כל השאלות שנשאלנו

שלום ! לפני כ3 שנים, היתה לי תקופה לא כל כך טובה, ועזר לי מאוד באותה תקופה לדבר עם בחור מהסניף בגילי. דברנו על החיים, משמעותם גם כשלא עושים עד הסוף. היו תקופות שהרגשתי חסרת תועלת , לא קריטית, והשאלות מול עצמי היו מאוד נוקבות. לעמוד מולן לבד היה בלתי נסבל. בירורים קשים עם עצמי, עם ה' , על המשימות, על השליחות, על ערך החיים בעצמם כחיים עוד לפני הכמות וההספקים. מה קורה כשלא הכל מושלם, וכשמגלים עוד ועוד מה שצריך לתקן ולשפר. ואין לזה סוף, איך עומדים מול זה חזקים.. ולא מעט נשברתי אז.מולו הצלחתי להעלות את השאלות, היה מותר לכעוס ולהתעצבן ולהיות חלשים. ואמיתיים. הוא היה המקום הזה שאפשר לשאול, וזה בסדר. מצליח בעין טובה לראות אותי "גדולה" , ולא מלאת חסרונות ונכשלת. אלא מה היופי כאן. ואיזה מעלה איפה שאני נמצאת. על אמת, לא בכאילו..המקום שלא נבהל מהמקומות היותר חלשים שלי, אלא מוצא בהם טוב, ומצליח לעודד בצורה אמיתית שיוצאים מזה גדולים, אבל מצד שני, לא רק סיסמאתי. מקשיב מאוד, מקום שלא מצאתי בהרבה סביבי. לצערי. אולי לא הייתי מסתבכת ככה. חשוב לציין שזה היה קשר חד צדדי. כלומר, אני הייתי מדברת , והוא היה עונה. זה הסדר. מעולם לא פנה אליי , צדיק שרצה לעזור לי, חשב שזה עוזר, וזה אכן עזר. הוא לא מהאלה שסתם ידבר עם בנות.אבל מאז זה הבחור לא עוזב לי את הראש. כלומר, זה כבר כמה שנים, שזה מדי פעם כשאני נדחקת לפינה, או שאני בתקופה לא משהו, אני יוצרת קשר איתו. בורחת למקום המוכר והידוע.דרכנו נפרדו מאז פיזית, אבל מדי פעם זה עולה, ואני רוצה להתחתן בע"ה וכל פעם הוא מופיע לי מול העיניים, ואף אחד לא דומה לו. ולא נותן לי להתקדם בהשתדלות האנושית.. הוא כמובן לא בעניין לצאת עדיין, שאלתי בשביל "מישהי" אבל זה לא מספיק לי. אני רוצה לקבל "לא" עליי. שאיתי הוא לא יצא.ולהגיד לו - תגיד, רוצה לצאת איתי, זה לא אפשרי.. אין סיכוי שעושה את זה. כי אז אאבד אותו. לא אוכל להחזיר את הדברים אחורה.וגם לצאת ולשכוח, זה קשה.. בלי כוונה כל הדיבורים האלה קישרו אותי אליו, ואני כעת תקועה בתוך דמיונות ורצונות שלי שאין להם שום בסיס.איך הסתבכתי (: אשמח לעזרה או כיוון מחשבה. אולי מכאן תבוא הישועה (:בת, 20

רימיתי במבחן. תודה על המקום הזה לשאול שאלות. אשריכם. היה לנו מבחן כבוד. ורימיתי. אני מרגישה רע עם עצמי אבל אני יודעת שלא יכולתי לעבור את המבחן בדרך אחרת. מה אני עושה עם זה? להגיד למורה שלי שרימיתי? היא לא תסמוך עלי לעולם. בת 15

היי:) קודם כל הכבוד על הפרויקט המדהים שלכם!! אתם עושים עבודת קודש. התחלתי הליך של חזרה בתשובה לפני 3 חודשים, ויוצא לי שמתעוררות בי שאלות שאנשים מגחכים כשאני שואלת אותם וזה מבאס... בנוסף המשפחה שלי מעולם לא היו קרובים באיזה שהיא צורה לדת אז באמת שהידע שלי הוא פחות מבסיסי... אז זה ממש פורום מדהים בשבילי:) השאלה שלי היא, אם אכלתי עוף במזלג חלבי (ייצא לי) אני חלבית עכשיו?בת 19

מדריכה.שבט מקסים עם ילדות קטנטנות ושמחות:)הן נכנסו רק לפני רגע לסניף.באמת שרובן כלכך אוהב ומודה ומתוק.יש כמה ילדות בשבט, שמתייחסות אלינו (המדריכות) כאלו אנחנו חייבות להן משהו.הסברנו להן שזה בהתנדבות, ושגם אנחנו תלמידות עם משפחה חברות וחיים:)אנחנו לא חייבות לענות לכל שיחה בכל רגע נתון, להפגש בכל רגע שמתחשק להן, לבטל פעולות בשביל 3 בנות שלא יכולות, לא חייבות להביא להן אוכל בפעולות, הכל אנחנו עושות מאהבה אליהן ורצון להיות דמויות משמעותיות בשבילן.אבל זה פשוט הפך לסיוט.. הן אשכרה כועסות עלינו אם לא ענינו לשיחת וידאו כי היינו בשיעור או אם לא הבאנו קרטיב לפעולות.מה עושים עם זה?שישיסטית

קודם כל, תודה על הזמן שמוקדש עבורי ועבור השאלה, מוערך מאוד. לפני כמה זמן יצאתי מזוגיות ארוכה, כשמי שבחר לסיים את הקשר זה לא אני. הקשר עצמו היה בושרי מאוד, ילדותי ולא מספיק בנוי, מה שהוביל להמון מריבות, ויכוחים ופשוט בניה לא נכונה של הקשר ותקשורת לקויה. שנינו התחלנו השנה במקומות חדשים שמאוד בונים אישיותית, אני חשבתי שהדבר ימנף את הקשר ויקדם אותו למקום טוב יותר, אך לצד השני היתה עדיפות לבניה אישית בלי הפרעות חיצוניות. דיברנו עוד מספר פעמים לאחר הפרידה, כשהיה ברור לשנינו שהרגש עדיין קיים, ורמיזות מהצד שלי לחזור ולנסות לבנות קשר טוב יותר, כי לדעתי יש לזוגיות הזאת פוטנציאל. לאחרונה השיח התפתח והיה באמת דיבור וכיוון על לחזור, אפילו בעוד מספר חודשים כשהתהליך האישי יותר יתבסס.עכשיו כשהאופציה עלתה הבנתי שלאו דווקא ברור לי הלחזור.קודם כל, מאוד לא נעים לעבור פרידה חד צדדית, הפגיעה היא עמוקה. לחזור לקשר כזה גורם לאמון להשחק, ול"ענן שחור" לרחף מעלינו. אולי אפילו גם "להוזיל" אותי בקשר, כאילו זה לגיטימי ובסדר לזרוק-ולחזור אלי. בנוסף, הרבה מהקושי של הפרידה יכול לחלוף עם הזמן ובדיעבד להיות לבד דווקא עושה טוב לתהליך שלי.וכמובן יש את הפחד לחזור לקשר רדוד כפי שהיה לפני, ולא להצליח להתקדם ולהביא אותו לרמה אחרת.. מצד שני, האהבה קיימת ללא ספק, ויש הרבה אמון שהקשר כן יכול להגיע רחוק ואם נהיה יותר בוגרים נוכל לבנות בית נהדר. יש פחד גדול לוותר על משהו שהרגיש טוב, אמיתי ועוצמתי, למרות הקשיים שהיו.סליחה על האורך, הרבה היה כדי לעשות לעצמי סדר בראש, ובעיקר להבהיר את הקושי המטורף שיש לי כעת. מקווה שהצלחתי להעביר את המצב שלי כמו שצריך, ואשמח לתשובה כנה, שאולי תעזור לעשות סדר בראש ובלב.כמעט 20

היי אז אני נערה בת 13 ויחסית לגיל שלי אני בוגרת מאד ופתוחה לכולם. (חייבת לציין שעד מלפני שנה הייתי סגורה מאד)עכשיו הבעיה היא שאני לא מצליחה לשמור על הסודות והפרטיות שלח וזה גורם לי לבעיות.כי זזתי מקיצוניות אחת לקיצוניות אחרת, אני מאד משתדלת לדעת לא לספר לכולם הכל אבל זה קשה.. (כמובן שאני שמחה על זה שאני יותר פתןחה ומודה למדריכה שלי שבזכותה נפתחתי)אפשר יעוץ?מקווה שתבינו אותי.. בת 13

אני חושבת שאני בדיכאון...לאחרונה הפסקתי קשר עם מישהו (זוגי) והוא התייחס אליי בצורה לא יפה ומאז אני פשוט עצובה גם על הקשר שנגמר וגם על הדרך שבה הוא התנהג אליי אני מרגישה כאילו החיים לא בצבע ואני לא נהנית מכלום אפילו לאכול אני לא רואה טעם וגם מרגיש שאף אחד לא מבין אותי וזה פשוט נורא אני יודעת שאני הירידה מה אני עושה כדי להרגיש טוב יותר

ש. שלום! תודה רבה על הפרויקט:) יש לנו ילדה חדשה בשבט וקשה לה להשתלב כי אנחנו די מגובשות. איך אפשר לעזור לה? תודה רבה!!

ש. שלום רב! ותודה על אפשרות הכל כך מדהימה הזו! יש לי פיצול בהתנהגות שלי של "אני" מול ההורים ו"אני" מול שאר הסביבה... החברה. ה"אני" שנמצא עם החברה שבה אני חי מרגיש לי האני האמיתי, וזה מתבטא בזה שאני בן אדם טוב (כמובן אדם שצריך להתשפר בהמון דברים...) לעומת זאת ה"אני" שנמצא עם ההורים שונה לחלוטין... כשאני איתם אני מרגיש מחסום של כל הדברים הטובים, בכך שאני לא מצליח להגיד תודה, לא מציע עזרה, לא אומר דברי תורה, לא שר, מתפלל כדי לסיים, לא משתף ברוב רובם של הדברים שקורים לי בחיים, לא אומר אני אוהב אתכם, ועוד... ופשוט כל הדברים האלו הם דברים שאני ממש ממש רוצה לעשות אבל אני לא מצליח... יש איזשהו מחסום חזק שאני לא יודע, לא מצליח לפרוץ אותו... ואני מרגיש ויודע שההורים שלי ממש לא מכירים אותי את ה"אני" היותר טוב שהם לא רואים... ככה עד עכשיו כל החיים שלי היו וזה סבל אחד גדול! ואני נמצא במקום תורני מסויים כמה שבועות עם ה"אני" האמיתי והטוב, ואני לומד המון תורה, ומתפלל בכוונה עצומה, ועושר לכל חבר ואוהב את כולם ומנצל כל יום את המקסימום שאני יכול בדברים טובים כדי להביא את המשיח... ואז אני חוזר הביתה וקורס בכל המובנים וכל זה בגלל המחסום מול ההורים לעשות את הדברים הטובים האלו... במיוחד בתקופת הקורונה שהייתי כמה פעמים תקופה ארוכה בבית... הבעיה הזו בחיים שלי היא מובילה להרבה מאוד בעיות אחרות... אבל הבעיה הזו היא הדבר שיוביל לפתור את הבעיה הבאה והבאה...אני ממש ממש אוהב אותם! ואני רוצה לתקן! אבל המחסום לדבר איתם על זה הוא עצום! מה אני יכול לעשות כדי לפתור את זה? כדי לשבור את המחסום? (קשה לי מאוד לשאול את זה כי בכל מקרה בחיים אנשים לא יבינו את הסיטואציה והקושי של המחסום הזה). תודה רבה אנשים טובים! בן 19

ש. היי וסחטיין על הפרויקט המדהים הזה! ועל המקום לשאול! יש לי חברה קרובה שאמא שלה נפטרה לפני כמה זמן. אני יודעת שהיא צריכה עזרה בבית, עם האחים וגם עוד הרבה דברים אבל אני לא יודעת בדיוק מה להציע לה והיא ממש לא אוהבת לדבר על זה או לפתוח... מצד אחד, אני רוצה להישאר חברה ולא להיות פסיכולוגית או מטפלת או מנקה כי כאלה כבר יש לה הרבה בחיים. מצד שני, אני כן רוצה לעזור לה בצורה שלא תיפגע..

ש. אהלן:)קודם כל תורה רבה על הפרויקט! יש לי בת בשבט שהיא קצת פחות מקובלת אפשר להגיד ואין לה חבורה של בנות שהיא חברה שלהן כמו שיש לרוב הבנות, אז זה יוצא שהרבה פעמים בנות נפגשות והיא לא נפגשת כי אין לה חבורה. היא המון פעמים שואלת אותי אם אני רוצה להיפגש איתה. כשמתאים לי אני אומרת לה שכן אבל יש פעמים שאני קובעת כבר עם בנות ופחות מתאים שהיא תבוא ולא נעים לי להגיד לה לא.. אשמח שתתנו לי עצה מה אני יכולה לעשות כדי לא לפגוע בה...תודה רבה!

ש.היי, האמת שרשמתי את השאלה הזו לפני דקה אבל אז הרגשתי צורך לדייק אותה יותר אז אשאל שוב.אתם לא מכירים אותי אז אתן לכם קצת רקע, חברים שלי והסביבה שלי יכולים להעיד שאני תמיד כאן בשביל כולם-מקשיבה שומעת מייעצת ונותנת הרגשה שאפשר לשתף אותי בהכל ולעולם לא אשפוט!! אני אוהבת את זה וגאה בזה. אני לא אוהבת לדבר על עצמי בכלל-לא אוהבת להיות במקום הנזקק שצריך עזרה ואולי אפילו מרגישה שלא מגיע לי שיפנו לי זמן ותשומת לב. אפילו את השאלה הזו קצת קשה לי לכתוב... זה גורם לחברות שלי לקנא בי ולא לפרגן לי כי הן חושבות שהחיים שלי מושלמים (האמת היא שממש לא הן פשוט לא רואות את הצד הזה) אם קורה לי משהו עצוב או אני מרגישה רע אני בדרך כלל סוג של מדחיקה את זה משתי סיבות- 1. אני מרגישה כפויות טובה ומהר אני אומרת תגידי תודה שזה רק זה ומעבירה את זה מראשי2.אני מפחדת לשקוע בזה ולא לצאת מזה. מדחיקה הכוונה ממלאה את זמני בעשייה אחרת ולא חושבת על זה... ואם כבר יצא שאני נותנת לזה מקום אני כותבת לעצמי ופורקת לעצמי ולא משתפת אחרות...אני אוהבת את חברות שלי ויודעת שהן כאן בשבילי ורוצות לטובתי ובכל זאת משהו בי לא מאפשר לעצמי לשתף אותן... אולי אני מפחדת שאם אני אראה להן שאני גם חלשה הן לא ירגישו בנוח לשתף אותי. אני באמת לא יודעת,אני מבולבלת 😴ממש מצטערת על האורך... היה לי חשוב להבהיר את המצב בכדי שהתשובה תהיי מדוייקת יותרתודה רבה אתם עושים עבודת קודש!!שבת שלום