לא בקשר עם סבא וסבתא שלי, ההורים של אמא שלי נפטרו בהפרש של חצי שנה בסוף כיתה ב ובאמצע כיתה ג. כשהם היו בחיים התביישתי בהם מאוד. אני זוכרת שסבא שלי היה מלמד אותי מתמטיקה של כיתה ח וסבתא שלי הייתה קצת ממורמרת ואבל מטופחת מאוד. כשהם נפטרו הבטחתי לעצמי שאני לא אחזור על הטעות הזו שוב. והנה כמה אירוני.. אני שוב באותו המצב.. אני יודעת לצערי הרב שכן, יש סיכוי שהם בקיצם אבל אני לא מצליחה לשחרר את המועקה של הקשר איתם. אני לא מצליחה להוריד מהאגו שלי ולדבר איתם. אני יודעת שהם ניצולי שואה, שאני כנכדה הנקמה שלהם בהיטלר, שהם מבוגרים ולא ישארו פה לנצח וגם שהם באיזשהו לופ שמחפש כל הזמן את הכרת התודה, על טיול שהם הטיסו אותי אות בת דודה שלי, על מתנות יום הולדת ועוד.. במקביל, אני מרגישה את הלחץ של המשפחה שלי כלפי 'תהיי נכדה טובה', 'תבלעי את הצפרדע ועוד.. אבל.. לא בא לי פשוט לא בא לי לסמן וי על עוד שחיה איתם פעם בשנה בערך (הפעם האחרונה הייתה בחודש שבט אחרי שהם נתנו לי את מתנת יום ההולדת.. אשמח לעזרה כי אני כבר ככ מבולבלת.. בת כמעט 18
כשאני נמצאת בחברה ונגיד יש סבב וכל אחד צריך לדבר אני ממש נלחצת לפני שמגיע התור שלי לדבר ומתחילה להזיע וזה מלחיץ עוד יותר שלא יראו וכו..(אני לא יודעת למה אין באמת סיבה להילחץ..), ואז אחרי שאני מדברת כאילו משהו משחרר ואני בכלל לא מבינה למה הייתי בלחץ לפני זה ..וזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש וה קצת מתסכל..מן הרגשת לחץ שאולי לא אגיד דברים טובים או שלא יגיבו על מה שאגיד וכאלה..וגם הרבה פעמים אני מרגישה שמסתכלים עלי ובוחנים אותי ואז אני קופאת במקום כזה ולא מצליחה להתנהל בחופשיות.. (בד"כ ההרגשה הזאת זה מאנשים בעלי סמכות גבוהה ממני נגיד מורה), וגם נגיד שאני צריכה לדבר עם מישהו בעל סמכות אני נלחצת מאוד..זה פעם היה יותר חזק והיום קצת השתפר אבל עדין אני מתלבטת אם זה מצריך טיפול וזה ממש בעיה או שזה הגיוני וקורה להרבה אנשים ושערים לא להעצים ולהתעסק בזה יותר מדי..כי כן נגיד שמעתי מעוד חברות שנלחצות שמגיע התור שלהן לדבר ומתפדחות.. אשמח לתשובה מהירה..תודה רבה!
אני הקטנה במשפחה ויש לי כמה אחים גדולים. בואו נגיד שהם הציבו לי רף גבוה😅 אני מרגישה שכל דבר שאני עושה, אחים שלי יעשו יותר טוב. בין עם זה בקטע הלימודי, החברתי, התורני ואפילו סתם משימות קטנות ביומיום... זה ממש מעצבן אותי כי אני תמיד מנסה לרצות את ההורים שלי.. שיראו שאני גם טובה כמו שאר המשפחה אבל פשוט לא הולך לי! תמיד הציון שלי לא יהיה גבוה מספיק, החצאית לא ארוכה מספיק או שעשיתי משהו שהוא "לא בסדר". ובואו נגיד שההורים שלי לא דואגים להסתיר את זה שהם מאוכזבים ממני... אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני ממש צריכה עזרה❤️ בת __
שלום אני בת 15 אני מרגישה שממש קשה לי לשתף אנשים אחרים במה שקורה לי וגם אם נפגעתי ממשהו אני לא מצליחה לספר גם אם שואלים אותי וזה יוצא ככה שגם בנות לא ממש באות לשתף אותנו בדברים... כאילו ממש קשה לי להיות פתוחה עם אנשים אשמח אם תעזרו לי תודה!:)
מתחילה בזה שזה פשוט מקום מטורף לכתוב מה שיושב על הלב, אז תודה לכם!! יש לי בעיה כזאת שאני מרגישה שאין לי חברות, בעצם זה המשפט שאמרתי הכי הרבה בשנה האחרונה, גם כשאני בין כל החברות שלי משהו מרגיש ריק כזה, מוזר פשוט. וכאילו מה שכל הזמן עולה לי לראש זה הלוואי ויהיה לי חבר, שם יהיה לי תמיכה, מישהו שתמיד יהיה שם בשבילי וידע איך לעודד אותי. אני יודעת ומבינה שזה טעות חבר בגיל הזה, אבל כאילו מרגיש לי שאם יהיה לי מישהו הכל הכל יסתדר.. (לא שיש איזה מישהו פוטנציאלי) אני רוצה להרגיש את אותו הדבר עם חברות שלי, שהם תמיד יהיו כאן בשבילי, שאני תמיד אהיה שם בשבילם ופשוט לא יודעת איךך פשוט מרגישה שאני צריכה דעה של מישהו שיבין, אז תודה לכם! בת 16
יש לי הורים שחזרו בתשובה ובעקבות זה יוצא לי הרבה שאני מוכיחה אותם, לדוגמא: הם מבקשים ממני ללכת 3/4 או אחרי הברך וכזה אז אני פשוט אומרת להם אין לכם זכות להגיד לי את זה.. וממש לא בא לי להוכיח אותם וזה תמיד קורה לי בכל דבר שקשור למצוות ודת איך אפשר להפסיק להוכיח אותם? אני גם ממש מקווה שאני לא אומרת את הדברים האלה כי אני רוצה גם תודה רבה!
ישלי בעיה קטנה ואשמח לעזרה.. אני לא יודעת למה אבל אני פשוט מתביישת באמא שלי:/ אמא שלי חזרה בתשובה ובעקבות זה היא לא כל כך בקיאה בתפילות ואיך להתפלל.. ובראש השנה וביום כיפור הרגשתי ממש לא נעים.. התפללנו ביחד בבית כנסת וכל דבר אני הייתי צריכה להסביר לה בתפילה (ואם זה אין לי בעיה) פשוט היא לא יודעת ובשמונה עשרה ממש הרגשתי בושה ואני באמת לא יודעת מה לעשות! ואז יוצא מצב שאני פשוט מוכיחה אותה:( אשמח ממש לעזרה!
הי! התחלתי שנה שעברה באולפנה ופשוט לא הולך לי בכלל. אני לא מוצאת את עצמי בשום צורה במקום הזה ואני מרגישה שהתרחקתי מאז מהחברות שלי, מההורים שלי ופשוט אין לי איך להסביר את זה אבל ככל שאני נכנסת ליותר מעגלים חברתיים אני מרגישה שאני יותר דחויה. ודוקא כשלא הולך לי עם שום דבר בעולם אין לי עם מי לדבר. אני כבר איבדתי אמון בעצמי ובחברה שמסביבי ואני ממש רוצה לשנות את זה. בת 16
ישלי בעיה מול אבא שלי.. קשה לי ממש שהוא מעיר לי.. אבל זה לא סתם הערות זה כזה ציני.. אני יודעת שהוא ציני וזה האופי שלו אבל מאוד מאוד קשה לי כשהוא זורק לי הערות. וזה קורה די הרבה.. איזה פעמיים ויותר ביום. ברגע שזה קורה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה ללכת לחדר ולבכות על זה. אני מאוד נפגעת מזה. וזה גורם לי לא להעריך אותו בכלל. אני לא מסוגלת להסתכל עליו בלי להזכר במשהו שהוא אמר לי ושיעלו לי דמעות בעיניים. מרגיש לי לרוב כאילו הוא רוצה לעשות לי דווקא ומחפש לעשות לי מצפון. אני יודעת, (ולפחות מקווה). שהוא באמת אוהב אותי ושזה לא מכוונה רעה ושזו באמת הדרך שלו להגיד דברים אבל מאוד קשה לי עם זה.. אשמח ממש לעזרה איך להתמודד עם זה לבד.. כי אני לא מתכוונת לשתף אותו או את אמא שלי בזה.. תודה רבה אתם לא מבינים כמה זה עוזר לי שיש לי את המקום לשאול בו ואני מעריכה את זה ברמות!!
ש שלום, אשמח שתענו לי בפומבי. איך אפשר לרמוז לאחיות (ובמיוחד גדולות ממני) שצריך להיות צנועות גם בבית?? אני גם בן! לא רק בחוץ יש בנים! ובבקשה מכם בנות ואחיות, לכסות יותר מהברך! קחו לתשומת ליבכן. תודה בן 16
ש. הי ותודה יש לי אחות שקטנה ממני בכמה שנים, וכל פעם שהיא עצבנית עליי, וזה קורה אחת ליום בערך היא פשוט אומרת לי אמן תמותי ודברים כאלה.. למרות שאנחנו אחרי כמה זמן בסדר אחת עם השניה זה פשוט לא יוצא ממני! איך אני יכולה לקבל את זה שכל יום בערך אחותי אומרת לי למות ואני בסדר עם זה? תודה רבה בת 16