*ש* קודם כל תודה רבה!! אני בת 15.5 אני מרגישה שבשנה האחרונה הביטחון העצמי שלי קצת ירד(אני לא יודעת בוודאות שזה מה שקרה) אבל זה מתבטא בזה שיותר ויותר קורה לי שאני מתקשה להתבטא בדיבור- מתבלבלת במילים, מדברת בטון מאוד הססני או מתקשה לבטא בדיוק את מה שאני רוצה להגיד. לפעמים פשוט מעייף אותי לדבר כי זה שואב ממני הרבה כוח. כוח נפשי... לא פיזי. חשוב להדגיש שזה ממש רק בשנה האחרונה בדרך כלל אני דווקא בולטת ביכולת דיבור והתבטאות יפה. אשמח אם יהיה לכם רעיון איך לעזור לי, תודה(:
*ש.* היי, אני שביעיסטית:) אני בנאדם די ביקורתי. לפני כל דבר שאני עושה אני חושבת המון, וגם אחרי, כל דבר שקורה אני בוחנת בעיניים ביקורתיות ועל כל דבר יש לי מה להגיד. אז לפעמים זה טוב, אני מרגישה שזה נובע מרצון לשלמות ומצורך להתקדם ולהשתפר, אבל גם הרבה פעמים זה יכול לפגוע באנשים וגם בי. אני לפעמים מסתכלת על דברים בעיניים קצת שליליות, וקשה לקבל דברים כמו שהם, מרגיש לי שאני רואה רק את הרע...אז השאלה שלי היא איך למצוא את האיזון? מצד אחד אני לא רוצה לזרום לגמרי עם החיים, חשוב לי לבחון כל דבר ולהיות שלמה עם זה, אני רוצה להיות עם עמדה, אבל פוחדת שאולי זה יותר מידי... תודה מראש!
ש. קודם כל תודה על הפרוייקט הזה !! אני מחפשת משמעות , להיות משמעותית , לעשות משהו משמעותי. הנושא הזה מעסיק אותי מאוד אך לאחרונה בגלל הקורונה והזמן הפנוי שנוצר זה מעסיק אותי אפילו יותר. ברוך ה אני גדלה בבית דתי והחיים שלי גשמיים אך ברוך ה אני משתדלת תמיד להיות בעבודה למצוא את הדרך הנכונה לי , התקדמות בעבודת המידות ובהוספת רוחניות לחיים. *אבל אני מחפשת יותר מזה!!* הכוונה היא שאני מרגישה שהסדר יום שלי די מתנהל אותו דבר , שגרה כזה.. כל יום לימודים, חברות , משפחה , מנסה להכניס לימוד לנפש , ברוך ה נכנסה לי השנה גם הדרכה של בנות חילוניות שמאוד מוסיפה. אבל אני מחפשת ורוצה לעשות משהו גדול , שיספק ויעסיק אותי , כרגע אני מרגישה שאני לא מלאה , שחסר לי משהו. זה מאוד מעסיק אותי ואני לא כ''כ יודעת מה ואיך לעשות אשמח ממש לעצות ודברים שיכול לעזור לי תודה!!
אני בת 15 וחצי. איך אפשר לאהוב את החניכים שלי באמת? ברור שזה שאני עושה בשבילם ופועלת כל כך הרבה בשבילם- כל זה גורם לחיבור. אבל אני לא מרגישה שאני לגמרי אוהבת אותם ושהקשר שלנו חזק. תודה!
היי(: תודה רבה על האפשרות לשאול! אתם פשוט לא יודעים מה זה עושה! אשריכם! אז ככה, אני כעסנית. כל הזמן כועסת וחסרת סבלנות. מתפוצצת ככה מידי פעם לפעם ואם לא אז שומרת טינה למשך ח ו ד ש י ם. ועכשיו בבית עם האחים החוסר סבלנות מתגלה ברום הודו מה שנקרא... אממ יש לכם עצות? אשמח ממש... תודה מראש!
הי! קראתי ספר על מישהי שהיא נוער בסיכון, ופתאום קלטתי כמה שאני מזדהה איתה כל כך, עם כל התחושות שלה כלפי העולם ועם ההרגשה המחרפנת הזאת שאף אחד לא מסוגל להבין אותך, וגם את מי שכן אני מפחדת לשתף. אני כבר מרגישה איך העולם הרוחני שלי התדרדר מאז שהתחילו אצלי התחושות האלה, והספר הזה ממש עורר בי פחד, כי אני לא רוצה להגיע למקום הזה של נוער בסיכון. אני יודעת מי אני, ואני יודעת שאני לא כזאת. וחוץ מזה, גם הייתי שמחה להתקרב בחזרה לה'...
מרגישה שאני אוהבת ברוך ה' הרבה דברים בחיים שלי – תכונות, כשרונות, דרך חשיבה, וכן, גם תוצרים... אני משתדלת לייחס את כולם לקב"ה ולהודות לו עליהם. התפילה שלי היא כל הזמן שיעזור לי הקב"ה להיות בענווה וחלילה לא להתגאות%4 בשום דבר. אבל לפעמים אני מרגישה שכשעולות בי מחשבות של אהבה עצמית אני נלחמת בהם ומזכירה לעצמי שזה לא אני, זה לא ממני. אבל אז זה מעורר בי תהיות - כי זה כן אני ואני עושה עבודה בחיים שלי! הניסיון הזה יכול לדכא בי את ההתלהבות להמשיך לגדול. מבינה שהכל עניין של מידה נכונה וכו'.. אבל אשמח להסבר איך נכון להתנהל עם מחשבות מהסוג הזה.
אהלן תודה רבה על האפשרות שאתם נותנים לנו, ממש מעריך, רציתי לשאול מה ההבדל בין נפש לנשמה ? כל הזמן מדברים איתנו על זה ולא כל כך מבין את המשמעות של כל אחד. תודה רבה
קודם כל תודה על המקום לשאלה!! אני בת 15.5 יש לי אתגר קטן ואשמח אם יהיו לכם רעיונות איך להתמודד איתו. יש לי פחד מלהפסיד דברים. אני ממש משתדלת להיות בכל טיול ובכל פעילות, עוד דוגמא שאני לא יכולה לסגור את הטלפון/ לשמוע הודעה ולא לפתוח לראות מה זה... זה בא מחשש לפספס משהו. וגם כשקורה שאני לא נמצאת באיזו אירוע(טיול, פעילות, שיחה חשובה בווצאפ) אז אני שוב ושוב חושבת על זה שהפסדתי וזה מביא קצת לכעס על עצמי... אשמח אם יהיה לכם רעיון... תודה(:
ממש קשה לי לסלוח, אני לא בן אדם שנפגע מאוד בקלות, אני ממש משתדלת "להחליק" על דברים שפוגעים בי ולסלוח מאוד מהר, אבל ברגע שמישהו פוגע בי/מעליב אותי/אומר מילה לא במקום שבאמת פגעה בי, אני יכולה לזכור לו את זה המון המון זמן בלי באמת לסלוח לו, לפעמים זה גם דברים שהבן אדם שפגע שכח כבר ורק לי זה עדין יושב על הלב. מה אפשר לעשות? עצות איך אפשר לסלוח?
כל המשפחה שלי ממש מוזיקלית וכולם שרים ממש ממש יפה. חוץ ממני. יש לי קול של עורב, לא צוחקת. עכשיו זה אולי נראה כמו משהו שטחי אבל זה ממש מפריע לי. נגיד שרים בסעודת שבת או שירי נשמה בסניף, אני לא מרגישה בנוח לשיר. מרגישה שזה מעבר למשהו שטחי, כולם נורא מהללים את השירה ומסבירים שהיא דרך חיבור לה' ופשוט לי אין את זה. אין לי את החיבור דרך השירה. להפסיק לשיר? לנסות עוד? זה באמת כל כך מחבר?
אני ב"ה בנאדם אופטימי, מאוזנת בדרך כלל (או משתדלת – כמו כולם) והכל טוב. שאלה שמעסיקה ככה בתקופת הקורונה. התקופה התחילה לי כמו כל דבר שלא מבינים אותו, בלי פחד כי זה דבר שנשמע רחוק ממנו, וכי אנחנו כל כך ציניים כלפי דברים כאלה תמיד! אבא שלי עובד חיוני והמשיך ללכת לעבודה, עד שהודיעו לו שהוא צריך להכנס לבידוד כי מישהו שהיה באיזור העבודה שלו חלה. פתאום נחת עליי פחד לא מוסבר. הבנתי שהדבר הזה ממש חלק ממני, ואי אפשר להתעלם. ומה שמדאיג אותי זה שהתחלתי לחשוב מחשבות כמו 'מה אם יקרה משהו לקרובים שלי', ואני גם יודעת שבכל התקופות הקשות שהיו לנו בעם – אף אחד בהתחלה לא חשב שזה יגיע ממש עד אליו או למימדים שזה בסוף הגיע. אני לא נוטה לחשוב מחשבות כאלה ופתאום הן ממש לא עוזבות אותי... אם יש לכם רעיון קטן לאן לנתב את זה אשמח. תודה רבה אשריכם.