אני שמיניסטית ואני מרגישה שנהייתי ממש בוגרת. כל הצחוקים שחברות שלי עושות כבר לא מעניינים אותי ואני מסתכלת על הצחוקים שלהם הרבה פעמים כמו משו קצת תינוקי. מרגישה פתאום שאני מחפשת יותר עומק ויותר משמעות ואני פשוט לא מוצאת תעצמי בתוך כל הציניות הלא מצחיקה והקצת תינוקיות הזאת. ואני חס וחלילה לא מזלזלת בחברות שלי. אני ממש אוהבת אותן ומעריכה אותן. זה גיל שפחות משנים את החברות כי כבר עוד רגע מסיימים... אבל אני ממש לא יודעת מה לעשות.. אולי זה לא טוב שנהייתי יותר רצינית? אני חושבת שגם הקורונה הזאת מאד מבגרת כי היא מעמידה אותנו בכל מיני אתגרים לא שגרתיים, ואולי גם זה שאני פחות פוגשת את חברות שלי כי הם גרות רחוק ממני ואנחנו לא באולפנה אולי זה גם מוסיף לרצינות שנהייתה לי...אבל אני לא יודעת אם המצב הזה הגיוני וטוב וזה הגיל או שאני צריכה כל הזמן לזרום איתם ולצחוק ולשמוח אפילו שזה לא דברים שהכי מצחיקים וכו' ושזה לא טוב שנהייתי כזאת בוגרת ורצינית.. וזה לא שאני לא יודעת לשמוח ולצחוק עכשיו, אלא פשוט מרגיש הרבה פעמים קצת ילדותי הצחוקים שלהם.
מכיר מישהו עם נטיות אובדניות, לספר לרב שלו או להורים שלו?
יש לי חברה עם צרכים מיוחדים. אנחנו לא לומדות באותו הבית ספר לכן אנחנו מתקשרות אחת לשנייה דרך הוואטסאפ. אני ממש נהנית לדבר איתה והיא מצחיקה אותי בטירוף אבל אני בן אדם ממש עסוק ומעבר לזמן שלי, אני לא ממש יודעת מה לשאול אותה, איך להעביר נושאים או איך לגמור את השיחה אחרי שעה שלמה שדיברנו על בובות (פחות התחום שלי...) ממש אשמח לעזרה. תודה רבה.
ש. איך אפשר לגשת לדבר עם בת בלי שזה ייראה הטרדה?
1 . אהלןן. אתם בהחלט שליחים נאמנים .. ומצליחים לעזור לככ הרבה בני נוער לבנות את עצמם...אשריכם. אז לשאלה...לפני דייט ראשון...פעם ראשונה שיוצאת...מה עושים? זה מרגיש לי אחד הדברים המביכים? על מה מדברים ? כאלו בחיים לא ישבתי ודיברתי עם מישו (שהוא בן) ופתאום אנחנו רק שנינו יושבים ומדברים...על מה מדברים? אני ממש חוששת שאו מלחץ לא אדבר בכלל או ידבר בלי הקשר יותר מידי, טיפים ורעיונות או פשוט מניסיון מה מדברים ואיך מתנהלים? 2 . שלוםם צדיקים:) אני בת 18 עדיין לא רוצה לצאת אבל זה כן בתכנון:) זה ישמע קצת מוזר אבל אני פוחדת מהדייט הראשוןן אמאלההה אני חושבת על זה וזה עושה לי צמרמורתת, נשמע לי מוזר לשבת עם בן אדם שאני לא מכירה ואמאלה איזה מביךךך ועל מה מדברים? ועד כמה נפתחים? ואם אני יעשה פאדיחה או יגיד משהו חסר טאקט? תוכלו להרגיע אותיי?
ש. אהלן, ישר כוח גדול,זה פרויקט מדהים ומטורף ממש. אז יש לי שאלה די ישירה.. למה להתחתן? זה ברור שיש משיכה בין הצדדים, אבל מרגיש שהרבה פעמים לייצר זוגיות קבועה עם אדם אחד כלכך הרבה שנים יוצר פולל קשיים ומאמצים.. זה נצרך ושווה את זה? גם איך לא נמאס מתישהו אחד מהשני?
היי, אני לא אחת כזאת ששואלת שאלות על קשרים אבל זה די מציק.. יש לי חברה שגדולה ממני בשנתיים ששנה שעברה הייתה דמות ממש משמעותית בשבילי, היא שינתה בי הרבה ועזרה לי לצלוח הרבה משברים ודברים.. חשבתי על זה והקשר היה נראה לי קצת תלותי ויותר מזה בגיל הזה כבר לא צריך ביביסיטר ואני צריכה ללמוד לחיות עם הקשיים שלי בלי שמישהו כל הזמן יעזןר מלמעלה אז די נתקתי את הקשר וחשבתי שככה הוא יפסק ואני אתחיל להתמודד עם עצמי בעצמי אבל לא, כמעט כל פעם שקורה משהו אני חושבת על להתקשר אליה או לשלוח הודעה ובכללי הרבה קורה שאני חושבת ומתגעגעת אליה אז אולי לא נכון להפסיק את הקשר? במיוחד שעם הרבה חברות ניתקתי והיא בערך האדם היחיד בעולם שאני באמת מתגעגעת אליו.. אז אשמח לעצה מה לעשות עם הקשר ואשמח לקבל תשובה מהר.. וסליחה על האורך..מין וגיל *בת 18תאריך *24.11
יש לי ב"ה הרבה אחים ואחיות.אני לא הגדולה (חשוב להדגיש), אבל כן מהגדולים...איכשהו נוצרה סיטואציה שרק עליי סומכים.אם צריך להכין אוכל, לא משנה מה - תמיד יבקשו ממני.אם צריך לשמור על הקטנים - תמיד תמיד אני!!שלא לדבר על משימות מורכבות יותר כמו להשכיב לישון, לקלח, לשטוף כלים...ההורים שלי פשוט יודעים שאם הם יתנו לי משימה רוב הסכויים שהיא תקרה ועל הצד הטוב ביותר.לעומת זאת אחים שלי פדלאות... הם גרועים בבישול אז אף אחד לא יבקש מהם, הם לא ימלאו כל משימה, ופשוט הכל נופל עליי.אני עושה הכל בשמחה ואהבה כי צריך, אבל וואלה מבאס שאני צריכה לדאוג כל-כך לבית ואחים שלי חופשיים מהעניין.אני צריכה להבריז מדברים כי בנו עלי כבייביסיטר, ודווקא עליי... לא חלילה על אחותי הבכורה.מה הפתרון? לתקן את האחים שלי? להוריד אחריות בעצמי? ההורים שלי מודעים לזה, אבל עדיין מעדיפים שדברים ייקרו...
שאלווםם, תוודה לכל אחד מהמשיבים, אתם עושים עבודת קוודש, שכווייחח! אני ממש אשמח שתענו לי מהר על השאלה, אני פשוט כלכך מתוסכלת. אני פשוט מרגישה שהכל אצלי גרוע שאני בודדה. במשך כל החיים שלי הרגשתי מוקפת חברות, שיש בנות שאוהבות אותי והן תמיד יהיו שם בשבילי. חברות שהן באמת חברות! למה עכשיו במשך שנה שלמה(מכיתה י) אני מרגישה שפשוט אין לי מישהי שהיא תהיה שם לצדי, אין מישי שתעזור לי שאני צריכה אין מישי שאני אייעץ לה והיא תייעץ לי. פשוט אין. אני כלכך מטומטמת שככה אני מבריחה את כולן ממני?! למה הן לא נותנות לי את האהבה שאני נותנת להן? מה קרה לי, מה אפשר לעשות?!
יש לי חברה מאוד טובה ואני באמת מתכוונת לזה. אנחנו מכירות רק שנה וחצי והחברות שלנו עמוקה בטירוף ופשוט באמת אנחנו חברות טובות. כמה שזה קיטשי אבל לגמרי bff. אבל יוצא שלפעמים אני מרגישה שאני קצת יותר שם מאשר שהיא.. אני מרגישה שאני פשוט אתן בשבילה הכול ולא יודעת עד כמה היא בשבילי. היא באמת מדהימה ואני אוהבת ומעריכה אותה מאוד ויכול להיות שהכול זה בראש שלי.. ואני לא כל כך יודעת מה לעשות עם זה.. תודה
הי.. אני אתחיל בהקדמה קטנה רק כדי שיהיה קצת יותר ברור. יש לנו קבוצה כזאת של חמש בנות מהשבט שאנחנו חברות מאוד טובות. ולפני כמה ימים אני ועוד חברה גילינו שהן נפגשות בלעדינו ושיש להן קבוצה בווצאפ בלעדינו. אז הקטע זה שלא הקבוצה עצמה מפריעה לנו, אלא העובדה שיש איזושהי סיבה שדווקא אנחנו לא שם, שהם בחרו לנסוע רק הן בלי להזמין אותנו. ואני לא אגיד שלא כי באמת נפגעתי. אני באמת אוהבת אותן והקשר הזה מאוד חשוב לי אבל כל פעם שאני רואה אותן או מדברת איתן אני לא יכולה לא לחשוב על זה. אני באמת לא יודעת אם להמשיך את החברות הזאת או שזהו. כי זה לא פעם ראשונה שהן פוגעות בי אבל הקטע הוא שאני לא רוצה להפסיק את הקשר אבל גם נמאס לי להיפגע. אשמח ממש לעזרה. סליחה על האורך. תודה רבה לכם!!!!!!!!!♡♡♡♡♡
ב"ה כן יש לי חברות.. אבל בתכל'ס ממש קשה לי להאמין לכל אחת מהחברות שלי שהיא באמת חברה שלי.. אני תמיד כאילו מוצאת דברים שאני יכולה להיעלב מהם ונעלבת.. אני מצד אחד יודעת שאני עושה את זה אבל מצד שני זה פשוט בתת מודע שלי.. קשה לי להאמין לחברות שלי שהן באמת באמת חברות שלי ותמיד יהיו שם בשבילי. וכל דבר שאפשר אני ישר אפרש בצורה שמראה שלא באמת אכפת להן ממני, וישר אני איעלב. איך אפשר להצליח לבטוח בחברות שלי באמת? בת 16