כל השאלות שנשאלנו

ש. אני בת 17 וקצת ולאחרונה אני מרגישה שגבולות שהיו לי בעבר הולכים ומטשטשים ואפילו כמעט נעלמים. אני אומרת לעצמי שזה לגיטימי ושאני בגיל ההתבגרות ושזה הזמן שלי למרוד ולעשות דברים שפעם חשבתי שאסור אבל אני מוצאת שהרבה דברים שפעם היו קו אדום עבה וברור היום לא כ"כ ברור ואני חוששת שאני הולכת בדרך שלא חשבתי שאלך בה. והבעיה היא גם שאני לא מצליחה להגיע להבנה שזו דרך לא טובה כי שוב הגבולות שלי כבר לא כ"כ גבולות ודברים שפעם היו "בשום פנים ואופן לא" והיום הם "למה לא". אשמח שתעזרו לי להבין האם זה תקין והאם לתת לעצמי להשתנות כי אולי אני רק בונה את הזהות שלי וזה תקין. נקודה אחרונה- חשוב לציין שאני מרגישה צורך לעשות את הדברים האלו כדי לסמן וי על להיות מתבגרת ולא לחוות איזשהו חסך שיפריע לי בהמשך החיים (זה מה שלמדנו במגמת פסיכולוגיה שאם לא חווים משהו באישזהו שלב בחיים אח"כ רוצים להשלים אותו. ולכן אני רוצה לחוות הכל. אשמח לתשובה ותודה בת 17

ש. אהלן, קודם כל תודה ענקית! באמת מטורף מה שאתם עושים.. אני שונה מכל המשפחה שלי, לא במשהו שרואים, פשוט כל ההתנהלות הפנימית שלי שונה, החשיבה, הדעות, ההתנהגות, לא לטוב ולרע, פשוט שונה.. אחותי נהרגה לפני שנה, והיא הייתה היחידה שהבינה אותי, היחידה שעזרה לי להבליג למרות שהמעשים של האחרים עצבנו אותי.. אני רבה על בסיס קבוע עם ההורים והאחים שלי, איך אני אמורה להבליג ולהתגבר על מידת הכעס שחות מזה שהם באמת פוגעים בי במעשים שלהם גם אין לי את אחותי שתרגיע אותי? שעם כל העצבים על המוות והקושי וההתמודדות אני צריכה גם לשתוק ולסבול את איך שהם מתנהגים אלי ומזלזלים בי? בת 16

ש. באמת תודה על הפרויקט הזה עזר לי מאוד בכמה נושאים אתם בכל מובן מזכי הרבים קיצר לשאלה- יש מישהי ששמתי עליה עין הרבה זמן ואני חושב שיש לי רגשות כלפיה. איך אני יודע שזה בא ממקום אמיתי ולא ממקום של יצר הרע? תודה מראש בן 18

ש. שלום, תודה רבה על כל מה שאתם עושים! יש לי שאלה קצת מוזרה, לא בטוחה שתוכלו לענות עליה... אני בת 15, מרגישה בחודשים האחרונים שפשוט נמאס לי להיות אני. נמאס לי מהתכונות שלי, נמאס לי מהיכולות שלי, נמאס לי מכל ההוואי שסביבי, מרגיש לי שמיציתי את העניין. ברוך השם אני מודעת לכישרונות שלי או לדברים הטובים שיש בי, ואני מקפידה מידי פעם להזכיר לעצמי שאני מסוגלת לכל מיני דברים, אבל פשוט מיציתי את האנשים סביבי ואת כל מה שקורה. מרגישה שאני חייבת להיות בן אדם חדש, בלי כל הסטיגמות עלי, להתחיל הכל מהתחלה... וזה קצת לא אפשרי עם החברות שלי והמשפחה שלי שחושבים עליי דברים ספציפיים... איך בכלל מחדשים את עצמי? איך אני יכולה לגרום לעצמי להרגיש חדשה יותר נקיה יותר? בת 15

ש. היי!!! קודם כל ממש ממש ממש תודה על הרעיון המדהים של המיזם, זה באמת פצצה. בזמן האחרון אני מרגישה ממש שאני מכורה לטלפון. זה לא שאני משחקת במשחקים או נמצאת ברשתות החברתיות כל היום. אני פשוט מרגישה שבלי הטלפון אני כלום. כאילו אני חייבת אותו לחיים שלי. יש לכם טיפ אולי איך לפתור את זה? אשמח! ושוב, תודה רבה!!! אתם תותחים!!!! בת 15

ש. היי. רציתי לשאול בקשר לפגיעה עצמית, מעבר שהדבר מסוכן וכו' האם זה אסור מבחינה הלכתית? ואם זה אסור, איך אפשר להפסיק אם אני מכורה? לאחרונה גיליתי שזה אסור ומעבר לפגיעה הנפשית שזה גורם לי אני מרגישה אשמה כי אני חוטאת:( בת 15

ש. היי, יש לי אח שקטן ממני בשלוש שנים ואנחנו פשוט לא מסתדרים... משהו בתקשורת שלנו לא עובד.. אני באמת ניסיתי לשנות את הגישה שלי אליו, אבל אני פשוט מרגישה שהוא מזלזל בי ולא סופר אותי. אני לא תמיד מצליחה להתאפק ולא להעיר לו או לזרוק איזה משפט שמנסה לחנך אותו באיזושהי צורה. אני גם רוצה להבהיר שהוא לא כל כך מסתדר עם ההורים / המורים ומהצד שלי אני רואה שזה מרגיש לו שכולם נגדו ואני באמת אוהבת אותו ורוצה לעזור לו... אשמח ממש אם למישהו יש רעיון איך אפשר לשנות את הקשר שלנו. ממש תודה רבה לכם כל המיזם הזה, הוא פשוט מדהים !!

ש. אהלן:) אני ממש ממש אשמח אם תענו על השאלה הזאת מהר, היא די דחופה לי. טוב אז השאלה אולי קצת מביכה, אבל אני מאוהבת במישהו כל כך. ולא בקטע ילדותי, אני יודעת בוודאות ואני לא אתחיל לפרט למה אבל באמת אני יודעת מה יש בו שאני כל כך רוצה. אנחנו בבני עקיבא מעורב אבל כולם "דוסים" ושומרים נגיעה וכל זה, וזה גם לא מקובל שיהיו זוגות ואני גם לא רוצה להיות זוג שלו, בטח לא בגיל הזה. מצד שני, זה קשה לי כל כך לראות אותו ולא לעשות עם זה כלום, אם זה לדבר איתו או לגעת בו או לא יודעת, כי אני מתפוצצת. יש לי לפחות 5 שנים לחתונה בעז"ה, אבל השאלה שלי היא בעצם, מה עושים? כאילו זה בלתי נסבל לשבת מהצד וגם אני מרגישה מטומטמת אבל בסופו של דבר אני רואה ממש קדימה וממש מדמיינת אותנו מתחתנים. זה נורמאלי? מה אפשר לעשות כדי להרגיע? וזה יכול בכלל לקרות בגיל שלי? ומה אפשר לעשות עם זה עכשיו כשבעצם אי אפשר לעשות כלום?

ש. היי, אמא שלי לא מסכימה לי לתרום דם בגלל הקורונה. ובגלל שאני מתחת ל18 אני צריכה אישור ממנה. חשוב לי לתרום דם במיוחד בתקופה הזאת, שכל כך צריכים, זאת מצווה גדולה.. מצד אחד, כיבוד הורים.. מצד שני, אני חושבת שאני מספיק גדולה כדי להחליט בעצמי.. אני מתלבטת אם פשוט לזייף חתימה בשמה וללכת לתרום דם.. מפחדת שבסוף זה יהיה כמו "טובל ושרץ בידו". בת 17.

ש. היי, קודם כל אני רוצה להגיד תודה רבה רבה על המיזם!!! זה מדהים! אתם אנשים מדהימים בלי שום ספק. לפני כמה זמן יצא לי להתחיל לדבר עם דתל"ש מהיישוב, דיברנו ודיברנו נוצר קשר ממש חזק ביננו, משהו קצת מעבר לסתם חברים או ידידים, אני מרגישה ממש ש"נועדנו" זה לזו. הקשר שלנו באמת פתוח ומדהים ואפילו התחלנו "לצאת" באיזשהו אופן. אני מתחילה קצת לפחד שהוא משפיע עליי "לרעה" מהבחינה של הדת... אבל אני לא רואה את עצמי מתנתקת ממנו בגלל זה ... אשמח לדרך לפתור את זה אם יש לכם... תודה

ש. אהלן (: מצטרפת לכולם ובאמת סחטיין לכל העוסקים במלאכה.. טוב, אני יודעת שעם כל הקורונה הזאת, אני במצב טוב ב"ה. יש לי משפחה, חברות ובאמת חיים טובים... אבל אני מרגישה אבודה, שאני פשוט ריקה מהכל, שאין לי משמעות לחיים במצב הזה, ושהשגרה הזאת פשוט לא טובה לי... אני קמה מבואסת והולכת לישון מבואסת ברצון כבר לסיים את השבוע וככה עוד שבוע ועוד שבוע זה לא כיף לי להרגיש מבוזבזת ועסוקה כל הזמן בלימודים ובלעבור את השנה הזאת! אני ב"ה מצליחה להקפיד להתפלל כל בוקר, אבל בלי הרבה כוונה ועומק, יותר תפילה מתוך הרגל. אני רוצה ללמוד ולשמוע שיעורים אבל אני מרגישה שבכל הפסקה שיש לי אני מרוקנת נפשית, שאין לי כוחות לפתוח ספר עכשיו אשמח לרעיונות איך לעבור ולקדם את עצמי מבחינה תורנית ופנימית תודה רבה!