(השאלה נערכה) אני נופל בשמירת הברית כבר שנה ורוצה להפסיק אך אחרי תקופה אני לא מצליח להתגבר זכר 16
(תודה תודה תודה על הפרוייקט הזה! פשוט תודה!) אני ממש מובכת להגיד אבל אני כל הזמן חושבת מחשבות סוטות, מדמיינת דברים מיניים וכו׳... זה אסור? איך מפסיקים? ממה זה נובע? למה זה מרגיש לי שרק אני כזאת? זה יהרוס לי בעתיד עם בעלי? יש סיכוי שזה בגלל שאנחנו דתיים והכל מוגבל אז זה פשוט מתפרץ אצלי? סליחה סליחה סליחה על הכמות שאלות, אני פשוט מרגישה בבעיה😖 בת 17
תודה רבה צוות התותחים של משיב נפש, אתם עוזים לכל כך הרבה, תודה ואשרייכם 🤗 יש לי בעצם שלוש שאלות קשורות. אני מתפללת תפילה ארוכה, וזה מחיל להיות לי קשה. אני מתפללת את כל התפילה שמתפללים בבית כנסת (בכיתה מקצרים), חלק מקורבנות, קבלת עול מלכות שמים, י"ג עקרים, שש זכירות, וניראה לי שהבנתם. אבל לפעמים יש לי מלחמה בתוכי. על מה אפשר לדלג? ואני אסביר. עד שאני מגיעה לתפילת העמידה, אני כבר לא מרוכזת. נדיר שיש לי תפילות שאני מצליחה להתרכז כל התפילה (לא בביה"כ) מברכות השחר, ועד עלינו לשבח. כשהתפילה כל כך הארוכה, אז או שאני מאריכה ומתפללת כמו שצריך ובכוונה, ואז מתחילה להיות בלחץ של זמן, מכל מיני סיבות. בכיתה אין לי זמן מספיק זמן להתפלל בכלל, אני בקושי בשמע כשהן מסיימות, ואז אני לא מרוכזת בעמידה ושמע ישראל, או שאני מטיסה את ההתחלה של התפילה, בלי כוונה, בוקשי אומרת את המילים, ואז העמידה יכולה לקחת לי גם חצי שעה בכיף. חשבתי פשוט לדלג קצת, אבל כל דבר מרגיש לי חשוב, נצרך, ומי אני שאחליט לוותר על זה?! אני ניסיתי להתרכז בברכות השחר הוספתי עוד תפילה, התפללתי אותה שלושה בקרים, ואז אני מרגישה מחויבת, והופס, התפילה עוד יותר ארוכה לי. (בכללי רציתי לשאול, באמת יש עניין במשהו שעשיתי שלוש פעמים ברציפות, ולכן זה הופך למחוייבות? איפה עובר גם עובר בזה הגבול?) וגם יש בי כל הזמן מלחמה נוספת, איך אני יודעת מה אומר לי היצר הטוב, ומה הרע? כשזה נוגע לתפילה או בכללי לעבודת ה' זה מתבלבל אצלי ממש. מצד אחד אני אומרת לעצמי- "הפעם את תתפללי את הכל בכוונה" "אבל אני לא אצליח" "בטח שכן, אני יכולה." "נתפלל עכשיו חלק, לא הכל. נתחיל להתפלל בכוונה עד 'ברוך שאמר'" "לא, מה פתאום! את מתפללת את כל התפילה עכשיו, בלי הפסקות ובלי מחשבות מיותרות" וככה זה נמשך. מה לעשות?! איך אני יודעת להבדיל בטוב לרע, בין קטעים שאפשר בלחץ לדלג, או להפסיק באמצע בשביל לעזור\ להגיב לאמא, ומתי זה ממש לא? יוצא לי לפעמים ממש רע, שאני רוצה להתפלל בנחת, ומולי אמא ואבא עובדים\ מתארגנים למה שזה לא יהיה, ואני רוצה לעזור\ לקצר את התפילה\ להתרכז, וזה פשוט לא מצליח! זה ממש מתסכל אותי אחר כך!! 😣 סליחה על האורך, ושערבבתי פה כמה דברים, לגבי התפילה, היצר, ואם יש עניין למשהו עם חזרה שלוש פעמים ברציפות. תודה רבה על הפרוייקט המבורך והמדהים!
למה אנחנו חיים? כאילו מה הקטע בחיים? אני שואלת את זה לא ממקום של דיכאון ושאין למה לחיות אלא באמת למה? כאילו לא משנה כמה שנעשה בסוף זה יגמר, הדור הבא גם ימות, גם זה שאחריו... לא משנה כמה נעשה, כמה שנזכור, כמה שנפעל, סך הכל בתמונה הכוללת כאילו הכל יגמר וישכח אז כאילו למה צריך את התפילות שלנו, את המאמץ, את החיים שלנו? כאילו נגיד וצריך את זה בשביל לקיים את העולם אבל בסופו של דבר העולם גם נגמר ובאמת למה ה ברא אותנו? כאילו למה הוא צריך את כל הבאלגן הזה על הראש, של לנהל עולם? סליחה על הכאב ראש והחפירות😅
הי, לאחרונה התחלתי ממש לקנא באנשים שחזרו בתשובה. אני מסתכלת עליהם רואה איך יום יום הם שמחים לחיות את החיים, איך כל יום הם בוחרים שוב וזה פשוט מבאס אותי. אני אף פעם לא בחרתי, נולדתי דתייה וזה כאילו שולל ממני את האפשרות להרגיש "אורות". איך אני מפסיקה לקנא בחוזרים בתשובה ומתחילה להרגיש שגם אני בוחרת, למרות שתכלס אני לא?
הי, תודה על הפרוייקט הזה, אתם לא מבינים כמה הוא עוזר. אז ככה, השיח בעם, בין האנשים, פשוט קורע אותי. אני מנסה לאהוב את כולם, אבל כולם רק כל הזמן נגד הכל. התקשורת מראה את הצדדים המכוערים, נכון, אבל בסופו של יום מרגיש לי שאני לא מסוגלת לדבר עם בן אדם עם דעות שונות משלי מבלי שאפגע בו או שהוא יפגע בי. למה אנחנו כבר תקופה כזו ארוכה לא מצליחים לכבד אחד את השני? למה הדיבור שלנו גורם לקרע כזה? הייתי ככ רוצה לדבר עם בן אדם עם דעות מנוגדות לי בצורה נעימה, מכובדת, להבין אותו, וזה נראה שפשוט אי אפשר. יש לי שאיפה אישית להשתדל לאהוב את כל עם ישראל, אבל איך תכלס אפשר כשכל הזמן אני מרגישה שרק פוגעים בי ומשפילים את המגזר שלי ומזלזלים בכל מה שאני מאמינה בו?
שלום ותודה ענקית על מה שאתם עושים, זה ענק!! אבא שלי מתכתב בווצאפ (חלק מהעבודה, חלק סתם), וממש ממש קשה לי לא להעיר!!!! איך אפשר להתגבר על הרצון להעיר?
היי מלכיםםםם👑 אתם באמת עושים עבודת קודש🙌 אז ככה..אני מדריכה ברוך ה. ואני מרגישה(וגם עוד כמה חברות בצוות)שיש לקומו מדריכים שהיא אוהבת יותר מאחרים,עכשיו סבבה מבינה גם לי יש אנשים שאני יותר או פחות אוהבת אבל זה מגיע למצב שלנו(לי ולחברות שהיא פחות אוהבת)היא כן תעיר על חולצתנועה או חצאית שמבחינתה לא מתאימה וכזה. וזה ממש מבאס כי אם הם יבואו בלי חולצתנועה לישבצ או משהו לא יקרה כלום אבל אם אנחנו נעשה את זה יכול להיות שהיא תגיד לנו לחזור הביתה להחליף🥺
היי, אוקיי אז ככה אני כבר כמה שנים מדברת עם ילד שאני לא באמת מכירה. לא ראיתי אותו אף פעם. אבל כן היה מקרה אחד שההורים שלי אמרו לי להפסיק לדבר איתו, וזה היה שהייתי הרבה יותר קטנה. מצד אחד אני הכי מנסה להפסיק כי וואלה זה לא עושה לי טוב, זה לא עושה לנפש שלי טוב, זה גורם לי לשקר. אבל מצד שני באותו רגע זה כיף. אבל באמת בתוכי אני יודעת שזה לא בסדר וכרגע זה לא טוב לי. אשמח לעצה, תודה!
היה לי בעבר קשר ממש טוב עם מישהי, אבל בשלב מסויים זה הפך להיות קשר קצת תלותי. כשהיה קורה לי משהו רק אותה הייתי משתפת ורק לה הייתי מספרת, וכשהיא לא הייתה שם הייתי ממש מתפרקת כי לא היה לי עם מי עוד לדבר. והקשר הזה כבר יחסית נגמר, אני פשוט כבר לא ככ משתפת אותה. וזה יצר לי הרבה קושי... ועכשיו אני מפחדת מקשר עם מדריכות וכו - כי בסוף זה קשר שונה שגם בדכ צד אחד יותר משתף והשני פחות.. איך אפשר לדעת מתי לעצור ומתי זה קשר שהוא תלותי מידי? אני מפחדת מממש להגיע שוב למצב הזה של תלות בבן אדם ואז פתאום כשהוא כבר לא יכול לעזור לי אני אהייה בקושי ממש.. תודה!!
יש לי שאלה שהולכת איתי כבר הרבה זמן וממש אשמח אם תצליח לענות לי עליה. בשנה וקצת האחרונות אין לי חשק לעשות שום דבר. גם לא דברים שאהבתי לעשות. ואני מסתכלת על כל מי שמסביבי ובאמת לא מבינה למה הם טורחים כל כך (נגיד כדי להצליח במבחנים ובלימודים). אני פשוט לא רואה בזה שום חשיבות. כנ"ל לגבי הקמת משפחה- למרות שאני מבינה את הערך של ההמשכיות והולדת ילדים, זה פשוט לכבול את עצמך לכל החיים! וניסיתי כבר את כל הקטע של לשתף או למצוא משהו שאני אוהבת לעשות, לא הלך... אני באמת מרגישה שאין תועלת בחיים אלה (לא בקטע אובדני. פשוט באמת לא מוצאת טעם) ולא מתחברת לעניין של "כל מטרת העולם הזה היא להתקרב על ה' ולתקן את הנשמה ואת העולם" וכל מה שבסגנון. וגם כשאני במצב רוח טוב, זה עובר אחרי כמה שעות או ימים. והכי מייאש אותי שזה יהיה ככה תמיד! כל החיים צריך להילחם בדיכאון הזה ובאמת שאין לי כוח.