אני כועס על כולם. על הקורונה, שלקחה לי מלא זמן עם החניכים. על כל הכישלונות שלי, שלא משנה כמה התאמצתי בסופו של דבר גם ככה נכשלתי. על ההורים שלי, שלא נותנים לי לפעמים את המקום שאני צריך. על החברים שלי, שבכלל לא מבינים אותי. שמתעלמים. על השכבה שלי, שמבחינתם אם אתה לא מגניב אתה לא שווה חיוך, או סתם טיול. על הקומונרית, שלא אכפת לה בכלל, העיקר ש"נעביר ערכים" ושיהיו הרבה חניכים והכל יראה מושלם. על המורים, שמבחינתם הדבר הכי חשוב זה ציונים. על בג''ץ, שסימן את הבית שלי כשטח של ערבי, למרות שהוא לא גר בארץ כבר עשרות שנים - ועכשיו אבא ואמא הולכים הלוך חזור כדי לטפל בעניין הזה, שלא יפנו אותנו מהבית שלנו על ביבי, שההבטחה היחידה שלו הייתה שנהיה גם אנחנו חלק מיסוד כסא ה' בעולם, והנה כבר שנה עברה וזה לא קרה, וכנראה לא יקרה. על מפלגות השמאל, שמבחינת כולן אני כובש ומדכא וצריך לפנות אותי מהבית שלי, למרות שרק לפני כמה שבועות הלכנו כל המשפחה לתרום דם עבור מחנה הפליטים הקרוב, ואני בעצמי נולדתי שנים אחרי שהמשפחה שלי עברה לפה. על כל המחלות והפציעות שאני סובל וזה לא נגמר. על זה שאני מרגיש כ''כ בודד , בחג החירות.
בטעות אכלתי מסטיק הובה בובה בפסח, ומרגישה אשמה מטורפת. מה עושים, איך יודעים אם זה כשר לפסח?
אני חוזרת בתשובה ברוך השם ואני בעיר חילונית גם הצניעות- אני מרגישה לא קשורה לבנות מבחינת לבוש, וגם יש לי חבר טוב שהיה באמת כשהייתי צריכה וכאילו זה אסור... בכל פעם שיש מסיבות אני יושבת בצד כי אסור מעורב, אני רואה את כל הבנות שיש להם חברים טובים ואני מרגישה שאני באמת רוצה לעשות את זה מאהבה, אני פשוט מרגישה שאין לי תקווה כבר. יש לי עוד כמה שנים לסיים ואני לא רוצה לגמור בסבל, אני מרגישה שכל יום זה השרדות
מה הקטע של מלווה לילה? מה זה משנה אם אני נוהגת עד 21:00 או נוהגת ב21:15?
מה החידוש בעולם בסוף הכל אותו דבר יש תקופה אחד מצליח אחד לא מצליח וכן הפוך כולם עובדים כולם בונים בית אולי קצת שונה אבל בסוף הכל מאוד דומה גם בעבודה מה יש מגניב וחדש חייב חידוש
היי, דוד שלי עבר לפני כ-4 שנים תאונת דרכים. היה במצב קשה מאוד, מורדם ומונשם 3 שבועות ועבר תהליך שיקום ארוך. מאז יש לי פחד, כל פעם שאני או אבא שלי נוסעים לאיזשהו מקום אני מפחדת, כל פעם שאני שומעת בחדשות על תאונת דרכים מיד עולה לי הדופק ואני מפחדת שזה מישהו שחשוב לי ואני מכירה. אני מרגישה שיש לי כמו טראומה כזאת...לא סיפרתי את זה לאף אחד אבל זה קורה לי כמעט כל שבוע הפחד הזה.
אני ממש לא אוהבת מגע, כל פעם שנוגעים בי יש לי מין כזה צמרמורת וזה מציק לי ממש. הבעיה זה כשנפגשים עם אנשים אחרי הרבה זמן שלא, שחברה בוכה, כשפוגשים את סבא וסבתא וכאלה... איך להתחמק מחיבוקים בטקט?
אין לכם מושג כמה משמח שיש מקום לשאול ולהתייעץ😁 תודה ענקית והלוואי שתזכו לקצת מהשכר על מה שאתם עושים! סגרתי לשנה הבאה במקום מקסים שמאוד רציתי😁 ובסייעתא דישמיא גם החברה הכי טובה שלי סגרה במקום שלדעתי יהיה לה מעולה בו! שתינו ממש שמחות ומקוות שבאמת כל החלומות יתגשמו. עברו שבועיים בערך ופתאום נפלתי לפחדים. שתינו סגרנו במקומות ממש טובים אבל גם רחוקים מאוד, בעיקר פיזית (אני די בדרום והיא בצפון הרחוק) וגם מאוד שונים מבחינת העשייה, מקומות כמעט הפוכים. שתינו בנות שקטות יחסית, על עצמי אני יודעת שמאוד לא קל לי לשמור על קשר עם אנשים, גם מהיסודי וגם מהחטיבה אין לי קשר עם אף אחת שלא גרה אצלנו ביישוב. אבל ממש מפחיד אותי לאבד את הקשר המדהים שיש ביננו! אז בקיצור, ממש אשמח לטיפים איך לשמור על קשר (כמובן שגם בכללי אני אשמח לשמור על קשר עם הכיתה שלי וסתם עוד אנשים אז זה יעזור בכל מקרה😁) ואיך לא להתרחק ולהתנתק בשינוי המטורף הזה של לעבור מהאולפנה לשירות... ושוב תודה ענקית!
שלום, לפני שנתיים חזרתי בתשובה ובזמן האחרון האמונה שלי פחתה לגמרי, אני יודע שלחוזר בתשובה יש ירידה אחרי תקופה מסויימת אבל עדיין יש לי ירידה יותר מידי חזקה, אני יודע שיש שכר ועונש ושיש עולם הבא, אני יודע שאת הכל יצר אלוקים, אבל אני לא מצליח לחזור לאמונה שהייתה לי שרק חזרתי בתשובה, אני מרגיש שכל יום אני חוזר עוד קצת ועוד קצת בשאלה-ואני לא רוצה שהדבר הזה יקרה, אני מאמין שחלק גדול מזה שזה קורה זה שיש לי עומס בחיי היום יום בגלל התפילות ואין לי אפילו זמן לעצמי או לאישתי או לדברי תורה. יש לי 3 ילדים קטנים ב"ה והיום שלי לחוץ ועמוס ממש ואין לי זמן לשום דבר חוץ מ3 תפילות ביום. סדר היום שלי הוא כזה:תפילה בבוקר(נץ)- עבודה- מנחה- עבודה- ערבית- חזרה הביתה ועזרה בטיפול הילדים- מקלחת אוכל- כבר השעה פה 22-23 - כבר מאוחר ואני כמה דקות מדבר עם אישתי והולכים לישון. אשמח לעצות כיצד לפעול בחוסר הזמן שיש לי לא לחזור בשאלה ולחזור לאמונה מלאה,
היי, תודה רבה לכם!! לפני כמה זמן דיברתי עם מישהו על הצבא והוא אמר לי את המשפט "היותר דוסות נשארות במטבח" בתור מטאפורה. כמובן שאני לא מסכימה עם הנשים למטבח והכל אבל זו מטאפורה אמיתית, הרי השירות הלאומי, הבית זה המקום הבטוח עבורי. למה שאני לא אצא מהבועה? הרי תמיד אומרים לא לפחד לשאול שאלות, מתוך השאלות מגיעים לאמונה אמיתית, אז למה לא ללכת לצבא בעצם (לא בענייני צניעות כרגע), להבין במה אני באמת מאמינה, על אילו עקרונות אני עומדת?
היי ישלי 2 חברות (אחת טובה והשנייה אחותה שגם חברה שלי) שיש לי מערכת יחסים ממש בעייתית איתם.. מבחינה חיצונית אנחנו חברות טובות אבל בפועל הם פגעו בי לפני שנתיים שלוש בטיול ממש והם לא הבינו את רמת הפגיעה כך שחזרו על זה שוב טיול שנה לאחר מכן.. אני ממש נפגעתי מזה וחטפתי טראומה ומאז לפעמים יש לי מעין פלאשבקים למרות שהתגברתי על זה ואנחנו חזרנו להיות חברות אבל לפעמים אני נזכרת בזה אבל לפעמים לא יודעת איך להתנהג ולפעול כלפי הבנות הללו.. מצד אחד הם חברות שלי מצד שני אני מאוד פגועה והם התנצלו אז זה לא משו שישתנה... האם להשאר חברה שלהם ? האם צריך לשחרר ולסלוח? אשמח לעצה תודה רבה!
אעע הצילווו לפני איזה חודש וחצי עברתי הטרדה מינית ואני לא מצליחה לספר את זהה וכמה פעמים ניסיתיי להורים שלי אני לא מצליחה (השבת כשהייתי בבית היו כמה הזדמנויות ופשוט לא הצלחתי), לרכזות שלי בשירות אני לא מצליחה, לאמא של המשפחה המאמצת שלי אני לא רואה את עצמי אומרת לה.. אמאלה הצילו🙈 כאילו אשכרה אין לי אף אחד בעולם?! מה אני עושה עם הסיפור הזה? מצד אחד אני לא יכולה כבר להסתיר את זה ומצד שני אני לא מצליחה לספר את זה.. תודה אתם צדיקים צדיקים צדיקים❤❤