ש. שלום, תודה רבה על היוזמה המדהימה הזאת!לא מובן מאליו בכלל... אני בת 16.5. יש לי הרבה חברות ב"ה, מכל השיכבות האולפנה, אבל אני פשוט מרגישה בודדה. זה יותר בזמן שאני בבית/לא עם החברות פיזית- אם לא אקבל הודעות מחברות אני ארגיש לבד וסוג של דיכאון כזה.. אבל אני לא יוזמת שיחות כ"כ כי אני מפחדת להיפגע (ואני לא יודעת ממה). (במיוחד אם אני יודעת שחברה אחת מדברת עם חברה שניה אבל לא איתי, זה ממש יבאס אותי ויתסכל אותי....)בקיצור, אני מרגישה פשוט לבד. בלי קשר גם אין לי באמת את החברה הזאת שאני יכולה לשתף אותה בכל מה שעובר עליי, אולי כי- אני מפחדת להיפגע. אני לא יודעת מה לעשות. קראתי תשובה לא מזמן שמישהי אמרה שהיא בשביל כולם אבל אין לה מישהו שיהיה בשבילה- ואני כל כך הזדהתי איתה. אני בול ככה.... מה אפשר לעשות? איך אפשר להרגיש פחות בודדה, ואיך אפשר כמו שאמרתם "לבנות" מישהו שיהיה שם בשבילי...? תודה רבה מראש!!
ש. היי:) יש לכם המלצה לפורום שאפשר לשאול בו שאלות אישיות יותר?הבנתי שלבנים יש קבוצות וואצאפ, אבל לא פגשתי משהו כזה גם לבנות.. אם יש כזה דבר אשמח שתשלחו הפניה בקבוצה, תודה רבה!
שלומות:), אני סלחנית מדי..לא משנה כמה אני צודקת בסוף אני ארגיש אשמה ואבקש סליחה זה נותן לכולם הרגשה של "אפשר להעליב אותה כמה שנרצה ולא יקרה כלום" זה קורה בסניף, במשפחה, עם החברים ואפילו עם הרכזת נחשון שלי, וזה לא שאני לא נפגעת אני נפגעת אפילו יותר חזק, פשוט הנקיפות מצפון שלי לא נותנות לי לחזור לחיים עד שאפתור את הדבר הזה... אני מרגישה שכל החיים שלי אני אהיה ככה ואף פעם לא אעמוד על שלי ואני לא רוצה את זה מה אני יכולה לעשות?
אני חושבת שאני מכוערת. טוב, אולי לא מכוערת אבל לא יפה. יש לי חברות שנראות מיליון דולר בלי להשקיע בכלל ואני מתארגנת שעה לפני שאני יוצאת מהבית ובכל זאת, הן יותר יפות ממני. אני לא יודעת אם בגלל שאני יותר מקפידה על מרפק ובכל המגוון של הבגדים שלי מצומצם יותר אבל זה לא משנה. אני פשוט מסתובבת בהרגשה לא טובה. מה אני יכולה לעשות?
איך לנצל את הזמן שלי לטובה גם כשאין לי משהו שאני צריכה לעשות?
אני מרגישה שאני מתרחקת מהדת, הרצונות שלי והדת פשוט לא מתחברים, ומעבר לזה הרצונות שלי והדת פשוט סותרים זה את זה. אני מרגישה שהדת פשוט לא מתאימה לי לפעמים, וקשה לי עם זה מאוד. מרגיש לי שאני פשוט נמצאת במקום שהוא לא נכון בשבילי אבל לפי הסביבה שלי זה לא נכון. והתורה היא האמת וכל מה שסותר אותה הוא שקר, אני רוצה לאמין בזה אבל איך אפשר להתכווח עם הרגשות פנימיות? אשמח לעצות אני ממש אבודה, תודה רבה!
אני בחורה בת 15 וחצי,עכשיו סיימתי חמישית ועד עכשיו הייתי באולפנא ובסביבה דתית, אבל מכיתה ו' בערך, כשהתחלתי לחשוב על הדברים וכו׳ הגעתי למסקנה שאני לא מאמינה באלוהים (לפחות לבנתיים עד שיהיה לי תשובות מספקות והגיוניות לשאלות שלי) וואלה לא היה אכפת לי מהמצוות וכו',חיצונית נראת דתיה +/-, אבל בתכלס ממש לא משנה לי אם לשמור שבת או לא ועוד דברים וכלל לא קיימתי דברים. (ברכות,תפילות,הלכות לבוש,שבת,נגיעה וכו'..) עכשיו בסוף חמישית העפתי את עצמי מהאולפנא וגם העיפו אותי וחשבתי אולי לעבור לאולפנת אחרת או לחתוך לתיכון חילוני, התקבלתי כבר לאיזה תיכון בגולן עם פנימיה ואני צריכה להחזיר להם תשובה אם אני מגיעה או לא, אני ממש מתלבטת מצד אחד גם ככה לא הייתי דתיה באמת ואין לי אמונה וכו' אז מה הקטע להשאר במקום דתי,מצד שני אני לא רוצה שזה יהיה פזיז מידי ואז כבר לא בטוח שאתקבל לאיזה מקום דתי אם ארצה.. הבנת? יש לך כיוון להציע לי..?
אני אחת שמדמיינת המון- איך אני אנהל שיחה עם אנשים, החבר המושלם, סתם סיפורים ודברים שאני ממציאה, איך הבית שלי ייראה בעתיד ואפילו אני מדמיינת איך אני מתווכחת עם אנשים ואומרת דברים שאני בחיים לא אהיה מסוגלת להגיד במציאות. לאחרונה התרגלתי להישאר במיטה כל הבוקר ולדמיין דברים כאלה פשוט כי אני נהנית מזה, ובמובן מסוים זה יותר נחמד מדברים אחרים שצריך לעשות כמו ללמוד וכו'. ככה יוצא שאני קמה מהמיטה בין 12 ל14 כל יום, וזה התעצם בגלל הקורונה שפשוט אין שום דבר חשוב לעשות... וזה די דופק לי את היום. ואני גם יודעת שזה לא טוב לחיות כל כך בחלומות ודמיונות אבל אני פשוט לא מצליחה להפסיק.. זה פשוט מרגיש כאילו בדמיון שלי הכל הרבה יותר מעניין מהחיים האמיתיים. יש עצות?
היי אני מרגישה שממש התרחקתי מכל הקטע של התפילות וגם מהאמונה, בגלל החופש ממש קשה לי לקום מוקדם ולהתפלל ואני ממש רוצה וגם בגלל שזה לא כמו בבית ספר שיש הרבה שיעורים שקשורים לתורה אז זה מחזק את הנפש, יש דרכים להמשיך ולהגיד בתפילות והשיעורים הקשורים לדת ולאמונה?
יש לי בעיה: קשה לי לגמור דברים ולעשות אותם עד הסוף. אם התחלתי משהו (כמו לסדר את החדר, להרשם לחוג או סתם לעשות יצירה נחמדה), בדרך כלל אני מתחילה במרץ... ופורשת באמצע. בנוסף, אני נוטה לדחות דברים עד הרגע האחרון. כל פעם מחדש אני מבינה שהלחץ של הרגע האחרון לא טוב לי ושעדיף לי לא לדחות. לכן אני מחליטה שזהו. פעם הבאה אני לא דוחה שום דבר. ואז אני מגיעה לרגע האחרון ומבינה שדחיתי גם הפעם... מה אפשר לעשות?
בשנה האחרונה אני מרגישה שהנפש שלי צריכה חיזוק רציני. אני פחות מאמינה בשבת ואני לפעמים טיפה נשברת בשמירת השעות בין בשר לחלב, ואני מתחילה לא לאהוב את השבת (אני לא מבינה את המהות). זה ממש מקשה עליי ואני רואה שזה מתחיל להתפתח בתחומים אחרים. והייתי רוצה ללמוד ולפתוח ספרים בשבת, אבל אני לא מבינה מה שהם אומרים.
בתקופת הקורונה, דיברתי עם משהו אחרי זמן מסויים הרגשתי שזה כבר לא מתאים לי אז אמרתי לו את זה והפסקנו לדבר. אני מרגישה שהוא ממש נעלב לא יודעת ומרגישה על זה מצפון מה לעשות?!