ראשית אתם מדהימים ועוזרים מאוד.. וגם אם לא רלונטי לגביי סתם נחמד לקרוא! זו שאלה מוזרה מאוד ולא נראלי שנתקלתם בה אבל בכל זאץ אנסה יש מישהו מהישוב שלי שכל הזמן במחשבות שלי וזה נורא מפריע לי. יוצא מצב שאני חושבת עליו הרבה ואני ממש לא רוצה בכך. אין לי ממש אינטרקציה איתו מה שאומר שהקשר לא רלוונטי עבורי מה שעוד יותר מחדד לי את הרצון להפסיק לחשוב עליו. הנוכות שלו מעסיקה אותי הרבה. אני מרגישה כאילו זה הורס לי את הנפש והופך אותי ללא בסדר בתור בת אדם. אני מרגישה כאילו זה שאני חושבת עליו הרבה בלי סיבה ואני באמת לא מצליחה להפסיק הורס לי את הנשמה וכאילו הופך אותי לפחות טובה מבחינה רוחנית. זו לא שאלה מה לעשות איתו אלא איך להפסיק לחשוב עליו והאם זה באמת נכונה הטענה שלי שזה לא בסדר תודב רבה רבה תזכו למצוות
היי, תודה ממש אתם אלופים!!! אני מרגישה שתמיד אם אני מתלהבת ממשהו שהולך לקרות אז בסוף הוא ניהיה הכי משעמם ומבאס ואם אני באה באווירה של "מקווה שיהנה והיה לי טוב" אז כיף לי שם ברמות. אתן דוגמא, פעם היה לי טיול והתרגשתי אליו ברמות ובסוף היה לי מבאס, ואז בטיול שהיה אחריו לא פיתחתי ציפיות בכלל וחששתי מהטיול ובסוף היה לי ממש כיף... אני לא יודעת אם זה מוזר או שזה לגיטימי? זה דבר נפוץ? זה נורמלי?
שאלה קצת מוזרה אבל לא נורא אני ילדה יותר גדולה (פיזית) מהסובבים אותי ואני תמיד מרגישה שונה וששופטים אותי. תמיד מרגישה רע עם עצמי ואני יודעת שאהבה עצמית זה תהליך ואני באמת עובדת על עצמי ועל לנסות לחסום את המחשבות האלו אבל תמיד בתוכי אני עדיין מרגישה ככה. הרבה פעמים אני אפילו מוציאה את עצמי מהחברה, לא רוצה לבלות כדי שלא ישפטו אותי ואני יודעת שזה מטומטם אבל פשוט כל כך קשה לי. אני כל החיים שלי מרגישה ככה (אני בת 16) ופשוט בא לי להיות רגילה ונורמלית. וזה ישמע עוד יותר מוזר.. עם כל החברות שלי בנים מתחילים איתם וואלה לא בא לי שכולם אבל שמישהו ישים לב אלי ולא רק בתור חברה של × וכו
היי, קודם כל תודה רבה וכל הכבוד על העבודה שאתם עושים. באמת עבודת קודש. אז ככה- לאחרונה אני ממש מרגישה שאני התרחקתי לגמרי מהקב''ה, אני לא מצליחה להרגיש אותו ביום יום, אני ממשיכה להתפלל ולקיים את המצוות ולא הפסקתי כלום אבל אני מרגישה שאני לא מצליחה להתכוון באמת, ניסיתי לקרוא הרבה ספרי אמונה והרבה דברים בישביל לחזק את "הקשר" עם הקב''ה אבל זה ניראה כיאלו כלום לא מצליח ואני כבר אובדת עצות. אני לא בטוחה אם בגלל שהתחזקתי מבחינה דתית ברוך ה' אז הקרוב של פעם זה הרחוק של היום או שבאמת התרחקתי מאיזה שהיא סיבה. אשמח לעזרה...
(1) למה אנשים פוגעים אחד בשני? ולמה ה היה צריך לברוא את היצר הזה? כאילו לא היה אפשר בלי? (2) ומה גורם לאנשים לרצות לפגוע אחד בשני ככ ברמה של עינוי עם שלם/גזע שלם? (3) ולמה קיים היצר שחייב להרגיש שהוא מעל ושהוא יכול ושהוא חזק יותר?
ש.תודה רבה על מה שאתם עושים!אני מנגנת על המון כלים אוהבת מוזיקה אבל מרגישה שאני רוצה לעשות עם זה משהו, לפרסם את זה בצורה כלשהי( לא בשביל צומי חלילה, פשוט כדי להרגיש שאני ממצה את עצמי עושה משהו עם היכולות שלי, כדי לדחוף את עצמי להשתפר) איך אני יכולה להרגיש שאני מממשת את הכישרונות שהקב''ה נתן לי? תודה
אהלן. יש הרבה תשובות שאתם רושמים שם שבגיל ההתבגרות זה הזמן לבנות את האישיות שלנו. איך בונים אישיות?
ש.הי,יום השואה ויום הזיכרון מתקרבים, ובכל שנה בתקופה הזו יש לי הרגשה נוראית. אני לא יודעת איך להתמודד עם ימי זיכרון - לפני כמה שנים הייתי צריכה להקריא קטע בטקס של יום הזיכרון, נכנסתי לזה ממש עמוק והייתי באבל במשך שבועיים. אני מבינה שזה חשוב לזכור את השואה וחללי צהל, אבל אצלי הימים האלה מתבטאים בעיקר בצורת טראומה, ואני לא יכולה להימנע מזה. מה לעשות? תודה!
היי, דבר ראשון תודה שאתם עושים את זה. זה באמת עוזר ופותח עולם חדש של שאלות והתלבטויות שסוף סוף יש מקום לפנות עליו אז תודה. כל החיים שלי הייתי דתית לאומיה הכל וזה.אני עכשיו בכיתה יא לומדת באולפנה וכרגע מגדירה את עצמי כ "דוסה". בעבר שלי בכיתה ט הייתי בדיוק אחרי טראומה ולא הייתי "דוסה", (רציתי לשתות,לעשן,וכל מיני דברים שלא נדע) ב"ה יצאתי מזה. אני מהאלה שרק בפורים נותנת לעצמי להשתכר (שההורים שלי איתי) אבל לפעמים אני פשוט רוצה לצאת ולהנות אבל אני ילדה "טובה מידי" ובגלל זה זה קשה לי להשתחרר מזה אני מפחדת לתסכל את ההורים שלי למרות שאין להם כזה בעיה אם זה רק שאני שומרת על עצמי (יש לי קשר מאוד טוב עם ההורים ב"ה) אבל אז יש לי את כל החברות "הדוסות" שאני תמיד מפחדת מה יגידו אם אני ילך עם חברות ואשתה "ואשתחרר קצת" אבל אני גם מפחדת שאני יהיה גדולה אני יתחרט שלא הלכתי ועשיתי שטויות שבני נעורים עושים. וגם לפעמים בהתחלה שהמחשבה הזאת נכנסת לראש שלי אני מקבלת מחשה שאני יחזור לגרוע שהייתי בכיתה ט.מה לעשות?יש הלכות של בנות שותות?יש לכם בתור אנשים עצות איך להתמודד עם הפחדים והרצונות האלה?וגם זה שווה לי לנסות לצאת "להשתחרר?אשמח שתעזרו לי בבילבול שמשגע אותי כבר מלא זמן ואני מקווה שהכל ברור כי לא כל כך ניראה לי אבל תודה בכל זאת.
ש. אהלן. אני גרה במרכז ועושה השנה שירות לאומי בעיר בפריפריה בדרום. אני מפחדת שלא תבינו אותי טוב. אני אוהבת מאוד את האוכלוסיה כאן ולא מרגישה הבדלים אמיתיים ביננו. הנוער כאן מדהים ופעיל מאוד ומוסיף המון לקהילה ולעיר! עם זאת, אני מרגישה שיש דברים שעד עכשיו ראיתי כלא לגיטימיים ולא נכונים, ופתאום התפיסה שלי מתחילה להתערער (עישון, שתיה, קשרים לא טובים וזוגיות באותם מינים..). אני כן מרגישה שאני חוזרת לחממה התורנית-חברתית בדירת שירות וזה עושה לי טוב, אבל כשיוצאים ונפגשים שוב עם הנוער - הדברים צפים..אני מרגישה מעורערת ורוצה להחזיר את עצמי לתמימות. קשה לי לקלוט שעם ישראל והציונות הדתית מורכבים מהרבה יותר אוכלוסיות ממה שהכרתי. מרגישה שחטפתי ניפוץ בועה רצינית כי אני עם הנוער כל היום ובמרכז אני גרה בסביבה של דוסים ולא חוויתי דברים כאלה (ברור שיש, אני לא ראיתי..)תודה לכם על הפרויקט. מעריצה ומעריכה מאוד. אתם עושים עבודת קודש אמיתית.
ש. קודם כל תודה רבה לכם!! פרויקט מדהים ומקום נפלא לשאול שאלות ולקבל תשובות תורניות ותומכות! א. יש מצבים בהם אבא שלי מתנהג בצורה ממש לא יפה, לא נורמלית ולא בריאה, הוא מעביר הרבה ביקורת וכשהוא כועס הוא יכול לדבר בצורה מאוד פוגענית ומעליבה כלפי אמא שלי או כלפינו, אני מבינה שזה לא בסדר אבל מקבלת את זה שכנראה זה מה שה' רוצה ושלא סתם נולדתי למשפחה הזאת, משתדלת לא לענות ואפילו לרחם עליו שהוא מתנהג בצורה כזאת אבל קשה מאוד אחרי זה לכבד אותו ולהתנהג כאילו לא קרה כלום... איך אפשר להתגבר על מידת הכעס כלפיו? ולהצליח לכבד אותו ולענות לו יפה למרות ההתנהגות הלא נורמלית הזאת...? ב. לפעמים אני מרגישה לבד... קשה בתקופה הזאת בבית, ואפילו עם המשפחה שהם הכי קרובים ככ קשה...איך אפשר להתמודד? וליהנות מהזמן בבית בלי לסבול גם שיש התנהגויות לא יפות? ג. איך אפשר שההתנהגות הזאת בבית לא תשפיע לעתיד שלי כשאבנה את הבית שלי בעז"ה, ולא להיפגע מההתנהגות הלא יפה הזאת...?