שלום שלום. דבר ראשון אתחיל ואומר שאתם עושים עבודת קודש! ב"ה אני בחורה עם לא מעט קשרים עם בנים (ולא רואה בזה שום בעיה), אם רק ארצה יכול להיות לי אותו בן הזוג שרובנו מייחלות לו לבוא, וכן, אני רוצה בן זוג! אני מרגישה ויודעת שאני מסוגלת לתחזק קשר רציני לטווח ארוך ויציב אך זו לא הבעיה. אני לא יוצרת קשר רומנטי עם אף בן, כי יש בי הפחד לפספס בן אחר.. כל החיים שלי הורגלתי לשאוף לטוב ביותר, איך אני יכולה להיות עם בן זוג אחד ואז יבוא בן אחר שיהיה יותר מוצא חן בעיני? איך אני יכולה לעזוב מישהו לטובת מישהו אחר? זה דבר לא מוסרי ולא נכון לדעתי. אז איך אוכל להיות בטוחה שהוא האחד ושאני צריכה להפסיק לחפש? אני בהתלבטויות האלה כבר תקופה ארוכה ומתפספסים לי קשרים בין האצבעות, אני פוגעת בבנים וכבר חסרת אונים, מה לעשות? תודה ענקית מראש♡ בת 17
קודם כל סחטיין עליכן! באמת אתם עוזרים לכל כך הרבה בני נוער שזקוקים להיענות הזאת! השאלה שלי קצת מוזרה.. תמיד היה לי את החשק הזה ואת הפרפרים האלה כשאני רואה בנים, מצד אחד אני יודעת שזה לא טוב עכשיו קשר עם בנים וממש יש לי רשימה של למה זה לא טוב אבל איכשהו כל פעם כשאני רואה בנים חמודים דוסים כאלו אני ישר קופצת, אולי זה גם נובע מהסיבה שבחיים לא היה לי קשר עם בנים חוץ מהמעגל המשפחתי... מה אפשר לעשות? אי אפשר לשלוט ברגשות..
שלום לכם! אוקיי זה ישמע קצת מצחיק אבל.. אני מרגישה ילדותית.. לא בתחומי עניין שלי וכאלה, אלא יותר בהתנהגות.. כאילו יוצא לי להסתכל על דברים שאני עושה ולהגיד מה למה עשיתי את זה.. נגיד אני מדברת עם מישהי אני מרגישה צורך כל הזמן להוכיח לה את עצמי ואני עושה את זה בצורה ממש ילדותית ומביכה... כמו האנשים האלה שתספרו להם שקיבלתם 90 במבחן ואז הם יענו יואו דרך אגב אני קיבלתי 100.. או יגידו בסדר אבל המבחן היה ממש קל.. או שתדברו על משהו שאתם יודעים לעשות והם יגידו לכם בסדר אבל כולם יודעים... זה פשוט מרגיש לי שזה מגיע ממקום ילדותי ברמות ואני לא מצליחה להפסיק עם זה... אני ממש שונאת שעושים את זה לי אבל לאחרים זה פשוט נפלט לי ההתנהגות הזאת.. כל הזמן אני אחפש תשומת לב אליי ובווצאפ יצא לי להגיב על כל דבר וכל הזמן לנסות לומר משהו שנון שיצחיק או הערות ציניות כאלה ותמיד לנסות להיראות מגניבה אבל זאת התנהגות ממש ילדותית בעיניי וגם בהסתכלות על עצמי מהצד אני יודעת להגיד שזאת התנהגות לא לעניין ובהרגשה שלי אני באמת לא חושבת שאני תלוי במה שאחרים אומרים אבל כל זה רק במחשבה.. במעשים זה פשוט לא עובד לי... וממש מוריד לאנשים אחרים ממני זאת ההרגשה.. חשבתי אולי תוכלו לייעץ לי מה לעשות🙈
פשוט שונאת לראות תמונות שלי מפעם!!! זה ככ מביך אותי אני מתפחדת מעצמי.. באלי לשכוח את איך שהייתי( בעיקר איך שהייתי נראית חיצונית).. ותמיד יושבים וכזה רואים תמונות מפעם וכולן צוחקות וכזה וזה לא נעים לי אף פעם שונאת שצוחקים עלי עלזה זה מביך אותי ומפדח אותי באמת אם הייתי יכולה הייתי פשוט מוחקת הכל!! מה אפשר לעשות?.. תודה!!
התאמנתי ופיתחתי את הגוף וב"ה ראיתי תוצאות והייתי שמח בזה, ולאחרונה עלתה בי המחשבה למה? למה לפתח עכשיו את הגוף החומרי? במיוחד שזה בא על חשבון הלימוד. לא את כל הזמן, אבל צריך לעשות אימון וזה לוקח זמן וכוח שהייתי יכול להשקיע בו בלימוד תורה. גם זה לא שכל הזמן אצלי מנוצל, יש לי הרבה זמן להיות בטלפון וזמן לא לעשות כלום אבל עדיין עלתה בי המחשבה שאני מבזבז אנרגיה וזמן שהייתי יכול להשקיע בלעלות רוחני ואני מבזבז(או משקיע) בגוף החומרי.
תודה רבה על כל ההשקעה שלכם ועל התשובות. הרבה פעמים אני מרגישה שאני עושה מצווה או משהו כי אני מכבדת את ההורים שלי ולא כי אני באמת רוצה או מאמינה במה שאני עושה. זה לא שההורים שלי מחייבים אותי לעשות משהו פשוט אני לא רוצה לצער אותם. אני שרופה על ההורים שלי ברמות ואני לא רוצה שהם יתאכזבו או משהו. זה לא שאני ילדה מושלמת ועושה כל מה שההורים שלי עושים פשוט כשאני לא עושה מצווה או משהו אז לא אכפת לי מהמצוה עצמה שלא עשיתי אלא מהקטע שלא עשיתי מה שההורים שלי היו רוצים שאני יעשה. לדוגמא אם זה לא היה בשביל ההורים שלי ממזמן היה לי חבר אבל אני יודעת כמה הם נגד אז וואלה ויתרתי על זה לעכשיו- שיהיה ברור זה לא שאני כבר לא רוצה חבר פשוט אני לא רוצה לצער את ההורים שלי. אני לא מפחדת מהם פשוט אני שרופה עליהם ולא רווצה לעשות משהו שהם לא חושבים שזה הדרך.. בקיצור השאלה שלי היא איך לשחרר ולעשות מה שבא לי כי אני יודעת שההורים שלי יקבלו אותי איך שאני (ראיתי אצל אחים שלי הגדולים)
הי, לאחרונה עולות לי המון שאלות שקשורות בתיקון של האדם... אם לדוגמה אדם לא מצליח לעבור נסיון כלשהו או עובר אותו לא בצורה מלאה אז הוא יצטרך שוב לחזור לתקן את עצמו? כי תכלס זה קצת 'לא הוגן', השם קובע מה יקרה ומה אני אעשה בחיים , אין לי זכות בחירה איך להתנהג... אין לי את האופציה לבחור איך להתמודד עם משהו אם הקב''ה כבר החליט יודע מראש מה אני אעשה בעוד כמה שניות. והאם נסיונות וקשיים בחיים באו כעונש על משהו? בכללי אם יש לכן קישורים לשיעורים ושיחות בנושא אשמח:)
אהלןן! קודם כל תודה ענקית! הפרויקט הזה אדיר וזה עוזר לי כל כך! הלוואי ותרגישו ותדעו כמה אתם משמעותיים!! אזז ככה אני שביעסטית ובעקבות למידה על השואה בשיעורי היסטוריה עלו לי המון שאלות קשות.. 1. כל השואה זה בעצם גזענות, לגרמנים יש תורת גזע וחוקי נירנברג ותמיד יש גזענות כלפי היהודים. אחד מהחוקים זה שאסור להתחתן עם יהודי ולמדנו שזה נחשב ממש חמור. אבל תכלס אני לא מבינה למה.. להבדיל אלפי הבדלות גם אנחנו סוג של גזעניים (לא באמת) אבל גם לנו אסור להתחתן עם גויים, גם אנחנו רוצים לשמור על הטהרה של היהדות שלנו (שזה הטענה של הגרמנים לחוקים האלו)..במיוחד אני לא מבינה איך היהודות היא באמת לא נחשבת גזענית? יש לנו מצווה להרוג את עמלק, סתם כי הם עמלק. למחות את הזכר שלהם! זה בדיוק מה שהגרמנים ניסו לעשות לנו!! איך לנו יש את הזכות להרוג את כל עמלק? זה גזענות! 2. למה תמיד שונאים את היהודים? שמעתי אנשים אומרים אתזה כמה פעמים שכל דבר רע שקורה בעולם ישר מאשימים את היהודים. ולאורך ההיסטוריה רק את היהודים תמיד כולם שונאים..למה?? אנחנו אמורים להיות אור לגויים (שאגב גם את זה אני לא מבינה עד הסוף..) אז איך עושים אתזה כשכולם שונאים אותנו... אני פשוט לא מצליחה להבין איך תמיד שונאים עם ספציפיי כאילו זה דורות שונים אלו אנשים שונים..למה תמיד יהיה אנטישמיותת? תודה רבה רבה!
אוקיי תודה ענקית על המקום הזה, באמת מבורךך. אני מרגישה שמלא דברים סוגרים עליייי. אני כל היום עסוקה בלרצות חבר ולרצות להתחתן ואז אני קולטת שאני אפילו לא בת 17 וזה ככ רחוק ממני ובנתיים אני עסוקה בבגרויות ומתכונות ומלא דברים ככ לא מעניינים ונמאס ליי. אני חושבת עלזה ומרגישה תסכול מהציפייה הכל כך רחוקה, ואז אני מפסיקה לחשוב עלזה ונכנסת לייאוש מהלימודים ומאלפי המטלות שיש לי לעשות ואני לא עושה אותם כי אני מיואשת מהעומס. אני לא בן אדם דכאוני, הכי ההפך, כלפי חוץ אף אחד לא יתאר לעצמו שיש לי רגעים כאלו בכלל. אבל אני מפחדת שאני אפול לשם. אני מתגעגעת לעבר מאוד ומפחדת להתבגר ולגדול כי כיף לי וטוב לי עם החברה והסביבה שאני נמצאת בה, ועם זאת כמו שכבר אמרתי מיואשת מהגיל שלי ורוצה לעבור אותו ולהתחתן, לגמור את הבגרויות להתקדם הלאה. אבל אז אני מפחדת להכנס לדיכאון מהגיל כשאתבגר, מהחיים החדשים. אני מרגישה שאני משתגעת אפילו לא הצלחתי להסביר את עצמי😅 אני אבין אם לא יהיה איך לעזור לי אבל שמחתי לפרוק;))
בכיתה י"א, מתלבטת אם לצאת לשל"ף בנע. מישהו שהיה ויכול לשתף איזה תכונות הוא חושב שצריך בשביל זה, למי זה מתאים, למה לצאת בכלל? מה החשיבות של הפרויקט? יתרונות, חסרונות.. זה שווה את זה? למה כדאי/לא כדאי לצאת? גם קצת פרקטי..- בתי הספר ששולחים אליהם באמת גרועים והכל תלוי רק בי? בהכרח הבנות שיהיה איתי בכיתה יהיו לא דתיות עם תיקים במשטרה? זה נשמע מצחיק אבל אני באמת לא יודעת למה לצפות .. ובכלל, איך אני יודעת אם יש בי את התכונות האלה? בחיים לא עמדתי במצב כמו זה אז איך אני יודעת אם אני אסתדר בכיתה חדשה לדוגמא, או אצליח להשקיע בלימודים עם עוד 6 בנות בדירה.. יש דרך לדעת או שכל מי שהולך לא באמת יודע ומקווה לטוב? בנוסף, מה לעשות אם המורה לא תומכת בזה ואומרת שכדאי לי לא ללכת? היא מכירה אותי והכל אבל יצא לי בחיים שאמרו לי שאני לא מסוגלת ובסוף הוכחתי שכן. גם זה מפחיד ללכת למרות שאמרו לי שלא כדאי, זה מחויבות שאני חייבת להצליח ממש אחרת יסתכלו עליי במבט של אמרנו לך וזה מביך.. איך אני יודעת מה הדבר הנכון לעשות?
אהלן, תודה רבה על הפרוייקט המדהים הזה!! אז בעז"ה שנה הבאה אני הולכת לאולפנה עם פנימייה מלאה, ויש לי קצת חששות מהפנימייה, הנסיעות הארוכות, החברות החדשות, הריחוק מהבית וכו.. אשמח אם תוכלו לתת קצת טיפים. תודה רבה!
מרגיש לי שאני מסתכלת יותר מידי על הציונים שלי בלימודים בלי להתרכז במאמץ וזה לא טוב לי... אני יודעת שהמאמץ וההשקעה חשובים, אבל בתכלס מעניין אותי רק הציון בלי קשר לכמה למדתי, וזה מכניס אותי ללחצים וזה לא טוב לי.. איך אפשר להתרכז גם בדרך ובהשתדלות?