ש. מה אפשר לעשות כשאתה מרגיש שאין איתך אף אחד בעולם, גם לא אנשים, גם לא הקב"ה, ואתה לבד?
ש. אהלן,מהקורה? יש לי שאלה שאני חושבת עליה כבר המון זמן, בשנה האחרונה עברתי רצף של אירועים לא פשוטים הקשה מביניהם הוא שאח של חברה מאוד טובה נפטר.נער בן 19. האירוע הזה תפס אותי מאוד קשה ובכללי אני מאוד חיה את האובדן בגלל חברה שלי. בעקבות התקופה עלו לי מלא שאלות באמונה.לא על עצם הקיום.אני מאמינה באמונה שלמה.השאלות יותר על הדרך שלו להנהיג את העולם.מרגישה קטנוניות קצת.כל התקופה הזאת מדגישה לי עצמה אני קטנה בעולם כזה גדול.וזה מעצבן ומתסכל מאוד להיות כזה קטן וחסר אחיזה בחיים שלך. בתורה מוזכר כמה פעמים הנושא של אם תקיימו כך וכך אז תקבלו אריכות ימים וכו'...אבל בכל זאת זה מרגיש שקר.יש איזה שהיא הבטחה?האם זה נכון בכלל להיכנס לזה כי זה סתם חשבונות שמיים שאנחנו לא נבין.אבל מצד שני זה מתסכל מאוד שככה ה' נוהג בעולמו ולוקח ככה אנשים בלי התראה מוקדמת וגורם לכזה כאב.והכי מתסכל שאנחנו לעולם לא נבין למה.ולאף אחד אין תשובות ואנחנו צריכים להתמודד בלי שום הסבר. אני לא יודעת עד כמה באמת אפשר לענות ולהסביר אבל פשוט אשמח לשמוע כיוון:)
ש היי:) קודם כל יישר כוח על הכל!! היה לנו שיבוצים ולא קיבלתי את מה שרציתי.. ובכיתי ממש ולקחתי אתזה ממש קשה, לפני השיבוצים התפללתי כלכך הרבה לה' שאני אקבל את מה שרציתי אך זה לא קרה.. איך אני יכולה לקום מזה ולשמוח במה שה' נתן לי?
ב"ה יש לי אחיינים. אני כל הזמן חושבת על מה היה קורה אם חס וחלילה היה קורה להם משהו רע, אני מוצאת את עצמי כל הזמן מתפללת עליהם (לא כחלק מתפילה מסודרת אלא סתם מדברת אל ה' ומבקשת ממנו שישמור עליהם) ולא מעט פעמים אני בוכה מרוב תסכול על הפחד שלי איך אני יכולה לא לחיות בפחד תמידי שחס וחלילה הם לא יעברו משהו לא טוב?
אני נמצאת כרגע בצוות נחשון, שנה הבאה זאת השנה השניה שלי (שבט דורות). רציתי להיכנס להדרכה בשיבוץ הראשון ולא נכנסתי, למרות שאני מתאימה ויכולה לתרום המון, נשארתי בנחשון והבאתי את כולי. והגיעו השיבוצים השניים. רציתי להיכנס לסניף שלי להדריך, כי אני יודעת שאני יכולה להיות מדריכה מעולה והרגשתי קצת מבוזבזת בנחשון למרות שהבאתי שם את כולי. הקומונרית אצלנו לא נתנה לכמה בנות שרצו להיכנס מנחשון ולי כי עשינו את התפקיד שלנו בנחשון טוב. אני מאוד התבאסתי עלזה שפעם שניה אני לא מקבלת את מה שאני חושבת שאני יכולה להיות הכי טובה בו, ועכשיו אני מרגישה שהרבה יותר קשה לי להביא את כולי לנחשון ולהיות שם תותחית אחרי פעמיים שהתבאסתי. אשמח לרעיונות איך למרות הבאסה להמשיך להיות שפיצית בנחשון ואיך אפשר להתגבר על הבאסה.
חשבתי שזה הוא, שהוא האחד , הוא אמר לי שאני כל מה שהוא רצה , הוא סיפר לי כמה אני מושלמת ומדהימה . ואז הוא שבר לי את הלב , שבר אותי. אחרי שחשבתי שזהו, נגמר, אני לא צריכה עוד לחפש . נפלתי, נשברתי. איך קמים מפה? איך ממשיכים?
תודה רבה על הפרויקט המוצלח! רציתי לשאול,מי אמר שאלוהים זה ה'? הרי ת'כלס אי אפשר לדעת עד שלא נעלה למעלה..
אני לא מבינה למה אומרים שלראות דברים לא ראויים באינטרנט קשים רק לבנים ורק להם יש קבוצות עזרה ותמיכה. מה איתנו? הבנות? (זה גם לא שכיח אצלנו שאני יכולה לספר את זה לחברה, זה פשוט נושא שכשמביאים על זה שיחה בבית הספר, כולן מגלגלות עיניים ורק אני מקשיבה. ) תודה לכם מראש
אהלן! שישיסטית(: קודם כל תודה! בזמן האחרון יש סידרת נוער שנחשפתי אליה, בעיקרון שלה היא מראה דברים שהם בסדר גמור, ומסרים שהם חשובים וגם באמת בסדר. רק שיש שם גם קטעים של אהבה וכאלה- דברים שאני בדרכ לא נותנת לעצמי לראות כי אני לא חושבת שנכון לראות דברים כאלה וגם זה לא ממש משפיע עליי לטובה... אבל.. בכל זאת הסידרה מאוד מעניינת אותי ורוב הדברים בה בסדר גמור, איך אני יכולה להחליט אם להמשיך לראות(בהתחשב שהרוב באמת בסדר ומלמד) וגם איך אני יכולה להשתדל לא להיות מושפעת מהקטעים הפחות? הם פשוט מייצרים אצלי כימהה לדברים האלה ואני רואה אותם שוב ושוב. חשוב לי להדגיש שבדרך כלל אני ממש לא רואה סדרות ודברים כאלה רק שכנראה הזמן הרב בבית בחוסר מעש בתקופה הזאת גרם לי לראות כל מיני דברים שהם לא בהכרח לא טובים.. אשמח אם תוכלו לענות לי(; שוב, תודה רבה!
אהלן. קודם כל תודה רבה! אני בת 18... ממש לא בכיוון של להתגאות חס וחלילה! יש משהו שהפריע לי... אני משתדלת לעשות טוב, להאיר פנים ולנסות להיות לבבית... אבל מה שקורה שפשוט אנשים מסתכלים עלי מוזר.. "מי זאת המוזרה שנחתה עלינו".. עכשיו לא תמיד אני רואה או שומעת את התגובות כך שלא באמת משנה לי מה היה, אבל יש כאלה שטורחים להגיד לי מה אותם אנשים חושבים עלי... וואלה, זה מבאס! מנסה לעשות טוב ואחר כך יורדים עלי... מה אפשר לעשות?
שלום, תודה על הזכות לשאול. אתמול הכלב שלי מת, ואני לא מצליחה להתגבר על הקושי. אני יודעת שאולי אנשים ירימו גבה, תכלס זה רק כלב, אבל הוא היה ממש משמעותי בשבילי והיה לי כל-כך כיף להיות איתו ולשבת בשקט וללטף אותו. הוא בבית עוד מלפני שנולדתי. הוא תמיד היה שמח לראות אותי. ועכשיו הוא לא פה. אני מרגישה שאין לי יותר משמעות, גם ככה קשה לי לחפש משמעות עכשיו עם הקורונה, אני מתפללת ועושה מה שצריך ב״ה כדי להרגיש יותר טוב אבל יש לי מועקה גדולה ואני אל מפסיקה לבכות.... לא יודעת מה לעשות ......
אהלן, אשריכם על המענה! אשמח לעזרה. אז מחר אני בת 18. אמאל'ה. ואני ממש מפחדת. זה גיל כל כך מלחיץ. פתאום אני אחראית להכל תמיד. עזבו את זה שהשנה האחרונה שלי הייתה ניסיון אחד גדול מהקב"ה, אני מפחדת לחשוב מה הוא יביא עלי השנה. כמות האחראיות.. אני כבר לא ילדה כבר לא יכולה לעשות שטויות ולא בא לי להתבגר. אני כל כך אתגעגע לאולפנה, היום אני אומרת את זה.. כבר לא אהיה מוקפת חברות, כבר לא אהיה כל כך קטנה ויותר מזה- אני מתקרבת לחתונה יותר מתמיד. אמאלה! אשמח לעזרה במה שכתבתי למעלה וכן בכמה טיפים ורעיונות איך לחגוג את גיל 18 אישית ורוחנית ולא רק דרך המסיבה.. תודה❤️