אני משתדלת לעשות את הכי טוב שלי ולא לוותר גם כשמאתגר , אבל מתי צריך להבין שאולי זה גדול עלי או לא בשבילי? ומה צריך לעשות עם זה? השאלה הזאת פוגשת אותי בתקופה האחרונה, אני מסיימת עכשיו שנה ראשונה בהדרכה , שנה לא הכי קלה ... נכנסתי להדרכה בשביל שנה משמעותית , לתרום , לעשות דברים גדולים והמצב הפוך לגמרי! אני מרגישה שאני באה להעביר פעולה וללכת , אין את המעבר , לא כל כך הולך לי עם החניכות , קשה עם המדשית... אני מרגישה שאני עובדת ממש קשה , אני יודעת שלא עשיתי את המאה אחוז אבל אני מאמינה שיש לי מה לתת ולא כל כך רוצים לקבל , זה לא כמו שציפיתי אני ממש בהתלבטות אם להישאר שנה שניה ,לנסות, לראות אולי ישתפר בעזרת ה או סוג של לוותר ולעזוב כי אולי זה לא המקום בשבילי ולנסות לתת ולהשפיע במקום אחר
היי! ממש עוד כמה ימים יש לי יום הולדת ב"ה ואני תוהה לעצמי למה בעצם חוגגים ומציינים את יום ההולדת שלנו? פעם לא הייתה לזה חשיבות בכלל איך פתאום זה השתנה וביום הזה אנחנו הופכים לאנשים מברכים ומבורכים,מה מיוחד ביום הזה חוץ מהרעיון שנולדתי בו ואיך אפשר להפוך אותו למעבר לזה?
אני בן אדם שמצפון יכול לשבת אצלי המון זמן, אם הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר מבחינה דתית זה יישב עליי ויעסיק אותי ויכביד לי על הלב ממש. לפני כמה שנים עשיתי משהו שלהשתחרר ממנו אחר כך, לקח לי 5 שנים. מצד אחד, אני מרגישה לא בסדר, אם אני לא אני, אם אני עושה דברים שלא הייתי צריכה לעשות ... מצד שני זה עושה לי רע!! ממש! איך אני מצד אחד משתפרת ומצד שני לא מקבלת חרדות ומצפונים על הכל?
היי, שאפו על היוזמה! בתחילת שנה התחלתי לצאת עם מישהו מהצוות שלי בסניף. נפגשנו , דיברנו וכו׳ והייתה אווירה ממש טובה בינינו.מעבר לחברים טובים. בזמן האחרון נפתח בינינו כאסח די גדול וכל דבר קטן שהוא עשה , פגע בי. הפסקנו לדבר ודי התעלמתי ממנו אז התחיל לדבר עם מישהי אחרת. כאילו שהוא מחפש למלא משהו שחסר לו. דיברנו על מה הכאסח שהיה וכשחשבנו מה אנחנו עושים הלאה הוא אמר שהוא לא הולך להתעלם ממני ולדבר איתי ושהוא מוכן לתת לי זמן.ברור שאני רוצה שייתן לי זמן לכן אישרתי את זה.אבל אני באמת לא יודעת.עד כמה שאני אוהבת אותו אני לא מצליחה לסלוח לו .במיוחד לא על זה שהוא התחיל פרינציפ קשר עם מישהי אחרת. מה אני אמורה לעשות?כמה שאני מנסה אני לא מצליחה לסלוח לו וגם לא להתעלם ממנו ולהתייחס אליו רע..
אהלן! אני לומדת באולפנא, ואני נחשבת בשכונה שלי דוסית. במחשבה, בלבוש ובמעשים שלי. ב"ה בקורונה ובתקופת בגרויות זכיתי להתחזק עוד יותר בתפילות וברכות וממש להקפיד גם שקשה. בימים האחרונים שיש נחת יותר מהבגרויות התחלתי להשתעמם, ואיך לא, להיכנס לנטפליקס ולראות סדרות. אני באמת רוצה להפסיק את זה, אני באמת ובתמים רוצה להיות "דוסית" אבל מה לעשות, כשמשעמם משעמם... אשמח לעזרה!
אני חושבת שבחיים לא יהיה לי שקט פנימי.. אני באמת בן אדם מאמין ומדקדק אבל אין יום שלא עולות לי שאלות בסיסיות כמו מה הסיכוי שדווקא אנחנו צודקים, דווקא הדת הקטנה שלנו או דברים כאלה וזה משגע אותי.. אני באמת מקנאה באנשים האלה שיש להם אמונה תמימה, כזאת בלי יותר מידי סיבוכים. אני מפחדת שאני כל החיים אשאר בלי השקט הפנימי הזה וכלום לא עוזר לי, אני חוקרת שואלת מבררת ואז שוב פעם זה קורה לי אני לא יודעת מה לעשות!! אני מבינה שתהליך הבירור הוא חלק מבניית האמונה- אבל עד מתי?!
היי, בקרוב יחול תשעה באב. אני כמובן צמה בתשעה באב והכל, אבל אני לא באמת מרגישה רגשות עמוקים של צער וכאב על החורבן, ולא מצליחה להתחבר לאובדן ולחוסר. הרי בתכל'ס בחיי היום יום אנחנו חיים די סבבה ולא מרגישים החסרון של בית המקדש. אז איך כן אפשר להצליח להרגיש *באמת* את האבל על החורבן? איך מתחברים לכאב ולחוסר במציאות שלנו?
איך אני יכולה להגיע לתודעה ש"תקוות אנוש רימה"? שאני רק בן אדם ויום אחד ה' יחזיר את נשמתי ואני עפר ואפר? אני חושבת שמה שחסר לי כדי לפעול מתוך רצון אמיתי לעשות טוב זה ההבנה שאני כלום אני רק בשר ודם ובכל זאת אני בוחרת לעשות טוב. בת 16, תודה רבה.
היי. קודם כל ממש כל הכבוד על הרעיון, ממש יפה! אני בת 16, ותמיד מדברים איתנו על להבין מי אנחנו ומה הייעוד שלנו בעולם וכו'. בזמן האחרון אני שמה לב שלפעמים אני מאמצת לעצמי תכונות של אנשים קרובים אלי ודעות של הסביבה. והדברים שאני אוהבת ועושה מאוד מושפעים מהאנשים סביבי. עד עכשיו בכלל לא שמתי לב לזה. לא הייתי מגדירה את עצמי כמישהי שנכנעת ללחץ חברתי אז בכלל לא חשבתי על זה. השאלה שלי היא איך אני אדע מי אני כשאני אפילו לא שמה לב מה בא ממני ומה בא מהסביבה שלי? איך אני אגלה מה הייעוד שלי בעולם הזה ככה?
שלום לכם. תמיד אני בצד העוזר ועושה את זה בשמחה ענקית! באמת! שיחות לתוך הלילה, התייעצויות, להיות נוכחת בחיים של אנשים שצריכים אותי וכו'.. והאמת, שעכשיו אני שבורה. מרוסקת לחלוטין. לא יודעת מאיפה לשאוב כוחות. הכל מתפרק לי ואין לי למי לפרוק.. זה ניסיון קשה מאוד והתמודדות שגדולה עליי.
אהלן, קראתי עכשיו את תשובה 470, ואני בדיוק ההפך- אני רואה סדרות, סדרות נוער רגילות (=שהן לא ממש ממש נוראיות) ואני מרגישה שזה לא נכון בשבילי, אבל מאוד קשה לי לא לראות... ההרגשה שזה לא נכון בשבילי באה לידי ביטוי לדוגמא בכך שאחרי שאני רואה איזה פרק, אני נכנסת לפעמים לסוג של דיכאון, או אם אני רואה התנהגות מסויימת בסידרה לדוגמא בין חברה לחברה, לפעמים אני לוקחת את זה גם לחיים שלי ולא תמיד זה משהו טוב.... ובלי קשר זה שורף מלאאאא זמן בקיצור זה משפיע עליי. אם ארצה או לא ארצה, וכמו שכתבתם בתשובה של 470 זה בתת מודע... ואני פשוט לא יודעת מה לעשות! קודם כל איך אני נפטרת מכל זה?, וגם אם אפטר מכל זה.. כל מה שיש לי בראש... איך מוחקים את זה?! בת 16 וחצי תודה!!!
היי בת 16 יש לי ממש בעיה עם לקום בזמן. אני לא אוהבת לאחר אבל אני אף פעם לא מצליחה להגיע לבית ספר בזמן. אפילו אם יש איזה יומיים ברצף שאני כן מצליחה זה יהיה השיא ובטח שזה לא יחזיק מעמד לתקופה. לא משנה מה ניסיתי, לישון מוקדם, לשים אלף שעונים, לשנות את התפיסה, לדמיין איך אני קמה בזמן... לא משנה מה אני עדיין מרגישה שבחיים זה לא יחזיק מעמד לתקופה. האם אני באמת צריכה להמשיך לנסות למרות שאני יודעת שאין מצב או פשוט להשלים עם זה בעתיד אני אעבוד בצהריים או משהו כזה תודה על ההשקעה בתשובות✨