כל השאלות שנשאלנו #נפש

גם לבנות יש גבולות בצניעות? מה הם? לפעמים זה מרגיש כאילו לבנים יש קו אדום מאוד ברור אבל בנות יכולות לראות ולשמוע הכל..

אם יש משבר אפשר לקבל כוחות מהאמונה ועוברים את הקושי. אך מה קורה אם המשבר מתארך? איך שואבים כוחות מהאמונה לאורך זמן?

שלום לכם משיבים, באמת יישר כח לכם, באמת אתם עושים עבודת קודש. אני אדם קצת רגיש וככה אני מאז שאני זוכר את עצמי. אבל תמיד מצאתי עם מי לדבר ולהפוך את הרגישות לכל לעזור לאחרים. הייתי משתף המון את המדריכים בישיבה, את הקומונרית, רמי''ם, חברים. מדבר על הכל ובפתיחות גבוהה. הייתי גם יחסית יותר בוגר מהחברה וגם אם זה התמודדתי. לאחרונה שלושת החברים הכי טובים שלי התחתנו וכולם התבגרו. קשה לי עם הקורונה, קשה לי להיות בלי חברים שלי, קשה לי עם כל ההתמודדויות והיצרים ואני מרגיש שאין לי מי לשתף. אני לא רוצה ליפול בוכה על חבר שלי ולהטריד אותו, סתם לספר לו כמה אומלל (כשאני יודע שתכל'ס אני ממש לא אומלל ויש לי חברים טובים ומשפחה אוהבת) וסתם להפיל את זה עליו, אני אפילו לא בטוח אם זה להתמודד או שזה בכלל לברוח ורק לסמן וי על שיתוף מישהו. קשה לי ולא רוצה ליפול על חברים שעוסקים בבניית בית.

אני שקרן פתולוגי. כאילו ממש, משקר כל הזמן גם כשיש סיבה חשובה וגם כשאין. ניסיתי להיגמל אבל זה בתת מודע. אשמח לעזרה

הייי,תודה רבה על הפרוייקט המדהים הזהה🥰 אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי..אני פשוט לא יודעת מה עובר עלי אני רגע אחד יכולה להיות הכי מאושרת שבעולם ואחרי מאית שניה אני יוכלה פתאום לשקוע בדכאון ואין לי עם מי לדבר על זה פשוט אין לי..מקווה שאתם תצליחו לעזור לי😪❤

tהלן, דבר ראשון תודה ענקית לכם על העבודת קודש שאתם עושים! והשאלה שלי- קשה לי, פשוט כל הזמן קשה לי, אני כמעט ולא זוכרת תקופות בחיים שלי שפשוט היה לי טוב והייתי שמחה באמת לגמריי.. ואני מנסה באמת שאני כל הזמן מנסה לגרום לזה שיהיה לי טוב ושאני אהיה שמחה, אבל אני פשוט לא מצליחה, גם אם הנתונים החיצוניים נראים בסדר משהו בפנים כל הזמן מת ועצוב.. איך אפשר לצאת מתוך הקושי?

אני גרה בהתנחלות, ויש לי פחד תמידי מזה שכל רגע שאתה יוצא מהיישוב או אפילו בתוכו אתה יכול לסיים את חייך. אין לי פחד מערבים, אבל תמיד תלווה אותי הרגשה שיכול לקרות משהו.. זה מוביל לזה שכל דבר בחיים שלי אני חושבת על מה יקרה אם אמות עוד מעט חס וחלילה ועוד כל מיני מחשבות מפחידות כאלו.. בסופו של דבר המחשבות האלו מובילות לניצול החיים למעשים טובים כמה שיותר, אך הייתי רוצה לחיות את החיים באמת, לא מתוך המחשבות האלה של מה יקרה אם אמות.. איך מתגברים על אותן מחשבות ולחיות בלי פחד? בת 16

אני מרגישה לבד. פשוט ככה. יש לי חברות וגם חברות מאוד קרובות שאני אוהבת אבל בזמן האחרון אני פשוט לבד עם עצמי והן יחד עושות טיקטוק או מצטלמות ואלו דברים שאני לא כל כך מבינה בהם לכן אני לא לוקחת חלק בזה. (לא מכוונה רעה כלפי אותן בנות, ממש לא!) זה בא לידי ביטוי בכך שאין לי כבר חשק לבוא לבית הספר. אני מאוד אוהבת את הבית ספר וכיף לי שם והיום, אני רק מחכה שהיום הסתיים כדי שאגיע כבר הביתה ולא אהיה בהפסקות לבד עם עצמי כי אני רק מחכה שההפסקות יגמרו כדי לא להיות לבד אלא לפחות בשיעור.. ומודה, לא כיף לי בכלל! מצד אחד אני חושבת שאולי אני לא בסדר פה כי הרי למה אנשים לא מתחברים אלי..? (נ.ב אני לא חלילה מוחרמת או משהו כזה) אבל מצד שני זה האופי שלי ואם להיות מחוברת כל היום לטיקטוק כדי לא להיות לבד בהפסקות זה מה שאני צריכה לעשות אז אני מוותרת.. לא אשנה את האישיות שלי בגלל זה.. והכי באסה הוא שבבית ספר אותן חברות קרובות כמעט לא מתייחסות אליי, לא ממש מדברות איתי אבל אחרי הצהריים כשהן צריכות עזרה באיזה תרגיל כמובן שהן לא יהססו בכלל לחשוב ויפנו אליי למרות שכל היום לא דיברו איתי.. תחשבו איך זה מרגיש.. כאילו אני רובוט שרק כשצריך אותו באים אליו, אם לא אז הוא יישאר בפינה עם עצמו.. יש מצב גדול שאני מגזימה אבל אלו תחושותיי.. מה עושים?? אני לא רוצה להמשיך ולבכות על המצב הזה, לא כיף לי ככה..

כבר כמעט שלוש שנים אני בדיכאון, לא משהו שראו עליי בהתחלה וגם עכשיו לא מבינים כמה זה עמוק כי אני מדחיק... קשה לי להסתכל על דברים שמחים במיוחד שבינתיים אין לי כל כך הרבה כאלו וכל פעם שאני רק מתחיל לספר לחבר אני או קוטע את עצמי באמצע כי אני לא רוצה שיחשבו שאני רגיש או מתחרט שדיברנו בכלל, (אני ממש לא רוצה לדבר עם אנשים, מעדיף לפתור ביני לבין עצמי) רק פה נוח לי לשתף כי זה אנונימי וסביר להניח שגם על זה אתחרט

ש. אני נמצאת בקבוצת ווצאפ עם הרבה אנשים שתומכים אחד בשני, בני ובנות נוער שבחיים לא פגשנו מהארץ שכל הזמן דואגים אחד לשני, שואלים אחד לשלומו של השני ותמיד אפשר לפרוק ולהגיד הכל כל עוד זה בצורה מכובדת... בתקופה שהייתי בסיטואציה שהייתה לי ממש קשה יצא לי לדבר עם מישהו מהקבוצה והוא ממש עזר לי להתגבר על זה.. השבוע נזכרתי בכמה שהוא עזר לי וחזרתי לדבר איתו בווצאפ, אני יודעת שהוא עוזר להרבה נוער בקבוצה והוא באמת נחמד.. אני מרגישה שהשיחות איתו עושות לי באמת טוב, השאלה אם זה בעייתי בגלל שהוא גבר? הרי אין לנו שום כוונה להיפגש אי פעם ואני אפילו לא יודעת איך הוא נראה.. הוא גם בן 18 אז אנחנו אפילו לא קרובים בגיל... אני לא באמת יודעת אבל אני חושבת שהוא רואה אותי כאחותו הקטנה או איזו חניכה שלו או משהו כזה.. תודה מראש, אני מאוד מעריכה אתכם ואת העבודה שלכם!!\

שלום, אין עליכם!! אתם פשוט מצילים נפשות! תודה ממש ממש! השאלה שלי- יש לי הרבה פעמים עצב פנימי כזה שתוקף אותי, סתם, בלי שום סיבה מסויימת.. עצב ממש חזק שכזה משתלט על הלב, הוא ממש גורם להרגשה רעה ומחשבות לא טובות.. איך אפשר להתמודד איתו? איך יודעים בכלל ממה הוא נובע? והכי חשוב, איך אפשר להיות שמחים באמת, ברמה שגם הנפש תהיה בעצמה שמחה באמת? נקבה 18, כ' שבט

היי! ב"ה הגעתי לגיל שאני רוצה להשלים את עצמי. אני חושבת שאני מוכנה להקים בית. לא בדיוק עכשיו, עוד חצי שנה, שנה. אני באמת רוצה! אני עוצרת את עצמי עוד קצת ועוד קצת כי אני לא מרגישה שבגיל הזה זה חכם, אבל בשלה אני כן. הדבר היחידי שעוצר אותי מלהתקדם עם הרצון הזה, זו המשפחה שלי. הם לא מתנגדים וכו', אבל הבית שלנו לא באמת מתפקד. אחים שלי כלום קטנים ויש לי אח אחד בגיל ההתבגרות, וכאן סוף סוף סיימתי את החפירה והגעתי לפאנצ', הכל נופל עליי. אני סופר אוהבת את המשפחה שלי, והכי רוצה שיהיה להם טוב ומושלם. לכן אני עוזרת ומנקה ומעדיפה משפחה על חברות ומנצלת כל דקה בבית. הכל בשביל שיהיה יותר טוב בבית. אני לא צריכה עצות על מה לעשות בנידון, כי אין עם מי לדבר. אבל איך אני מנתקת את זה ממני? אני רוצה להתקדם בחיים ולהתחתן בשנה הקרובה. אני לא מסוגלת להתחיל לצאת כשהבית שלי יתפרק. איך מנתקים??? איך עושים את ההפרדה??