כבר די הרבה זמן שזה מציק לי, אני מרגיש שאני רך, או קר... אני אסביר. זה לא שאני נפגע בקלות, אם בכלל, או שלא אכפת לי מספיק, כשיש דיונים או דברים שאני מרגיש להוט עליהם אני לא מצליח באמת להתלהט. בעבר ניסיתי להתגבר על הכעס שלי, לא הייתה בעיה רצינית אבל התחלתי להיות מאופק. מאז אני לא מצליח לכעוס או להכנס למכות גם כמשחק עם החבר'ה.. אז קודם כל, אני הגעתי למסקנה שאני צריך את זה ושזה רע שאני כבוי. איני? זה באמת רע? שנית, אני מרגיש שזה משקף את עבודת ה' שלי גם כן. אי רוצה להיות יותר קנאי, אחד שיותר אכפת לו כמזלזלים ודברים כאלה, אז איך אני יכול לעשות את זה?
לפני כמה ימים התפרסם סיפור על בעל שהרביץ ודקר את אשתו עשרות פעמים והיא הגיעה לבית חולים במצב אנוש... חוץ מזה שהסיפור עצמו זעזע אותי כל כך, פתאום התעורר בי פחד- ואם זה יקרה לי......??? שכנה של האישה הזו סיפרה שהיא ראתה כל הזמן שבעלה אובססיבי עליה.. אבל, אולי האישה עצמה לא שמה לב לזה... איך אני יכולה לדעת שאני בוחרת באמת בנאדם טוב, האדם שיהיה בעלי ושיאהב אותי ולא יעשה דברים כאלה מזעזעים?? ובכלל, איך יודעים שזה- זה??
שלום, תודה על הזכות לשאול.. האמת שיש משהו שאני לא מבינה. אני עוברת בדיוק תהליך פסיכולוגי בגלל עניין בעיות חברתיות לאט לאט אני מתחילה לשים לב שכל פעם שאני מספרת משהו לפסיכולוגית שלי שקרה לי עם חברות שלי היא מנסה לגרום לי כאילו אני אשמה. כאילו להראות לי דרך ומציאות שבה הבעיה רק בי ולא בצד השני. אני חושבת שזה חשיבה מוטעית קצת לחשוב שהבעיה רק בי.. ולפעמים קורה שאני מספרת לה משהו והיא שוב עושה כאילו אני אשמה. אז אני פשוט מקשיבה וכשהיא מסיימת לדבר אני לא מנסה ללמוד מזה כי אני יודעת שהאשמה תיפול רק עלי למרות שהיא לא. ולא בא לי להקשיב לדברים מוטעים מאוד. אשמח לדעת איך אפשר באמת לשנות לי את הגישה הזאת? או שבאמת אני צודקת? תודה לכם❤️
אני לא מרגישה שאני שמחה מספיק. כולם תמיד מחייכים מסביבי וזה גורם לי להרגיש יותר גרוע, אני לא יודעת מה חסר לי ומה הבעיה. אני מפחדת שנכנסתי לדיכאון אבל אין לי מושג מה אני מרגישה ומה להגיד לאנשים. אני לא מצליחה לדבר אל אנשים מבוגרים וחברות קרובות לא ממש מבינות בשביל לעזור. יש לי כל מה שאני צריכה ומעבר ואני לא מצליחה להצביע על מה שחסר. עצות?? תודה רבה❤️
מדריכה בתחילת שנה ראשונה. מורעלת!! צהובה! חדג'דומטית! איך שתקראו לזה.. פעילה ממש, הסניף במקום הראשון שלי, ובראש סדר העדיפויות גם בראש וגם בלב. אני מדריכה סהכ שבועיים והרמתי כבר 3 פרויקטים מטורפים, מדברת ונפגשת עם החניכות מלאא, ומדברת על הסניף בלי סוף. השאלה שלי מתחלקת ל2- איך אפשר לשמר את ההתלהבות והעשיה? מפחדת שזה יעלם מתישהו. ונפלתי על צוות קצת יבש.. אני היחידה שפעילה ומתלהבת. איך אפשר להשפיע עליהם? כי כרגע הם מרימים לי גבה ויורדים עלי שאני המתלהבת של הצוות ושאני חייבת להנמיך. שהסניף זה לא הכל בחיים. ישמצב שקצת ציפתי מהם לעשייה.. אבל לאיודעת מדריך זה לא רק להעביר פעולה כל שבוע.
אני מרגישה שאני לא אני. אני מרגישה שאני לא מנצלת את מה שיש לי ואני פוחדת שזה ימשיך ככה גם בהמשך החיים שלי. אני מאמינה שרוב האנשים סביבי חושבים שאני בן אדם שקט. ותכלס, זה נכון. בדרך כלל אני לא מדברת יותר מידי, אני לא דומיננטית, אני לא ביישנית- אבל הגיוני שזה מה שאנשים יחשבו עלי. אבל זה לא אני! אני פשוט לא מרגישה בנוח בהרבה סיטואציות. כולם נורא נחמדים אלי, אבל אני לא מצליחה לבטא את עצמי. כשאני במקום שנוח לי בו, אני לא בן אדם שקט. זה לא אני. אבל בהרבה מקומות (כנראה ברוב המקומות) כבר מכירים אותי כבן אדם מסוים, וקשה לשנות את זה. זה כבר נדבק ביחס של אנשים אלי. לאט לאט זה נדבק יותר ויותר ויהיה לי יותר קשה לשנות את זה. אני פוחדת שאני שזה ישאר ככה. אני פוחדת להישאר בן אדם שקט כל החיים שלי למרות שאני יודעת שבאמת אני לא. אני לא רוצה לבזבז את החיים שלי. אני רוצה לממש את עצמי. בת 16.
שלום בזמן האחרון יש לי חלומות ממש רעים ואני לא יודעת מה לעשות? אני בת 14
קודם כל תודה ענקית!!! אני חיייבת עזרה דחוף לאחרונה אני ממש לא מסכימה עם דברים שאמא שלי עושה. יותר התחזקתי בזמן האחרון וכל מיני דברים שהיא עושה או אומרת פתאום מפריעים לי.. שהיא לא מקפידה ככ.. כל מיני דברים בדרך שהיא מחנכת נגיד את אחים שלי הקטנים.. זה ממש מפריע לי ואני ממש לא מסכימה עם הדרך חינוך שלה.. הבעיה שזה מפריע לי יותר מידי לקיים כיבוד הורים.. אני כבר ממש בקושי.. אשמח לעזרה ממש ותודה רבה לכם על כל הפרוייקט המדהים!!
הייתה לי חברה שלמדנו באותו בית ספר שנתיים שפיתחה אליי קשר תלותי ואהבה אותי מעבר לאהבה רגילה.. היו גם דברים לא נעימים ומורכבים.. בתחילת כיתה ט' שתינו יצאנו לפנימיות שונות ובדיוק אחריי יום כיפור החלטתי לקטוע את הקשר ממנה, הבנתי את הנזק שנוצר לי ולה ועם כל הכאב שהיה לי עליה- ניתקתי את הקשר. זה לא היה קל.. היו המון גורמים שהתערבו משתי האולפנות ורצות עליה שמועות בכל מקום ובאמת קשה לי שהיא ככה אבל בשורה תחתונה כרגע אנחנו לא בקשר בכלל.. השאלה שלי היא אם זה נכון עכשיו לשלוח הודעה ולבקש סליחה על הדרך שעשיתי את הדברים .. נתתי לה להשתגע מהחיסרון שלי ודחיתי כל ניסיון שלה ליצור אינטראקציה איתי ואני יודעת שאני צריכה לבקש סליחה, פשוט פוחדת להרוס את העבודה הקשה שעבדתי עליה עד עכשיו או לחדש את הקשר בלי כוונה או לפגוע בה שוב .. אשמח לעזרה!!(: כיתה י'. בת 16
ראש חודש אלול. עוד מעט ראש השנה ויום כיפור ואני לא מרוצה בכלל. לא מרוצה ממה שהפכתי להיות אבל יותר מזה אני מודעת למה שאני לא מסוגלת לעשות. חובה על כל אדם לבקש סליחה מהוריו בכיפור. ואני לא מסוגלת. אני ואבא שלי זה דבר כל כך מורכב. אני כועסת עליו המון כי הוא עושה לי כך כך הרבה פעמים בכוונה אחרי שאני מבקשת שיפסיק. על כל הפעמים שהוא מציק לי, זורק הערות או גורם לי להרגיש ממש קטנה. יוצא שאני לא יכולה יותר ואני צועקת עליו ותאמינו לי שאני מסוגלת ליותר. אני שלמה עם הכעס שלי, אני יודעת שהוא כבייכול אוהב אותי אבל ככה לא עושים למי שאוהבים. אני לא רוצה לבקש ממני סליחה. זה אגו ברור לי. אבל אני לא אבקש סליחה ממי שפוגע בי, מבין שפגע בי, לא מוכן לבקש או לשקול סליחה ואפילו מתנשא מעליי הרצה של פשוט בא לי לעוף מפה. עכשיו. הקבה כל כך לא יאהב את זה. זה נשמע כל כך זלזול וחוזר כיבוד הורים אבל זאת אני, אחת תיאטרלית שמציק לה חוסר כבוד עצמי. הצילו?
יש לי אח שתמיד רגוע, קשה קשה קשה להוציא אותו מהשלווה שלו. הכל בשמחה,בנחת רוח! הוא לא מנותק ולא עפיפון הוא פשוט מתמודד עם דברים בקור רוח ,מצחיק ברמות בממד אחד ומצד שני לא מדבר כשלא צריך. וגם אם והוא מתעצבן, זה יהיה יוצר מצפון של תדעי שאת לא בסדר ולא הרמת טונים. אני לעומתו יכולה להיכנס לחרדות וכמעט להתעלף מדברים כל כך חסרי משמעות. איך מגיעים לנחת רוח? איך לוקחים דברים בפרופורציה וחיים מתוך שמחה אמיתית ?