היי, יש לי שאלה שאני קצת מתביישת לשאול (מזל שזה אנונימי:) איך מתכוונים? אני מאוד אוהבת להתפלל וללמוד תורה ובכללי לקיים מצוות אבל אני מרגישה שזה בא ממקום מאוד שכלי ולא מתחבר לי בכלל לנשמה. אף פעם לא הייתה לי תפילה משמעותית או אפילו שיעור שקרה לי משהו לנשמה אני עושה את הדברים האלה בעיקר כי אני אוהבת לשמוע שיעורים או להתפלל אבל אני לא מרגישה שזה עושה לי משהו. אשמח שתתנו לי טיפים איך להתכוון או לפחות איך זה מרגיש ואולי גם תוכלו לעזור לי להתחבר יותר לנשמה שלי (אם היא עובדת אצלי בכלל...) תודה רבה!
אני גרה בהתנחלות, ויש לי פחד תמידי מזה שכל רגע שאתה יוצא מהיישוב או אפילו בתוכו אתה יכול לסיים את חייך. אין לי פחד מערבים, אבל תמיד תלווה אותי הרגשה שיכול לקרות משהו.. זה מוביל לזה שכל דבר בחיים שלי אני חושבת על מה יקרה אם אמות עוד מעט חס וחלילה ועוד כל מיני מחשבות מפחידות כאלו.. בסופו של דבר המחשבות האלו מובילות לניצול החיים למעשים טובים כמה שיותר, אך הייתי רוצה לחיות את החיים באמת, לא מתוך המחשבות האלה של מה יקרה אם אמות.. איך מתגברים על אותן מחשבות ולחיות בלי פחד? בת 16
אני מרגישה לבד. פשוט ככה. יש לי חברות וגם חברות מאוד קרובות שאני אוהבת אבל בזמן האחרון אני פשוט לבד עם עצמי והן יחד עושות טיקטוק או מצטלמות ואלו דברים שאני לא כל כך מבינה בהם לכן אני לא לוקחת חלק בזה. (לא מכוונה רעה כלפי אותן בנות, ממש לא!) זה בא לידי ביטוי בכך שאין לי כבר חשק לבוא לבית הספר. אני מאוד אוהבת את הבית ספר וכיף לי שם והיום, אני רק מחכה שהיום הסתיים כדי שאגיע כבר הביתה ולא אהיה בהפסקות לבד עם עצמי כי אני רק מחכה שההפסקות יגמרו כדי לא להיות לבד אלא לפחות בשיעור.. ומודה, לא כיף לי בכלל! מצד אחד אני חושבת שאולי אני לא בסדר פה כי הרי למה אנשים לא מתחברים אלי..? (נ.ב אני לא חלילה מוחרמת או משהו כזה) אבל מצד שני זה האופי שלי ואם להיות מחוברת כל היום לטיקטוק כדי לא להיות לבד בהפסקות זה מה שאני צריכה לעשות אז אני מוותרת.. לא אשנה את האישיות שלי בגלל זה.. והכי באסה הוא שבבית ספר אותן חברות קרובות כמעט לא מתייחסות אליי, לא ממש מדברות איתי אבל אחרי הצהריים כשהן צריכות עזרה באיזה תרגיל כמובן שהן לא יהססו בכלל לחשוב ויפנו אליי למרות שכל היום לא דיברו איתי.. תחשבו איך זה מרגיש.. כאילו אני רובוט שרק כשצריך אותו באים אליו, אם לא אז הוא יישאר בפינה עם עצמו.. יש מצב גדול שאני מגזימה אבל אלו תחושותיי.. מה עושים?? אני לא רוצה להמשיך ולבכות על המצב הזה, לא כיף לי ככה..
היי, קודם כל ממש תודה זה רעיון מהמם. אז ככה שנה שעברה עברתי בית ספר מאולפנה עם פנימייה לאולפנה בלי פנימייה, בחודשים האחרונים שהייתי באולפנה עם הפנימייה היה לי ממש טוב מבחינה חברתית, הייתי חברה של הרבה בנות אבל כבר החלטתי שאני עוברת וגם לא רציתי לאכזב את המשפחה שלי שלא אוהבת את הרעיון של הפנימיה. ( חשוב לי לציין שבאולפנה הזאת האווירה הייתה כל כך שונה כולם תמיד ביחד אי אפשר להסביר את האווירה באמת ). ואז עברתי לבית ספר אחר (אני ילדה שלוקח לה זמן להיפתח) וכשהתחלתי להתקרב יותר לבנות הקורונה הגיע ועצרה את זה ולא הייתי בקשר אם הבנות שרציתי להתחבר אליהם יותר. ובאותו זמן גם החברות שלי עם הבנות מהבית ספר הקודם התחילה להיחלש בהתחלה זה היה עם חברות ואחר כך עם חברות נורא קרובות אליי בגלל שהרגשתי שזה חד צדדי כי אני כל פעם התחלתי לדבר איתם, והם לא בהכרח התחילו שיחות אז הרגשתי לא רצויה. וגם בחופש הגדול כשהבנות מכניסות אותי לאיזה מפגש אני מרגישה לא בנוח ולא כמו פעם. אני מרגישה נדחפת סוג של. אני עדיין משתדלת לכתוב להם מדי פעם אבל אני עדיין מרגישה שזה חד צדדי למרות שאני יודעת שזה לא. (יש בת אחת שאני כן בקשר טוב איתה). מהצד שלהם רק בת אחת עזבה את הבית ספר ואין להם באמת חוסר כל האווירה נשארה אותו דבר, ואצלי הכול השתנה לגמרי ואפשר להגיד שאני קצת מקנאה. בקיצור , אני לא יודעת אם להמשיך לכתוב להם (אי אפשר להיפגש בגלל שהם בפנימייה ולא גרות כזה קרוב) או לוותר.
כבר כמעט שלוש שנים אני בדיכאון, לא משהו שראו עליי בהתחלה וגם עכשיו לא מבינים כמה זה עמוק כי אני מדחיק... קשה לי להסתכל על דברים שמחים במיוחד שבינתיים אין לי כל כך הרבה כאלו וכל פעם שאני רק מתחיל לספר לחבר אני או קוטע את עצמי באמצע כי אני לא רוצה שיחשבו שאני רגיש או מתחרט שדיברנו בכלל, (אני ממש לא רוצה לדבר עם אנשים, מעדיף לפתור ביני לבין עצמי) רק פה נוח לי לשתף כי זה אנונימי וסביר להניח שגם על זה אתחרט
אהלן:) אני עכשיו התחלתי כיתה ט באולפנה, ויש לי חברה ממש טובה מהיסודי שאני לא נמצאת איתה בשום מסגרת מסודרת, לא בסניף, לא גרות כ"כ קרוב (כן באותה עיר, אבל לא באותה שכונה..), לא אולפנה וכו.. שנה שעברה הייתי בטוחה שיהיה קשה לשמור על קשר, אבל אנחנו באמת נצליח, אבל עכשיו אני רואה שזה קשה, ממש. גם, אנחנו לא באותה אולפנה ולכן בגלל הקורונה כשאחת בבית השנייה באולפנה וזה מקשה על להיפגש .. וגם מרגיש לי שלה הולך יותר טוב באולפנה , תוך שניה נהיה לה חברות טובות והיא מדברת איתם מלא וזה... כשלי מרגיש שהכול מתקדם לאט וכאילו יש לי חברות, אבל ממש לא ברמה שלה.. וכל זה די אוטם אותי וכבר מרגיש לי שלא זורם כשאנחנו מדברות וכבר קשה לי לפרוק ולשתף... והקטע שלא זורם רק כזה בהודעות אבל ברגע שנפגשים מדברים על הכול, והכל מסתדר (ואנחנו בטוב לכמה ימים). אבל באמת כשאני נפגשת איתה ואנחנו מדברות מרגיש לי כמה חשוב לי שנמשיך להיות בקשר וכמה טוב היא עושה לי וטוב לי איתה אני אשמח ממש לתשובה שאולי תעשה לי סדר בראש ואני אבין מה קורה פה😉 תודה ממש! באמת שזה פרויקט מדהים וטוב:) מין וגיל * בת 14.5
דבר ראשון תודה רבה על הפרויקט המדהים ❤️ אשמח אם תענו בקרוב . אני ואחותי קרובות בגיל היא גדולה ממני בשנה .ואני מרגישה שאני מאוד מקנאה בה. אני יודעת ומבינה שזה לא דבר טוב לקנא. אבל עדיין זה לא עוזר לי לצערי. אני מפחדת שבגלל הקנאה אני והיא נתרחק והקשר יפגע.
על פי התורה לגבר מותר להתחתן אם כמה נשים ולאשה מותר רק גבר אחד, למה לאשה אסור לשאת כמה גברים , הבדל מפלה, מהו ההבדל המהותי בעניין הזה בין אישה לגבר.
איך זה הגיוני שילדים ממשפחות טובות חוזרים בשאלה? גם איך השם נותן לזה לקרות?
אני נמצא בקשר כבר קרוב לשנה, לאחרונה הקשר התקדם. לקח לי יותר זמן ממנה אבל זה קרה בסוף, חשבתי שאני מוכן לזה ולכן ׳התקדמנו׳ אבל מסתבר שלא, היא בן אדם מדהים וחברה טובה מאוד אבל אני לא מרגיש שאני מוכן לקשר כזה, ואני לא בטוח שהרצון והרגשות באים ממקום אמיתי ולא בגלל לחץ מהסביבה ובעיקר ממנה מה עושים? איך מורידים הילוך בלי לפגוע בצד השני? תודה רבה מראש😉 בן 16
יש לי שאלה שפשוט מציקה לי ברמות בזמן האחרון. אני בכיתה י'א ב"ה מוקפת חברות- הבעיה העיקרית זה שתמיד תמיד המשפט שחוזר זה- בא לי חבר. במיוחד בתקופה הזאת של הקורונה זה מתגבר, זה בא מכל מקום ומכל חברה, פשוט נהיה רצון כזה של כולן, שיהיה להן חבר. זה נראה לי פשוט מבאס ברמות! חברות שלי לא מספיקות לי שאני רוצה חבר? חברות שלי לא מבינות אותי? או שאולי אני לא מבינה אותם? חברות שלי (וגם אני) פשוט אומרות בא לי חבר שיקשיב לי שיהיה שם בשבילי, הכי יבין אותי בעולם, לא ישפוט אותי. וזה כל כך מבאס הרי גם אני יכולה להיות פה בשבילך, וגם חברות שלי פה בשבילי, אז בשביל מה כל הכמיהה הזו? בת 17♡