שלום :) אני בכיתה יא, מדריכה בסניף שהוא חצי נפרד ולומדת במקום דתי.. בזמן האחרון יוצא לי לדבר עם בנים שהם סתם נחמדים ממש (בקטע של מנסים ממש לעזור, מתעניינים מה שלומי, וכאלה) ובוודאות לא בקטע שלי, אבל בראש שלי אני רואה כל קשר עם בן כקשר רומנטי וזה גורם לי להיבהל ולהתרחק. זה הגיוני להרגיש ככה? כי זאת לא האמת, אז איך משתחררים מזה? איך אפשר להתנתק מהתפיסה הזאת שקשר עם בן חייב להיות רומנטי? שכל מי שואל מה שלומי מתכוון ליותר? אם בת הייתה שואלת מה שלומי זה לא היה משנה לי, אבל בגלל שזה בן שמתעניין ככה זה ממש מפריע לי, מה עושים עם זה?
אהלן:-) חסר לי נפש שתבין אותי, ושתמיד תהיה לצידי כשאני צריכה אותה. איך אני יכולה למצוא דבר כזה? (בעיקר בחברה כי אני לא מאמינה בחבר בגיל הזה) או האם זה רק יקרה כשאני יתחתן? תודה!
בזמן האחרון יצא לי לחשוב- למה דווקא ארץ ישראל? כלומר, ה' הבטיח לנו את הארץ אבל למה אנחנו כ"כ נלחמים עליה ומוסרים את הנפש שלנו בשבילה? ואם זאת הבטחה מה' אז למה אנחנו צריכים להלחם כ"כ הרבה עליה? ולמה אי אפשר להסתפק בגבולות הארץ שיש כרגע? תודה רבה :)
שלום וברכה. אני מגיעה מבית דתי לאומי. הבית שלי מאוד מקבל ומכיל, מדברים ממש על הכל. תמיד ההורים שלי אומרים לנו שהם יקבלו ויאהבו אותנו גם אם נבחר ללכת בדרך אחרת מהם. אני מבינה שדרך התורה היא הדרך הנכונה. אני רוצה להמשיך ולגדול לתוך החיים האלה, אני יודעת שהם יהיו הכי טובים עבורי, אבל מצד שני, אני לא מוצאת את עצמי בחיים לפי ההלכה. אני לא מרגישה שזאת אני. זה עושה לי רע ואנטי. אני לא מצליחה להתחבר לדרך הזאת. אני מרגישה חיבור לאופי החיים החילוני. ב"ה יש לי מוסר אישי גבוה, למה אני צריכה את התורה שתגרום לי לנקיפות מצפון בכל פעם שלא אעשה כמו שכתוב בה. למה אי אפשר לחיות ככה את החיים? השכל אומר עפ ההלכה אבל הלב אומר אחרת.. מה עושים במצב כזה? תודה ענקית על המקום לשאול שאלות באנונימיות! 😊 נערה בת 16.
אני מרגיש משועבד לאוכל. אני לא שמן או משהו להפך אבל אני אוכל בכמויותתת עוד שוקולד ועוד ועוד ואני ממש מרגיש שזה כמו סמים! פשוט מכור! זה לא אוכל בקטע של 'להשביע את הגשמיות כדי לתת מקום לרוחניות' זה פשוט בקטע של עוד ועוד ועוד. מה אני אמור לעשות עם זה?
שלום ותודה רבה! היום ד אייר יום הזיכרון. כל השנה אני חושבת על כך אבל ביום הזיכרון זה באמת קשה לי ואני באמת באמת לא מבינה את זה. אני יודעת שההלכה לא מאשרת, אני יודעת שזה מסובך מבחינת צניעות, אבל באמת, למה שאנשים ימותו בשביל שאני אוכל לחיות ואני לא אחזיר גם במלחמה? למה שאני לא אגן על הארץ הזו שאני כל כך אוהבת?
היי, אני בת 15;) בממש הרבה מקומות ראיתי שהגישה של היהדות כלפי עמים אחרים, גויים וכו היא שאנחנ מאמינים שלכל עם ולכל אחד יש תפקיד כאן בעולם ולא נכריח אף אחד להיות יהודי, אבל בעלינו לשבח כל יום אנחנו אומרים את הדברים בצורה יותר "בוטה", כאילו כל הגויים משתחווים ל"הבל וריק"... איך זה מסתדר?
שלום וברכה! כמו שכבר ציינו אחרים קודם, תודה רבה על הפרוייקט המבורך הזה, אשריכם. אני אדם מאוד מאמין בקב"ה מצד אחד, ומצד שני אני מאוד ביקרותית כלפי הלכות מסויימת כמו למשל כיסוי ראש לנשים נשואות.. לבוש צנוע עפ"י ההלכה... אני אישית לובשת מכנסיים ולא רואה את עצמי מפסיקה לעולם, כי אני מרגישה הרבה יותר בנוח במכנסיים ביום יום מאשר בשמלה / חצאית, ואכן העמקתי בסיבות מאחורי כל הלכה שכזו, ופשוט אני לא מצליחה לקבל אותן באופן שכלי ולקיים. ויש עוד הרבה כאלו.. אני אדם שחושב מאוד קדימה, ואני חושבת לעצמי מה אעשה כשאבנה בית ואביא ילדים לעולם, כאשר ילדיי ירצו ממני תשובות על עולם ההלכה ואני עצמי לא מסכימה עם כולו ומבחינתי זה מראה על חוסר אחידות בדרך חיים, אין לי איך להסביר ככ, אשמח להסבר עפ"י דעתכם מה אפשר לעשות בנושא
שלום:) מקווה שכולכם בטוב! אני בת 17. פתאום עלתה לי הסתירה הזאת- אנחנו מאמינים שכל בן אדם שנפטר מגיע לעולם הבא, גן עדן. עולם מלא רוחניות טהרה וקדושה. בעצם הנשמה חוזרת למקומה. אז למה אנחנו מייחלים לתחיית המתים? מה האידיאל? תודה ובשורות טובות!
אני נמצאת בצומת דרכים קריטית בחיי.. עיצוב האישיות שלי. עיצוב העולם התורני שלי.. טיפים/עצות? שביעיסטית מתוקה..(: אני רוצה להתחזק. איפה מתחילים? בת, כיתה י'
בת 18, הזמן טס לי ואני מפחדת.. אני לא רוצה להתבגר, אני נהנית מגיל הנעורים, מהחשיבה הזאת שאני יכולה לשנות את העולם, מהרגישות לכל דבר שקורה לי- באקסטרים. ככל שעובר הזמן אני הופכת להיות זאת שיוצרת את המסגרת במקום זאת שנהנית מלקבל ממנה. ואני אסביר: זה לא שאני לא רוצה להיות זאת שנותנת, להפך, כשהדרכתי זה היה השנתיים הכי מדהימות שלי, ואני רוצה להיות האמא הכי טובה, וכו'.. אבל בכל זאת אני מרגישה כאילו כשאני גדלה אני צוברת על עצמי הרבה מחוייבויות ודאגות שלא תמיד יאפשרו לי להיות הכי פתוחה וקלילה כמו בגיל הנעורים;) מניחה שיש עוד דרכים להסתכל על זה.. אשמח להצעה! תודה😇
עכשיו כשאין לי מסגרת קורה שאני שוכחת להתפלל ונזכרת בזה רק כשכבר מאוחר.... וכשאני מתפללת לרוב זה בלי כוונה אמיתית כי אין אווירה של תפילה. איך לזכור להתפלל ואיך לעשות את זה בכוונה בלי להרגיש שזה רק בשביל לסמן וי?