היי סגרתי שירות לאומי בתקן שהרגיש לי הכי מתאים לי ועם בנות מדהימות אבל לא יודעת למה אני מרגישה שפשוט לא טוב לי, הרכזת דיברה אותי כבר כמה פעמים על זה שהיא מרגישה שלא טוב לי ופשוט לא ידעתי מה להגיד לה .... אני מרגישה שהתחושה הזאת זה לא קושי של התחלה. השאלה שלי היא מה לעשות? ואיך יודעים מתי צריך לעזוב ולחפש תקן במקום אחר? בת 18
יש מישהו שאני כל הזמן מדברת אתו מרצון כמובן זה כיף לי ונחמד לי לדבר אתו אבל מרגיש לי שמתפתח משהו מעבר: לדוגמא אני קבעתי משהו עם חברות ואמרתי לו את זה ואז הוא בא לאותו מקום באותה שעה.. אני באמת לא יודעת אם אני רוצה את זה! אני יודעת שאני כן מוכנה לקשר, אבל ממש לא ציפיתי שזה יהיה אתו, עכשיו גם לא נעים לי להגיד לו וואלה לא מתאים לי שנדבר, לא בא לי לפגוע בו... מה אני עושה?? ותודה ממש בת 16
אהלן, קודם כל תודה רבה! יש לי קטע שאני מאוד מפחדת, המצב וכל החדשות גרמו לי שכשאני הולכת ברחוב לבד אני פשוט מתה מפחד, כל בן אדם שאני רואה אני ישר חושבת איך הוא ישלוף סכין או כל דבר אחר, אני מגזימה בטירוף! ואז אני אומרת לעצמי 'אל תפחדי, ה' שומר עליך' אבל אז נזכרת בכל האירועים המזעזעים שהיו (לדוג' אורי אנסבכר ה' יקום דמה) וזה גורם לי להרגיש שנכון שה' אוהב אותי ושומר עלי אבל הוא גם מעניש אותי לפעמים..או כועס עלי ויכול להיות שזה מה שיקרה לי..מה אני יכולה לעשות עם זה? אשמח לעצות.. תודה
אני מאמינה שאם יש אלוקים אז זה ה' אבל מי אמר שיש אלוקים? למה כל דבר שאני עושה חייב להיות בשבילו? למה אני לא יכולה לחיות חיים רגילים בלי אף אחד שאני צריכה לעבוד אותו ולהאמין בו? בת __
כבר די הרבה זמן שזה מציק לי, אני מרגיש שאני רך, או קר... אני אסביר. זה לא שאני נפגע בקלות, אם בכלל, או שלא אכפת לי מספיק, כשיש דיונים או דברים שאני מרגיש להוט עליהם אני לא מצליח באמת להתלהט. בעבר ניסיתי להתגבר על הכעס שלי, לא הייתה בעיה רצינית אבל התחלתי להיות מאופק. מאז אני לא מצליח לכעוס או להכנס למכות גם כמשחק עם החבר'ה.. אז קודם כל, אני הגעתי למסקנה שאני צריך את זה ושזה רע שאני כבוי. איני? זה באמת רע? שנית, אני מרגיש שזה משקף את עבודת ה' שלי גם כן. אי רוצה להיות יותר קנאי, אחד שיותר אכפת לו כמזלזלים ודברים כאלה, אז איך אני יכול לעשות את זה?
היי! אני ככ מודה לכם על הפרויקט המהמם הזה❤️אז אני התחלתי חונכות עם ילדה עם בכיתה ו' עם הרבה קשיים: אחות עם צרכים מיוחדים, עודף משקל, דימוי עצמי נמוך, קושי לימודי וקושי חברתי. יש לילדה לב ענק והיא ממש מתוקה. דיברתי עם אמא שלה והיא רוצה שאני יעזור לה גם בתחום הלימודי וגם בתחום החברתי ואני ממש רוצה לעזור לה בעיקר בתחום החברתי. אני רוצה שהיא תהיה מודעת ללב הענק שלה ולכל הטוב שנמצא בא ובאמת להעלות לה את הדימוי העצמי. איך אני יכולה לעשות את זה בצורה הכי טובה?
הי תודה רבה על המיזם באמת ממש עוזר לי נכנסתי לפני חודש בערך להדרכה לא הספקתי לעשות כלום רק פעולת פתיחה ושבת וחזרנו לזום😔 ואני והמדשית שלי לא הספקנו להתחבר לאף אחת וכולם יודעים שקשה להתחבר דרך הזום.. אני מרגישה שזה ממש פוגע באווריה של השבט שעושים פעולה ואין לי מושג מי הבנות האלה חוץ מחלק מהשמות שאני זוכרת.. יש מצב לרעיונות איך לגרום לקשר אישי ואווירה טובה דרך הזום?
אהלן, קודם כל תודה רבה על הפרויקט המבורך ועל ההשקעה בו. יש לי שאלה שאני לא יודע אם היא קשורה לפה וזה המקום לשאול אבל אני די מתבייש לשאול אנשים שמכירים אותי אז אני שואל כאן.. אני רוצה בע"ה להתגייס לסיירת או לקומנדו ולפני זה ללמוד בישיבה גבוהה או הסדר אז רציתי לשאול מתי אני אמור לגשת ליום סיירות וכל העניינים האלו(האם השנה,י"ב, או רק בשנה שלפני הגיוס, שזה אומר שאני כבר בישיבה) ובאיזה ישיבה זה יותר אפשרי/מתאים בגבוהה או בהסדר? אני פשוט ממש לא מבין בזה ואין לי ככ את מי לשאול ואני מאמין שיש חברס אצלכם שיודעים לענות מנסיון. תודה רבה מראש:) זכר, 17 וחצי כיתה י"ב
ש . היי ,אח שלי הגדול עשה מעשה נוראי, אבל הוא לא מתחרט עליו. הוא בוחר ללכת בדרך הזאת. וכל פעם שאני נזכרת באותו יום אני נכנסת לטראומה. אהבה העצומה שלי אליו שלא תלויה בדבר, הולכת ופוחתת כל פעם שאני רואה אותו. היא הולכת ודועכת. ובגלל שהוא אח שלי, נפער אצלי חור בלב שאני לא יודעת אם כבר לא מאוחר מדי כדי לאחות אותו. ואני לא מפסיקה לנסות להחזיר אותו לדרך שהוא בכח סטה ממנה. מה אני יכולה לעשות? בת 16
ש. אהלן, קודם כול תודה רבה על המיזם האדיר המדהים הזה.. באמת תודה! טוב. אז אני בת 16, מדריכה בבני עקיבא. רציתי להתייעץ על משו שמאוד מאוד מפריע לי. המדשית. קודם כל אני אתחיל שזכיתי במדשית שהיא בן אדם מדהים עם לב גדול וטוב. משהיינו קטנות היינו ממש חברות.. עד שלפני שנתיים בערך.. היא החליטה להשתנות.. ללכת עם חצאיות ארוכות, להיות פתאום בסניף.. ממש דוסית.. סוג של כמוני.. שלפני זה היא הייתה בדיוק ההפך- חצאיות קצרות, אין קשר לסניף בכלל.. עד שהיא החליטה להשתנות.. מאז שהיא השתנתה, אני פשוט מרגישה שהיא לוקחת ממני כול כך הרבה דברים. עד ששמו אותנו בתור מדשיות.. באמת אני כלכך שמחתי להיות איתה והכל כי היא באמת נשמה ובאמת טוב לנו אבל פשוט אני מרגישה שהיא תופסת לי תמקום עם החניכים.. אני באמת רוצה להבהיר שאני כול כך מנסה תמיד שיש לי תהרגשה הזאת אז פשוט ישר לחשוב שהיא באמת מנסה לעשות רק טוב ואני באמת הכי מפרגנת לה אבל בתוך תוכי.. פשוט קשה לי אני באמת כל הזמן חושבת על זה וזה פשוט קשה לי! אל תבינו אותי לא נכון.. אני הכי הכי הכי מפרגנת לה!! באמת.. אני מנסה בתוך עצמי להסביר לעצמי שוואלה הבן אדם רוצה להשתנות.. ללכת יותר בדרך התורה התמימות והטוב. אבל בתוך תוכי.. פשוט קשה לי... קשה לי אני באמת מרגישה שהיא לקחה ממני כלכך הרבה דברים.. אני מרגישה שהיא תופסת לי תמקום עם החניכים.. וזה לא רק זה! לפני שהיא השתנתה הייתה לי חברה הכי טובה שפשוט היינו החברות הכי הכי טובות ומאז שהיא השתנתה היא פשוט "לקחה" לי תחברה הכי טובה שלי.. בוא נגיד שאני והחברה הזאת כבר לא חברות כמו פעם.. וזה פשוט מעצבן אותי אני פשוט מרגישה שהיא לקחה לי כל כך הרבה דברים חשובים.. ובאמת בתוך עצמי אני תמיד אומרת לשחרר.. כאילו ברור אני מבינה אנשים רוצים להתחבר לעוד אנשים אחרים והכל ברור לי.. אני גם התחברתי לעוד מלא חברות אבל עדיין.. אני באמת מרגישה שהיא פשוט תפסה לי כול כך הרבה דברים שחשובים לי. במיוחד ההדרכה שחיכיתי לו מלא זמן עד ששמו אותי איתה ובאמת באמת שמחתי כן..? טוב לנו אבל פשוט אני מרגישה שהיא תופסת לי תמקום שלי.. וזה ממש קשה לי כי לא באלי שייהרס לי בהדרכה בגלל זה אני ממש רוצה לפתור את הבעיה הזאת כי זה ממש מפריע לי.🙏 זהו, מחילה על החפירה🤦🏼♀️ זקוקה לעצות🙏😰 בת 16
שלום:) אני מתוסכלת מהקורונה הזאת. אני בת שירות השנה וחיכיתי כמה שנים להגיע לשירות שאני עושה ופתאום באה הקורונה. אני בבית כמעט חודש וקשה לי עם המצב, קשה לי בלי העשייה וקשה לי עם חוסר הוודאות. חוצמזה בגלל המצב אני כועסת מאד על ד' ורק מתרחקת ממנו. נמאס לי לבכות ולהתבאס, נמאס לי מהקורונה הזאת שמרחיקה אותי מד', מהעשייה, מהחלום שלי ומהחברות שלי! אשמח לעזרתכם במהרה, תודה:) בת שירות:)
אהלן:) אני נמצאת עכשיו באיזה מסגרת שבחרתי בה אבל עכשיו ממש מורכב לי ולא פשוט, מכל מיני בחינות. אני כל הזמן מתלבטת עם עצמי, עכשיו ובכללי בחיים איפה עובר הגבול בין להשלים עם המצב הקיים, להבין שכאן ה' שם אותי ואני צריכה לנסות להתאמץ להנות או שאולי מה שה' רוצה ממני עכשיו זה לעבור מקום..? איפה הגבול בין לקבל באהבה את המציאות לבין לפעול לשינוי המציאות? תודה רבה, מעריכה מאוד מאוד. בת 18