות מאוד קרובות שאני אוהבת אבל בזמן האחרון אני פשוט לבד עם עצמי והן יחד עושות טיקטוק או מצטלמות ואלו דברים שאני לא כל כך מבינה בהם לכן אני לא לוקחת חלק בזה. (לא מכוונה רעה כלפי אותן בנות, ממש לא!) זה בא לידי ביטוי בכך שאין לי כבר חשק לבוא לבית הספר. אני מאוד אוהבת את הבית ספר וכיף לי שם והיום, אני רק מחכה שהיום הסתיים כדי שאגיע כבר הביתה ולא אהיה בהפסקות לבד עם עצמי כי אני רק מחכה שההפסקות יגמרו כדי לא להיות לבד אלא לפחות בשיעור.. ומודה, לא כיף לי בכלל! מצד אחד אני חושבת שאולי אני לא בסדר פה כי הרי למה אנשים לא מתחברים אלי..? (נ.ב אני לא חלילה מוחרמת או משהו כזה) אבל מצד שני זה האופי שלי ואם להיות מחוברת כל היום לטיקטוק כדי לא להיות לבד בהפסקות זה מה שאני צריכה לעשות אז אני מוותרת.. לא אשנה את האישיות שלי בגלל זה.. והכי באסה הוא שבבית ספר אותן חברות קרובות כמעט לא מתייחסות אליי, לא ממש מדברות איתי אבל אחרי הצהריים כשהן צריכות עזרה באיזה תרגיל כמובן שהן לא יהססו בכלל לחשוב ויפנו אליי למרות שכל היום לא דיברו איתי.. תחשבו איך זה מרגיש.. כאילו אני רובוט שרק כשצריך אותו באים אליו, אם לא אז הוא יישאר בפינה עם עצמו.. יש מצב גדול שאני מגזימה אבל אלו תחושותיי.. מה עושים?? אני לא רוצה להמשיך ולבכות על המצב הזה, לא כיף לי ככה..
היי, קודם כל ממש תודה זה רעיון מהמם. אז ככה שנה שעברה עברתי בית ספר מאולפנה עם פנימייה לאולפנה בלי פנימייה, בחודשים האחרונים שהייתי באולפנה עם הפנימייה היה לי ממש טוב מבחינה חברתית, הייתי חברה של הרבה בנות אבל כבר החלטתי שאני עוברת וגם לא רציתי לאכזב את המשפחה שלי שלא אוהבת את הרעיון של הפנימיה. ( חשוב לי לציין שבאולפנה הזאת האווירה הייתה כל כך שונה כולם תמיד ביחד אי אפשר להסביר את האווירה באמת ). ואז עברתי לבית ספר אחר (אני ילדה שלוקח לה זמן להיפתח) וכשהתחלתי להתקרב יותר לבנות הקורונה הגיע ועצרה את זה ולא הייתי בקשר אם הבנות שרציתי להתחבר אליהם יותר. ובאותו זמן גם החברות שלי עם הבנות מהבית ספר הקודם התחילה להיחלש בהתחלה זה היה עם חברות ואחר כך עם חברות נורא קרובות אליי בגלל שהרגשתי שזה חד צדדי כי אני כל פעם התחלתי לדבר איתם, והם לא בהכרח התחילו שיחות אז הרגשתי לא רצויה. וגם בחופש הגדול כשהבנות מכניסות אותי לאיזה מפגש אני מרגישה לא בנוח ולא כמו פעם. אני מרגישה נדחפת סוג של. אני עדיין משתדלת לכתוב להם מדי פעם אבל אני עדיין מרגישה שזה חד צדדי למרות שאני יודעת שזה לא. (יש בת אחת שאני כן בקשר טוב איתה). מהצד שלהם רק בת אחת עזבה את הבית ספר ואין להם באמת חוסר כל האווירה נשארה אותו דבר, ואצלי הכול השתנה לגמרי ואפשר להגיד שאני קצת מקנאה. בקיצור , אני לא יודעת אם להמשיך לכתוב להם (אי אפשר להיפגש בגלל שהם בפנימייה ולא גרות כזה קרוב) או לוותר.
כבר כמעט שלוש שנים אני בדיכאון, לא משהו שראו עליי בהתחלה וגם עכשיו לא מבינים כמה זה עמוק כי אני מדחיק... קשה לי להסתכל על דברים שמחים במיוחד שבינתיים אין לי כל כך הרבה כאלו וכל פעם שאני רק מתחיל לספר לחבר אני או קוטע את עצמי באמצע כי אני לא רוצה שיחשבו שאני רגיש או מתחרט שדיברנו בכלל, (אני ממש לא רוצה לדבר עם אנשים, מעדיף לפתור ביני לבין עצמי) רק פה נוח לי לשתף כי זה אנונימי וסביר להניח שגם על זה אתחרט