ש. הגיוני שאני ממש לא רואה את עצמי בעתיד עם ילדים? אני לא רואה אותם כיותר מאנשים קטנים (וברור שהם מתוקים בטירוף!) שכל מה שאתה עושה כל החיים זה לדאוג להם והם כפויי טובה מטבעם... אני נשמעת טיפה כמו מפלצת אבל אני באמת רוצה להבין למה שאני ארצה להביא ילדים? בת 18
שלום!אני מרגישה שממש קשה לי מבחינת הדיבור שסובב אותי- ממש לא נעים לי כשאומרים מילים כמו סתומה מפגרת וכו', ואני ממש מפחדת להיגרר גם ל"אופנה" הזאת....כשהחברות מדברות אני מרגישה שאני נסחפת ולפעמים גם מתחילה לדבר כך, ואחר כך יש לי ייסורי מצפון של למה דיברתי ככה.אני ממש רוצה להישאר מי שאני ולדבר בשפה נקייה ומכובדת כמו שצריך לדבריש לכם רעיון מה אפשר לעשות?תודה רבה רבה!בת 15
פשוט נמאס לי מההורים שלי!!!ההורים שלי אנשים שלא מאמינים לאף אחד!!הם אף פעם לא מאמינים לי ותמיד אומרים שאני אשמה בכל דבר שקורה נגיד שאם מישהו עשה משהו בבית ולא יודעים מי האשמה תמיד נופלת אלי למרות שאני מתרה בהם תמיד שזה לא אני נמאס לי.אני אגיד לכם למה זה קורה.אני הילדה הכי קטנה בבית לא משנה מה ייקרה אני הכי סתומה ואני הכי אשמה.ולא יעזור כל דבר שאני אגיד כדי להוכיח את חפותי.ולי זה פשוט נמאס אני הכבשה השחורה בבית הזה ואני לא רוצה להיות אחת כזאת.אני רוצה להיות אני ממילא אני עוברת תקופה קשה בלי קשר לזה אבל זה פשוט סיוט.זה רק מכביד עליולא מקל עלי בתקופה שאני עוברת.
השנה עברתי לאולפנה שהיא פנימייה, בגלל הקורונה הייתי שם בדיוק שבוע וזהו.מאז שאני בבית אמא שלי(סליחה על המילים)נדבקת לי לצורה, אני מבינה כל כך את הצורך שלה להיות קרובה אליי במיוחד עם הפחד שעזבתי לפנימייה.אני מסבירה לה שאני לא באמת עוזבת ושהיא פשוט עוד לא ראתה איך זה יהיה כי לא ממש יצא לי להיות שם ושתהיה בעז"ה שגרה רגילה זה לא יהיה כמו שהיא חושבת והיא עדיין תהיה קרובה אליי.כרגע, אני מתחרפנת היא כל שנייה נכנסת לי לחדר לראות מה איתי, כל מה שהיא עושה היא קוראת לי לעשות איתה וזה פשוט מחרפן! אני משתדלת להקדיש לה זמן, אני מקדישה לה זמן.אבל אני גם צריכה הרבה לבד וזמן לחשוב וללמוד, אני לא רוצה לפגוע בה אבל זה באמת נורא קשה לי...מה לעשות?בת 15
ש. פשוט נמאסססס לי שההורים שלי אומרים לי מה לעשות!!! לכל מקום שאני רוצה ללכת וכל דבר שאני רוצה לעשות, הם אומרים לי לא והם לא מבינים שדי חאלס גדלתי ובאלי לעשות דברים כמו כל החברות שלי. מה אני אמורה לעשות? במיוחד עכשיו שזו תקופה ממש קשה וצריך את השחרור הזה
ש. אהלן, אתחיל ואגיד שאתם עושים עבודת קודש!אז אני שמיניסטית ונכנסתי למערכת יחסים יחסית בגיל די מוקדם.. נסינו להיפרד בגלל מספר סיבות כמה פעמים ושוב ושוב חזרנו.וכרגע החלטנו שאנחנו נפרדים לתקופה של כמה חודשים ולאחר מכן נחליט אם לחזור בצורה נכונה ושקולה או להיפרד.אני עוד בהתלבטיות מה הכי נכון בשבילי , אני מאד מאד אוהבת אותו!! אני ממש מרגישה שהוא מה שעוזר לי בחיים האלו.מה אני יכולה לעשות? איך אני אצליח לעבור את התקופה הגדולה הזאת בלעדיו, במיוחד שכרגע אנחנו בסגר וכל המחשבות שלי מופנות בעיקר אליו.
ש. אהלן! תודה רבה על המיזם הזה. בטוחה שאתם מצילים הרבה מאוד נפשות.יש לי חברה, אני מגדירה אותה ב"ה חברה טובה ואני ממש שמחה שזכיתי להכיר אותה אבל לפעמים יש סיטואציות שיש בהם שתיקה מביכה ומעיקה כזאת. שמעתי פעם שכשאתה נמצא ליד מישהו ויש ביניכם שתיקה ואתה לא מרגיש מובך אז זה אדם שממש נוח לך איתו. עכשיו זה לא שלא נוח איתה, אני מתה עליה אבל אני לא יודעת מה לעשות עם השתיקות האלה. מרגישים שהם כבדות כאלה ומעיקות וזה לא כל כך נעים. אשמח שתעזרו לי. תודה רבה!בת __
.יישר כוח על הפרוייקט!!!!שאלה שעלתה לי, מה היחס שאמור להיות בין כיבוד הורים לכיבוד של ההורים? כלומר אם לדוגמא אבא שלי אומר בארוחה "מלח" ומתכוון שיביאו לו, אני אמורה להתעלם ממנו או להגיד לו שיבקש יפה בשביל שפעם הבאה זה יהיה כך או שפשוט אביא לו? וגם אם לפעמים ההורים מבקשים ממני דברים כי הם כנראה מתעצלים כמו ששנינו יושבים בשולחן ומבקשים ממני להביא משהו, אני אמורה לעשות את זה בלי להגיד כלום או כן להגיד משהו על זה? תודה רבה!!
ש.אהלן. קודם כל תודה ענקית! פשוט אלופים! שמעתי לא מזמן על הפרוייקט ומאז פשוט עזרתם לי ופתחתם לי כיווני חשיבה חדשים. רציתי לשתף אותכם ולשמוע מה אתם חושבים, אני בת ב"ה מאוד מקובלת ויש לי הרבה חברות, ומרגיש לי שאוהבים אותי ורוצים אותי אבל לפעמים אינלי את הביטחון שזה באמת ככה, אני מפחדת שאני סתם נתקעת, וכו'... וגם כשנגיד כמה חברות שלי נפגשות בלעדי(לא דווקא חברות קרובות) אני נעלבת ומקנאה, אני כאילו מראה פנים שמחות אבל באמת זה כואב לי. אני לא רוצה להמשיך ככה. מה אפשר לעשות?
ש.היי, האמת שרשמתי את השאלה הזו לפני דקה אבל אז הרגשתי צורך לדייק אותה יותר אז אשאל שוב.אתם לא מכירים אותי אז אתן לכם קצת רקע, חברים שלי והסביבה שלי יכולים להעיד שאני תמיד כאן בשביל כולם-מקשיבה שומעת מייעצת ונותנת הרגשה שאפשר לשתף אותי בהכל ולעולם לא אשפוט!! אני אוהבת את זה וגאה בזה. אני לא אוהבת לדבר על עצמי בכלל-לא אוהבת להיות במקום הנזקק שצריך עזרה ואולי אפילו מרגישה שלא מגיע לי שיפנו לי זמן ותשומת לב. אפילו את השאלה הזו קצת קשה לי לכתוב... זה גורם לחברות שלי לקנא בי ולא לפרגן לי כי הן חושבות שהחיים שלי מושלמים (האמת היא שממש לא הן פשוט לא רואות את הצד הזה) אם קורה לי משהו עצוב או אני מרגישה רע אני בדרך כלל סוג של מדחיקה את זה משתי סיבות- 1. אני מרגישה כפויות טובה ומהר אני אומרת תגידי תודה שזה רק זה ומעבירה את זה מראשי2.אני מפחדת לשקוע בזה ולא לצאת מזה. מדחיקה הכוונה ממלאה את זמני בעשייה אחרת ולא חושבת על זה... ואם כבר יצא שאני נותנת לזה מקום אני כותבת לעצמי ופורקת לעצמי ולא משתפת אחרות...אני אוהבת את חברות שלי ויודעת שהן כאן בשבילי ורוצות לטובתי ובכל זאת משהו בי לא מאפשר לעצמי לשתף אותן... אולי אני מפחדת שאם אני אראה להן שאני גם חלשה הן לא ירגישו בנוח לשתף אותי. אני באמת לא יודעת,אני מבולבלת 😴ממש מצטערת על האורך... היה לי חשוב להבהיר את המצב בכדי שהתשובה תהיי מדוייקת יותרתודה רבה אתם עושים עבודת קודש!!שבת שלום
ש. היי,קודם כל תודה ענקית על המקום שנתתם כדי לשאול!לא מובן מאליו בכלל בכלל.אני יודעת שלא לכל השאלות אתם עונים אבל אני ממש אשמח שתענו.אז השאלה שלי היא איך אפשר ששני הצדדים יהיו מרוצים?ההורים שלי גרושים,אני הבכורה.אחים שלי רואים ממני איזשהי דוגמא.ממש עצוב לי,כי לפעמים אני מרגישה שאני נותנת להם דוגמא אישית כמו שצריך,אני בעצמי מסתבכת.אבא שלי לא רואה אותנו הרבה.ושהוא מגיע,אני לא רוצה להשאיר את אמא שלי לבד.אני רוצה להגיע לאבא,בדיעבד אני כבר מבינה שהוא לא לבד יש לו את אחים שלי איתו.אבל אני מרגישה שאני מצערת אותו.ואני ממש לא רוצה בזה.כאן נכנס גם העיניין של כיבוד הורים.שזה בכלל ממש מתסבך אותי.אני פשוט ממש מרגישה שאני לא יכולה להשאיר את אמ לבד ואני לא יודעת מה לעשות.אשמח לעצה.תודה ענקית מראש!
ש. שלום!! יש לי שאלה שאני שואל את עצמי כבר תקופה, וסוף סוף יש מקום לשאול תודה רבה לכם!!סבא שלי מבוגר ולא מבין עיברית כל כך טוב, מה שאומר שהוא צריך לא מעט עזרה. ובאמת אני משתדל מאוד לעזור בכל מה שאני יכול ולהיות לידו כשהוא צריך ומודה לה' על הזכות לקיים מצווה גדולה כל כך. אבל השאלה שלי היא עד כמה? יוצא לא מעט פעמים שאני צריך לבטל תוכניות כדי לעזור לסבא או אבא שלי, ואני מוצא את עצמי בסוף היום כשלא היה לי זמן ללמוד או להתקדם במה שרציתי לעשות באותו היום, אז איפה עובר הגבול? כל פעם שהם יצטרכו עזרה אני אצטרך לבטל הכל???תודה רבה ומקווה שהשאלה רלוונטית לעוד אנשים כדי שכולנו נחכים...בן 18